מרפסת בגובה 90 קילומטר
בין רגעי יום יום מהמרפסת האורבנית בבניין התל אביבי אליו פונתה קהילת קיבוץ רעים, לבין סרטונים שצילמה עם בני ובנות בר המצווה לאורך השנים, יצרה טלילה פרנק, בת וחברת הקיבוץ, סרט דוקומנטרי קצר. תזכורת כואבת למה שכבר לא יהיה
אחרי טבח 7 באוקטובר ובמהלך שהות זמנית במלון באילת, גם קיבוץ רעים חיפש לעצמו "קיבוץ מאמץ" להיקלט בו זמנית. הפתרון, כידוע, הגיע דווקא מכיוון שכונת פלורנטין הדרום תל אביבית. שני מגדלים חדשים ברחוב הרצל הוקצו לאנשי רעים. הם איכלסו כ-140 דירות מתוכם. מאחת המרפסות של אחד המגדלים הגבוהים יצרה הבמאית טלילה פרנק, בת וחברת הקיבוץ, את הסרט הדוקומנטרי הקצר שלה "מרפסת בגובה 90 קילומטר".
מאז הייתה סטודנטית שנה א' לקולנוע, פרנק הייתה אחראית על יצירת סרטי בר המצווה של ילדי רעים. בהמשך נשאה בתפקיד "הבמאית של הקיבוץ" בהקשרים שהיו אז חיוביים. היא לא התכוונה להיות סוג של ארכיון, אבל החומרים שאצרה ויצרה לאורך הטיים-ליין של רעים, הצטברו אצלה ומשמעותם הפכה לפקעת של כאב קשה לנשיאה ואובדן. עדויות מצולמות שבזמן יצירתן תססו משמחה, נעורים, חדוות עשייה משותפת וירוק של דשאים, הורים וילדים שצולמו רצים ומשתטים ברחבי הקיבוץ, ואחרי השבת השחורה הפכו תזכורת קודרת למה שכבר לא יהיה, לאנשים יקרים שנרצחו או הפכו למשפחות שכולות. לאיזושהי נאיביות – למרות הסמיכות לעזה שמעבר לגדר המערכת – שנרצחה אף היא.
הדרך לחזור לעצמי
מאוד לא מפתיע שלפרנק היה קשה לגשת לחומרים ההם. קשה זה אנדרסטיימנט. מעבר לשבר האישי העצום, עדיין נשאה על כתפיה את התפקיד הלא מדובר של המתעדת, והיה מה לתעד. "אני עובדת בעיקר בבתי ספר כדרמה תרפיסטית ומעבירה סדנאות. במלון באילת היו אנשים שפנו אלי ואמרו לי 'תעשי על זה סרט'. אנשים רצו להבין מה קרה ולהרכיב את הפאזל ואני לא הייתי במקום הזה", היא מספרת. "רק אחרי שנה, כשהיינו בתל אביב, הגעתי לשלב שאני יכולה להשתקם ופניתי למפיק שהפיק את הסרט האחרון שלי והתעניינתי בתקציבים. והוא אמר שהוא כותב לי כבר חצי שנה שיש משהו, אני בכלל לא זכרתי. ידעתי בתוכי שאני חייבת לעשות סרט, שזאת הדרך שלי לחזור לעצמי, זה היה תהליך מאוד כואב".

התוצאה היא סרט דוקומנטרי עצוב מאוד ומרגש מאוד. אורכו 17 דקות וזה בול. העדינות והכנות המוחלטת שלו מאוד אפקטיבית והרבה מזה בזכות ה-Voice over או הקריינות שלה, שמתווכת ומציגה מה אנחנו רואים. מה יתהפך עלינו עוד שנייה.
הלוקיישן בזמן הווה ב"מרפסת בגובה 90 קילומטר" הוא מרפסת דירתה בפלורנטין, בסמיכות למרפסת של הוריה, שמככבים גם בכרזת הסרט. הצופים נעים בין ההווה לעבר, דרך החומרים שצילמה עבור אירועי התרבות של רעים.
הקריינות נשמעת ספונטנית, פרנק פורצת בבכי כשרואים את עמית גבאי הקטן בסרט בו הוא זומבי שחוזר לחיים. במציאות הוא נרצח בחדר שלו בשכונת הצעירים. "אחרי סרט בר המצווה שלו הוא תמיד היה הבום-מן בסרטים ועזר לילדים להירגע, סיפר להם כמה חשוב הסרט ואיזו חוויה טובה זאת", היא אומרת. במספר פעמים בסרט פרנק פשוט שואלת, כאילו מהרהרת עם הצופה, למה בכלל לעשות עכשיו סרטים.

צילום: קובי פז
בהתחלה השם שבחרה לסרטה היה "המרפסת האחורית" כמחווה לסרט הקאלט "החלון האחורי" של היצ'קוק, שבו הגיבור שבור רגל ומנסה לפענח מקרה רצח. באופן מקביל, היא, שבורת לב, מנסה גם כן לפענח את מה שקרה. "הרעיון היה להתחבר", היא אומרת.
המטרה: להציל את הקיבוץ
וכך הסרט מדלג בין המרפסת האורבנית לבין סרטוני בר המצווה והאירועים הקיבוציים (אז עוד לא כל כך קראו לזה "קהילה") שצילמה פרנק. הדמעות זולגות בשל מה שטוען אותם במשמעות הכבדה, החדשה, ואלו שמככבים בהם. למשל, דורית, אמא של דרור אור, מופיעה בסרט "רותם" של קבוצת רותם, שבסיפור המסגרת שלו הילדים ברחו מהמבוגרים לוואדי. "הם יחזרו כשהם יהיו רעבים", היא אומרת למצלמה. דרור, כידוע, חזר לפני מספר ימים כחלל חטוף שיקיריו נלחמו זמן רב על שובו לקבורה ראויה.
30 שנה אחרי שצולם "הפוג, הרע והחבורה" של קבוצת אשל ב-1995, קולה של פרנק מקריין על רקע תמונת ילדה שטסה כמו וונדר-וומן עם האפקטים המיושנים של אז, ומסביר שבאופן כללי "העלילה תמיד הייתה מופרכת אבל המטרה הייתה אחת: להציל את הקיבוץ". היום זה מתקבל באופן מצמרר. בסרט "זומבוץ" של קבוצת פיטנגו ב-2018 רואים את ליאם אור, בן 20 היום, שנחטף לעזה ממיטתו במגורי הצעירים בקיבוץ ושב לישראל אחרי 54 ימים.
נכנסנו לתוך דירות חדשות מהניילון, זה שונה, אבל הדבר הוא הסיבה לזכור כל הזמן למה אנחנו שם, כי הפקירו את הביטחון שלנו ואותנו כאזרחים ואנחנו עדיין מופקרים. אני מרגישה שאין לי זכות להשתמש בהשפעה שיש לי בלי לומר את זה, שזה לא הסתיים
בהתחלה פרנק חשבה לשלב גם תמונות שלה מהילדות, אבל חוויית העבודה היתה חזקה כל כך, שהחליטה לוותר על כך. "יש לי סרט שעשיתי לציון 40 שנה לנישואים של ההורים ויש שם קטעים שצילמתי בחניון של הנובה ואני לא מוצאת את זה, למשל. אני מאמינה שעוד אמצא", היא אומרת. המחשב הנייד שלה התקלקל במהלך כל המעברים, ולקח זמן לשחזר אותו.
"השתמשתי רק בחומרים שאני עשיתי והפקתי. לא הייתי עושה אותו בחיים לבד, ומי שצילמה וערכה היא שני ברט, שעבדה איתי על הסרט הקודם שלי (ומתגוררת בשדרות, ע"ט). לעשות את זה איתה היה חוויה משקמת. אמרתי לה אחר כך שהיא הייתה כמו רופאה שלי. היינו מקליטות את ה-Voice over שוב ושוב והיא חששה שזה לא יהיה מרגש כמו הקודם, ואמרתי לה לא לדאוג, שיש לי מספיק דמעות".
ואלס על מדשאת חדר האוכל
העבודה עם ברט נמשכה יומיים "ואז התהליך לקח חצי שנה. סיימתי לערוך אותו אחרי שכבר עברתי בחזרה לרעים. סרט זה דבר אובססיבי, אין צפייה אחת, יש מלא צפיות. זה לא נגמר".
היית צריכה לבקש אישורים מאנשים להשתמש בחומרים כל כך רגישים. איך הם הגיבו?
"הרוב הסכימו ואפילו שמחו. יש כל כך הרבה נרצחים ואנשים רוצים שיזכרו את האהובים שלהם".
בסרט "סובב קיבוץ" שיצרה לכבוד חג המשק ה-60 של רעים, נראים אנשי הקיבוץ צועדים מסביב לגדר בלתי נגמרת. "אנשים בהקרנות תמיד שאלו אותי 'מה אומרת הגדר ולמה אף מרואיין לא מדבר על עזה?', היא אומרת ב"מרפסת בגובה 90 קילומטר". "לא ידעתי מה להגיד להם"
פרנק, 54, יצרה את הסרטים "פנס בודד" ו"המלחמה האחרונה של ילדי טהרן". באופן מקאברי, "פנס בודד", בו אלי גורנשטיין ויעל עמית רוקדים ואלס על מדשאת חדר האוכל של רעים, הוקרן בפסטיבל הסרטים של סן פרנסיסקו ב-7 באוקטובר. אחרי כמה שבועות פרנק קיבלה שיחת טלפון מהמפיק, שהודיע לה שהוא זכה במקום הראשון בתחרות שנערכה שם.

צילום: זאב שטיין, מתוך אתר פיקיוויקי
בסרט "סובב קיבוץ" שיצרה לכבוד חג המשק ה-60 של רעים, נראים אנשי הקיבוץ צועדים מסביב לגדר בלתי נגמרת. "אנשים בהקרנות תמיד שאלו אותי 'מה אומרת הגדר ולמה אף מרואיין לא מדבר על עזה?', היא אומרת ב"מרפסת בגובה 90 קילומטר". "לא ידעתי מה להגיד להם". גם ורדה הרמתי, שנרצחה בביתה כשפתחה את הדלת לחתול שלה, מתועדת הולכת מסביב לגדר.
היהודי הנודד
הוריה, כאמור, מופיעים בסרט. קטע מכמיר לב במיוחד מלווה את אביה בדרכו לסטודיו הטרנדי בדרום פלורנטין, שם הוא מתאמן בחדר הכושר. המצלמה עוקבת אחריו נכנס לסטודיו והמדריך המקועקע מברך אותו לשלום. כבר לא צעיר, פגיע אבל נחוש וחזק, הוא מגלם אצל בתו, מבלי להידרש ליכולות דרמתיות, את דמות היהודי הנודד האוניברסלית. זה שטבחו ופרעו בקהילתו, פשוטו כמשמעו, אבל הוא לא נשבר. ממשיך בעיקשות להתמיד בפעולות השגרתיות שנותנות כוח להמשיך. "אבא שלי היה הולך לחדר כושר שלוש פעמים בשבוע ובזכותו ובעקבותיו התחלתי ללכת גם. הוא לא ויתר על דברים שהוא רצה. לצערי לפני חודשיים הוא עבר אירוע מוחי," היא מספרת.
בסרט את מספרת שהורייך נולדו בתל אביב, אבל השאלה איך היו החיים בתל אביב בתקופת הפינוי נראית לך לא מאוד רלוונטית.
"אני מאוד אוהבת את תל אביב, הפינוי לשם היה מושלם מבחינתי", היא קצת צוחקת בפעם היחידה בשיחה, "זה כאילו הנהלת הקיבוץ התקשרה ושאלה אותי לאן אני רוצה להתפנות. אנשים מהקיבוץ דאגו לדבר הזה, לא ישנו כדי לסדר את זה. זה היה המודל למעבר העירוני בהמשך של ניר עוז לכרמי גת, של עין השלושה לנתיבות ושל נירים לבאר שבע. נכנסנו לתוך דירות חדשות מהניילון, זה שונה, אבל הדבר הוא הסיבה לזכור כל הזמן למה אנחנו שם, כי הפקירו את הביטחון שלנו ואותנו כאזרחים ואנחנו עדיין מופקרים. אני מרגישה שאין לי זכות להשתמש בהשפעה שיש לי בלי לומר את זה, שזה לא הסתיים".

לתת תוקף
פרנק חזרה לקיבוץ לפני שנה בשל סיבות משפחתיות. הוריה חזרו לפני המלחמה עם איראן. "החזרה הייתה מאוד קשה, מאוד חששתי", היא אומרת, אבל מדווחת גם ש"היום יש פה הרבה אנשים והתחדשות ויוזמות חדשות. יש בר יין ועגלת קפה שיזמה משפחתו של עמית גבאי שאני גם מדברת עליו בסרט, יש הופעות ובנייה ואני חושבת שזה מצליח לייצר תחושה טובה, יחד עם כל הרגשות הקשים וההתמודדות עם האובדנים".
אם הייתי עומדת לפניהם עירומה הייתי מרגישה חשופה פחות
כמתבקש, היא ערכה הקרנה של "מרפסת בגובה 90 קילומטר" לכולם במועדון לקיבוץ לפני הקרנת הבכורה בפסטיבל חיפה, באוקטובר 2024. "היה לי חשוב לדעת שהשימוש שעשיתי בחומרים האלו לא יפגע באף אחד. לפני ההקרנה אמרתי להם שאם הייתי עומדת לפניהם עירומה הייתי מרגישה חשופה פחות, כי הסרט מאוד מאוד אישי. בקהל היו אנשים ממשפחות הנרצחים שלא רצו לראות אותו קודם. אחרי שהוא הוקרן השתררה דממה ואמרתי בצחוק 'טוב, תמחאו כפיים' ואז הם התחילו לדבר ואמרו שהוא מאוד מבטא את מה שהם מרגישים וביקשו שהוא יוקרן בכל מקום, כולל בחו"ל. באו הרבה אנשים".
הציון לשבח שהסרט קיבל בפסטיבל חיפה הצליח לשמח אותך?
היא חושבת על זה הרבה, הופכת בשאלה. "זאת שאלה קשה כי הלוואי שלא הייתי צריכה לעשות את הסרט הזה, אבל הדבר הזה קרה באמת ואם כבר היה לי האומץ לתת לזה תוקף, למה שאני מרגישה וחושבת, אז משמח אותי שאני יכולה לעשות משהו ממה שקרה ושזה נוגע באחרים".
אומץ להציל את המדינה
פרנק עובדת בתיכון באופקים. "כשאני הולכת ברחבי בית הספר, בחצר, עם חולצה עם תמונה של חטוף או מדבקה זה מעורר שיחות עם הילדים, אני אקטיביסטית בכל דבר שאני עושה. לעשות סרט זה כמו לעבוד בחינוך: להשפיע על אחרים ולבטא את עצמי. מה שאני מנסה להעביר זה שמותר לאנשים שיהיו להם דעות שונות ושזה שאני חושבת אחרת ממך לא עושה אותי לאויבת שלך", היא מספרת.
אם הגענו כחברה לכך שאנשים מצדיקים פגיעה בילדים וחפים מפשע, החמאס ניצח אותנו. אין לי שום דבר טוב להגיד על חמאס, זה ארגון מתועב, אבל אנחנו לא יכולים להיות כמוהם
קשה לה מאוד במהלך השיחה, זה ברור מהקול, מהדיקציה, מהאנחות כשהיא משתתקת לרגע לחשוב, וממה שהיא אומרת. לא פחות מהטראומה של מי שהחזיקה ידית של ממ"ד ואיבדה חברים לדרך באופן אכזרי כל כך, כמי שחברה ב"בשם העוטף" ומונעת מאג'נדה של הומניזם ושיוויון, פרנק מוטרדת מהווה ומהעתיד. "לסבא שלי היתה ספרייה שלמה של פירוש רש"י וגדלתי על הספרים של חכמי חז"ל ועל ערכים שהיום אני לא רואה. רוב האנשים בעולם רוצים פשוט לחיות את חייהם, לגדל משפחה, לעשות מה שהם אוהבים. ילדים הם חפים מפשע מעצם הגדרתם. אנחנו בעוטף הופקרנו לנפשנו וגופינו ואזרחים חיילים ושוטרים חרפו את נפשם כדי להציל את אותנו ואני לעד אהיה אסירת תודה להם. עכשיו צריך אומץ כדי להציל את המדינה שלנו".

ואין לה שום בעיה, להיפך, לדבר פוליטיקה. "מגיעה לכל אזרחי ישראל מנהיגות שתשמור עליהם. נקמה היא לא תכנית פעולה. אנחנו משמידים את עזה ביחד עם הפנים המוסריות שלנו כחברה. אם הגענו כחברה לכך שאנשים מצדיקים פגיעה בילדים וחפים מפשע, החמאס ניצח אותנו. אין לי שום דבר טוב להגיד על חמאס, זה ארגון מתועב, אבל אנחנו לא יכולים להיות כמוהם. הסדרים והסכמי שלום הם הדרך היחידה לביטחון".
הדרך היחידה לצפות בסרט כעת היא באמצעות הזמנה להקרנה ולהרצאה שלך.
"כן. גם עם הסרט הקודם שלי הייתי ב-40-30 קיבוצים בכל הארץ ויש קיבוצים שכבר מכירים אותי ואני אשמח לבוא לכל מקום. יש לי כבר הזמנות, אבל עוד לא ממש התחלתי. אני חושבת שהסרט גורם לאנשים לחשוב על עצמם, על ההתמודדות שלהם, אני חושבת שהוא יכול לפתוח שיח. אני אשמח לשוחח עם בני נוער בעיקר".
מה לגבי הפצה לחו"ל?
"הוא כבר מתורגם לאנגלית אבל עוד לא התחלתי להפיץ אותו בחו"ל. בימים אלו אני מחפשת מפיץ לסרט".
איפה את עומדת עם השאלה שנשאלת כמה פעמים במהלכו, האם תמשיכי לעשות סרטים?
"אני מקווה שאמשיך לעשות סרטים ולהמשיך לחיות. כשאני שואלת בסוף אם אמשיך לעשות סרטים זה כמו שכל אחד שואל את עצמו אם הוא ימשיך לעשות את מה שחשוב לו, את מה שהוא אוהב".
להזמנת הקרנה והרצאה: talila71@gmail.com
