"כשקיבלתי מאבא הודעת וואטסאפ שהילד שלו חזר, זה גרם לי להבין איזו שליחות זאת הייתה"

ביום שני האחרון בצוהריים קיבלה אילת סלע יונגרמן טלפון ממטה החטופים, שעדכן אותה כי אוהל התנועה הקיבוצית בכיכר החטופים ברחוב טשרניחובסקי בתל אביב עומד לפני פינוי מיידי. "לא הסכמתי. זה היה ממש חפוז, היה לי ממש חשוב להיות שם פיזית. ישר נסעתי לשם מהכנסת, היה לי ממש חשוב להיות שם בפעם האחרונה", היא מספרת. "להביט שוב בכל התמונות של כל החטופים והחטופות עם המדבקות המעודכנות, תיבת המשאלות, כל מיני קרעי פתקים ושלטים של קיבוצים שכתבו מילות חיזוק".

את מה שהיה לך להגיד בעקבות פינויו כבר אמרת ל"זמן קיבוץ" השבוע, אבל מה זה גרם לך להרגיש?

"תחושת שחרור מהולה בכבדות ובמחויבות של להיות עבור משפחת גאוילי. אני מרגישה בגשם שוטף אחרי שנתיים במדבר. זה נחת עלי שככה אני חיה, מאז שהחטופים החיים חזרו".

סלע יונגרמן, מנהלת קשרי הממשל של התנועה הקיבוצית ומי שליוותה את החטופים ומשפחותיהם מטעם התנועה בשנתיים האחרונות, הרוויחה ביושר את הזכות לעכב את פירוק האוהל בכמה שעות כדי לנכוח במעמד. היא הקימה ממש לפני שנתיים את אוהל התנועה ונמנית על אלו שהיו שמחים, לפחות במשך השנתיים האחרונות, אם היו יותר מ-24 שעות ביממה, על מנת שתוכל לפעול יותר למען החטופים ומשפחותיהם. "הצעירים של כפר עזה באו לחנוכה לאוהל שלנו, הייתי עושה שם מפגשי עדויות של משפחות. הזמנו קיבוצים לשמוע שורדים שישתפו בסיפור שלהם. בעיניי זאת מחווה אדירה של סולידריות", היא אומרת.

כנסת ישראל לא חדשה לסלע יונגרמן, 48, מקיבוץ אייל, אלא שמאז פלישת חמאס לנגב המערבי היא בילתה בה לפחות שלושה ימים בשבוע וגם את שאר זמנה הקדישה לנושא. היא מדברת מהר ומתפוצצת מאנרגיות, דוחסת המון אינפורמציה, סיפורים ורפלקציות שעולות לה בזמן אמת, שברור שיכולים לאכלס עוד כמה כתבות.

כמעט שלוש שנים היא נשאה בתפקידה ("לפני המלחמה התפקיד היה, בגדול, לקדם את האינטרסים של התנועה ולחבר אותה לממשל"), עוד לפני 7 באוקטובר, שבעטיו הוסיפו לעצמם כלל עובדי התק"צ משימה נוספת הקשורה בנושא. סלע יונגרמן התחילה מליווי קהילת כפר עזה בשפיים. "הגעתי לשם וזה נראה כמו קן נמלים שבעטו וחבטו בו והוא הרוס. הצטרפתי לחמ"ל הלוויות שלהם, קברו 56 אנשים בחודש. היה מאוד מרגש להיות בצומת הזה, לחבר קיבוצים שיתמכו בקיבוצים, זאת הייתה מתנה שיכולתי לתת בתוך ים סוער", היא אומרת.

"אני מכירה את הכנסת 20 שנה וזה לא באמת היה ככה פעם, הם לא היו מנותקים לרמה החמורה הזאת, הייתה ממלכתיות

במקביל לתמיכה באנשי כפר עזה, נפל לה האסימון ש"כל האירוע של החטופים הוא קשרי ממשל ואז התחלתי לקבל טלפונים של משפחות חטופים מקיבוצים והם ביקשו שאסדר להם פגישות עם חברי כנסת ושרים. זה היה תחילת בנובמבר 2023 ומאז לא הורדתי את הרגל מהגז. המטה הרי יושב בבית התנועה הקיבוצית המיתולוגי, שזה סימבולי ומטורף".

המטה הכיל מספר דסקים, כמו חקיקה וחו"ל, והיא הקימה את דסק הכנסת שעבד בשני צירים נפרדים: ציר המאבק וציר החקיקה.

ראשית, קבעה המון פגישות עם ח"כים ושרים מכל המפלגות. "היה לי ברור מההתחלה שזאת משימה ענקית, גדולה ממני, ואני אעזור לא רק למשפחות החטופים מהקיבוצים. בשנה הראשונה הייתי מסכמת למשפחות כל יום בוואטסאפ מה עשינו שם. הרגשתי שכל הניסיון שרכשתי לאורך החיים התנקז למשימה הזאת". נעשה מיקוד גם בזירת התקשורת מתוך ההבנה ש"הכנסת היא מיקרופון פתוח ושזה משולש ציבור-תקשורת-נבחרי ציבור, ובמקביל יש אירוע בצפון שגם עליו צריך לשים פוקוס".

לא היו בכנסת תמונות של חטופים

חלק ממה שעשתה בתחילת הדרך היה להדהד את הנושא. סלע יונגרמן אומרת שבחודש הראשון בכלל לא היו בתוך הכנסת שלטים, תמונות של חטופים, סרטים צהובים – כלום. היא פגשה את ח"כ מרב מיכאלי, שאלה הכצעתקה ולא הסתפקה בתשובה שבמטה העבודה יש שלטים. "איך זה ייתכן?! פנינו ליו"ר הכנסת, התחלנו להעיר אותם. הבנתי שצריך לעשות קמפיין.

"אפילו עוד לפנינו, לשכת עורכי הדין הגיעה למטה והתחילה לעזור בהיבטים חקיקתיים ויצרנו תקדים שבתחילת כל דיון בלי קשר לנושא, משפחות חטופים נרשמות לדבר ומדברות. לא הרבה זמן אחרי שהתחלנו קם פורום 'תקווה', הגיעו פורומים נוספים שהעתיקו את דרכי הפעולה שלנו".

ובכל זאת, איך זה יכול להיות שבחודש הראשון לא היו שם שלטים עם תמונות של החטופים? ניתן רגע עוד דוגמה מהצפון: איך זה יכול להיות ששר בממשלה לא יודע, במאי אשתקד, שמטולה פונתה?

"אני מכירה את הכנסת 20 שנה וזה לא באמת היה ככה פעם, הם לא היו מנותקים לרמה החמורה הזאת, היתה ממלכתיות, זאת 'שיטת הסלמי' ושמעתי משפט ש-7 באוקטובר התחיל ב-4 בנובמבר, זה קשור להרבה תהליכים גלובליים כמו קפיטליזם וזה מתחבר להכול".

להביא קיבוצניקים לכנסת

הימים באו והלכו, וגם אסטרטגיות השתנו. עד העסקה הראשונה המשפחות היו עסוקות בפגישות אישיות שיקדמו את מאבקן ו"אז הגיעה העסקה הראשונה וזה קרה והם חזרו, כשקיבלתי מאבא הודעת וואטסאפ שהילד שלו חזר, זה גרם לי להבין איזו שליחות זאת הייתה וזה חידד לי את האובססיה של להביא קיבוצניקים לכנסת כי זה המגרש שבו קורים הדברים ואסור שלא להיות פה. הובלתי פעילים לכנסת שיבואו לתמוך במשפחות, עוררנו אזרחים וזה היה חזק מאוד, פתאום הייתה להם משימה מטורפת והם רצו לבוא עוד ועוד. האסטרטגיה של המטה לא תמיד התכתבה עם מה שקורה בכנסת ואני הבאתי את הידע המקצועי והנשמה שלי".

מה למדת יחסית מהר שעליך לעשות?

"בשונה מכל העבודות שלי, השיעור שלמדתי הוא שבגלל שהמשימה הייתה ברורה וחד משמעית – אני עם הפוליטיקאים על אותה מדרגה. וזה פרץ לי מחסום ביחסים עם אנשים מאוד בכירים בכנסת. בסוף זה יחסים, וכשחזרו החטופים החיים היה לי צורך עמוק לחזור לכנסת ולהתחבק עם ח"כים שהיו שותפים כמו נעמה לזימי וגלעד קריב והרבה פקידים".

זאת המון עבודת הכלה, עדויות קשות מיום הטבח, תמיכה באנשים שאיבדו את היקר מכול, ואת – כמו הרבה אנשים טובים שהתגייסו, לא מגיעה מתחום טיפול הנפש, אולי אין לך את הפרקטיקות שיש לאנשי בריאות הנפש כדי לנסות לשמור על החוסן הרגשי של עצמם כשהם הופכים לגלגל הצלה באירוע הזה.

"זה אירוע שלא דמה לכלום וזה היה מאוד קשה אבל בגלל שהייתי רק בעשייה ועם המשפחות, לא ישבתי על הטלוויזיה ולא שמעתי וראיתי עדויות. אני גם לא פסיכולוגית. המשפחות האלו באו לכנסת לעבוד, זה הציל אותן, הן לא התקרבנו או התבכיינו שם".

אין מנהיגות אחראית

היא בת 48, אימא לארבעה, במקור מגבע כרמל ("משפחה של חקלאים שמגדלים בננות"). בן הזוג שלה הוא בן קיבוץ אייל ומנהל את מטעי הקיבוץ. היא בעלת תואר בממשל ודיפלומטיה וההתנסות הראשונה שלה בתחום הייתה ניהול הקמפיין של אביה לראשות המועצה. "עבדתי עם עמי איילון והייתי היועצת של אורית נוקד כשהייתה שרת החקלאות. הייתי לוביסטית בתחומים מוניציפלי וחקלאות, ניהלתי את המטה של אושרת גני גונן – ראשת מועצת דרום השרון". אחרי כל אלו, התפנתה לגידול ארבעה ילדים בשש (!) שנים. "הם בכיתות א'-ו'. רק עכשיו חזרתי להיות אימא, הייתי בהפסקה של שנתיים וחצי ולא הייתי פה, קלטתי את זה כשדיברתי עם קולגה על הגיל של הבת הקטנה שלי".

את הקמת את שולחן משפחות החטופים בכנסת, הנחת שם את הפתק ששמר להם אותו לאורך כל הדרך. את מאלו שיכולים להעיד ממקור ראשון על ההתנהלות מול המשפחות ועל האופי שהדיונים האלו קיבלו.

"בגלל שאין מנהיגות אחראית של כולם, זה נהיה קרקס וככל שהזמן עובר ויש יותר פוסט טראומתיים והרוגים, מעגלי הפגיעה גדלים וגדלים ואנשים מגיעים לכנסת ומתפוצצים על הכנסת, על חברי האופוזיציה, כי חברי הקואליציה לא באים הרבה לדיונים. ויכולתי לראות איך הדיונים נהיים אלימים וקשים, אני זוכרת דיון על מתן 100% נכות לשורדי שבי והגיעו פוסט טראומתיים וקראו למשפחות החטופים 'מושחתות'".

ובכל זאת, יש לך יכולת לחמול גם עליהם ולראות את האירוע מפריזמה רחבה יותר, אולי בגלל החיבור האישי לבודהיזם שעליו את מדברת כמה פעמים לאורך השיחה.

"אני לא מאשימה את הפוסט טראומתיים, את רואה אותם באמוק, גם להם מגיע לקבל תמיכה ואין מספיק חמלה, אבל אין מבוגר אחראי שמרגיע את כולם וזה נהיה 'ספורט דמים' – אחד על חשבון השני. המטה מורכב ממלא נשים ואני חייבת להגיד את זה בקטע פמיניסטי ואני חושבת שזה קשור ליכולת נשית להחזיק גם רוך וגם קושי ובכלל להחזיק הרבה רגשות סותרים ומשתוללים".

איך המשפחות התמודדו עם זה, בתוך הגיהינום שעברו בעצמן?

"המשפחות לא פוליטיקאיות והן במשבר. חלקן פרגמטיות, חלקן לא ראו ממטר. יש משפחות שזה עשה להן ממש רע והן נמנעו מלהגיע, אבל יש משפחות שמגיעות עד היום, זה לא ריפה את ידיהן והן חשו אחריות ואלו המשפחות שהסיפור שלהן נגמר הכי רע כבר מזמן. חלק מהמשפחות עוד לא התפנו להתאבל כי שותפות הגורל שיש להן עם כל המשפחות חזקה מאוד. כל המשפחות שהסיפור שלהן לא נגמר טוב לא ישקטו עד שהסיפור לא ייגמר. הם כבר חלק מהחיים שלי וזה דבר סופר מרגש ונוצרים יחסים ואלו החיים עצמם. זה מצב חירום שמאוד מקרב".

היא נותנת כדוגמה את "נופר בוכשטב, למשל, כלנית ביישנית, דוקטורנטית במעבדה, יושבת בוועדות ובדיונים, מסבירה מאוד יפה ובאורך רוח ובשקט, יזהר ליפשיץ שהיה אחד הכוכבים הראשונים שהגיעו והוא עדיין כוכב, ודקל ליפשיץ, הבן שלו. שנינו, יחד עם כל דסק החקיקה של המטה, חוקקנו את חוק ההנצחה לאירועי 7 באוקטובר והחתמנו עליו 86 ח"כים. מי שדחפה את זה קדימה היא נעם עידן בן-עזרא. בדיעבד הבנתי שבתוך כל הדבר הזה, את רוצה ניצחונות קטנים".

העם זה שיציל

חלק מהמורכבות, כדי להשיג את אותם ניצחונות, היא עבודה שוטפת וצמודה עם הקואליציה. היא מציינת את ח"כ יצחק קרוייזר מ"עוצמה יהודית", למשל. "הוא בחור פיקח ובכל מה שקשור למיצוי זכויות וחקיקה הוא היה למען המשפחות, וגם גלעד קריב וולדימיר בליאק מ'יש עתיד' – הם היו שלושת הח"כים שרצו איתנו על הדברים. רציתי את הקואליציה. כשאת פועלת בשני צירים מנוגדים – את מתקיפה אותם בתחילת הדיון ואז רוצה לרתום אותם לעשייה וזה מאוד מסובך. כשהייתי מגיעה לכנסת לא היה דחוף לי לריב עם ח"כ ביסמוט או ח"כ רוטמן, אלא לדאוג למשפחות ולהשחיל אותן לדיון שהיועמ"שית הייתה בו".

ולפני קצת יותר משבוע נפלה הצעתה של ח"כ פנינה תמנו שטה, שאותה את מציינת כמי שהייתה ה-בית של משפחות החטופים במשכן, להעביר מענק חד פעמי של 4 מיליון שקל לכל חטוף או חטופה ששבו ולכל משפחה של חטוף או חטופה שנרצחו. וכך הם נשארו עם הבחירה לסמוך על נדיבות וחמלת האזרחים דרך קמפיינים למימון המונים.

"קמפיין מימון ההמונים שהמשפחות עושות נובע ממשבר האמון שלהן מול המדינה והבנה שמי שהציל ויציל אותן הוא העם. וזה גם קשור לעומס בירוקרטיה, המדינה לא מבינה שהיא צריכה להתגמש ויש פוליטיקה. היה ברור שהצעת החוק של תמנו שטה תיפול, כי הקואליציה תפיל בהכרח כל הצעת חוק של האופוזיציה וזה כלל בסיסי בממשלה הזאת. חושבים דרך הפריזמה הפוליטית, וגם התקשורת רק מחפשת דם ואין אחריות".

תסבירי.

"המשחק הפוליטי כל כך מסובך ודורש אורך נשימה ואנשים טועים לחשוב שפוליטיקאים הם אנשים נלוזים והרבה מהם לא ככה. הרבה מהם מגיעים לכנסת מכוונות טובות ומשהו קורה להם בדרך. המשחק עצמו התלכלך. פעם הוא היה הוגן, היה ערך של אמת על השולחן, הייתה יושרה. אינטואיטיבית אני חושבת שבגלל שהתקשורת הפכה לכזאת שחקן מכריע, היא שולטת לפעמים בפוליטיקאים".

תחת הכותרת "עלו איתי למגרש" את מציעה לאנשי הקיבוצים סיורים מודרכים שלך בכנסת, למגוון קהלים, כמו מנהלי קהילות ויו"רים, בני ובנות שנת מצווה, חניכי שנות שירות ומשפחות. אמרת לי ש"אם יש משהו שהבנו מהסיפור הזה, הוא שאנחנו אחראים לגורלנו. צאו מהשער הצהוב, תבינו שהכול שלנו. כי אם לא, אני לא יודעת מה יהיה פה". מה את רואה יותר בקרב העם – ייאוש או אקטיביזם?

"וואו, זאת שאלה ממש טובה. אני באה במגע עם הרבה אקטיביסטים, אבל אני גם רואה אנשים שהם לא מעורבים, נעים בין ייאוש לבין פשוט לחיות את חייהם. אני לא יכולה להצביע על כף מאזניים ששוקלת יותר מהשנייה".

ועם כל זה, את מנסה לא לשפוט את מי שאינו אקטיבי.

"אני גם בן אדם רוחני ומחובר לעצמי וקצת משתדלת לא להיות בשיפוטיות. אנחנו קיבוץ על הגבול, האיש שלי פה בכיתת כוננות עם שני נשקים ואני הייתי בפגישה עם 'נשים עושות שלום' שהייתה אצלנו בקיבוץ. תמיד זה עניין אותי והיה סופר מרתק, והאיש שלי שאל אותי 'תגידי, עם מי הן עושות שלום?!' אני חושבת שלפני החיבור יהיה תהליך של עיבוד, שיקום וריפוי. להגיד היום 'חינוך לשלום' זה רדיקלי. מה שיהודה עמיחי אמר מנחה אותי. 'מִן הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ אָנוּ צוֹדְקִים לֹא יִצְמְחוּ לְעוֹלָם
פְּרָחִים בָּאָבִיב'".

אני עדיין לא מצליחה להבין איך החזקת את כל הדבר הזה עם ארבעה ילדים קטנים בבית.

"עפרי, בן הזוג שלי, הוא חלק בלתי נפרד מההחזקה של האירוע הזה, הוא לגמרי שותף פעיל והיה מדהים וזה לא היה קל בכלל, אבל אני חושבת שהם הבינו אותי. הרגשתי את הגב של התנועה הקיבוצית ואת התמיכה שלהם ושל ליאור שמחה. וגם אני גרה בקיבוץ, הקהילתיות היא מה שמחזיק את האדם, קשר אנושי וטוב בין אנשים. זה אלף-בית ואת זה אנחנו מדברים עם הילדים. אנחנו בתקופה פסיכית אבל יש לנו אהבה גדולה".