פצעים פתוחים בהצגה של תושבי שער הנגב

על הבמה בקיבוץ אור הנר הוצגה היצירה "לא סוף הסיפור", פרויקט תיאטרון קהילתי שבו 14 תושבים ותושבות מהמועצה האזורית שער הנגב הפכו חוויות של אובדן ושכול בעקבות 7 באוקטובר, לסצנות המשלבות כאב והומור.
ההצגה, שהיוותה את שיאו של תהליך בן עשרה חודשים, מורכבת מ-12 סצנות המתרחשות בקיבוץ דמיוני בעוטף, כשהתושבים בתהליך חזרה הביתה מהפינוי הכפוי. אל בין הסצנות האלה, נקלעים שלושה תיירים המנסים להרכיב את הפאזל הניגלה לפניהם חתיכה אל חתיכה.

אחת התושבות מנסה לגלות מה יש בתוך הקופסה של חברתה. זו מנסה להסתיר וחברתה מתעקשת.
"ידעתי! את מסתירה את המתים שלך בקופסה"

מחלקת התרבות ואגף החוסן של המועצה שלנו, שכרו את חברת "תאטרלי", לשם עבודת תרפיה באמצעות תיאטרון. טלי ליברמן היא הבימאית וכותבת ההצגה מתוך החברה הנ"ל (וגם הבעלים שלה). חננאל סטסקין, הוא עובד סוציאלי שנבחר להנחות את הקבוצה לצידה. ואנחנו, 14 חברים ותושבים בקיבוצי המועצה, הבאנו את הסיפורים האישיים שלנו אל מרכז הבמה, עוד זמן רב לפני שנכתבה ההצגה.

"יש לנו דיכאון, יש התקפי זעם"

עסקנו באובדנים אישיים וקולקטיביים בכל פן אפשרי. לפי הסיפורים ועל פי העבודה בכיתה, נכתבו לבסוף כל הסצנות המרכיבות את ההצגה שלנו.
אפשר למצוא שם סיטואציות מצחיקות, לצד מצבים נוגעים ללב ועצובים.

למשל, הקופאי בכולבו, נתקל בתושב החוזר לקיבוץ זה עתה ומבקש לשלם לו. הקופאי עונה לו שהמחירים הם נפשיים.
"מה הכוונה?" שואל התושב.
"יש לנו דיכאון, יש התקפי זעם".
"יש משהו אחר?" שואל התושב.
"אה, יש עכשיו מבצע של התקפי חרדה אחד+אחד. זה ממש שניים באותו לילה!" הוא עונה.

לפי תור מגיעות שלוש חברות, ולכל אחת תירוץ משלה למה היא רוצה לחזור אל האדמה, אל החיים מהם היא נלקחה. מן הסתם הסיפורים נשזרים ב-7 באוקטובר ההוא

דוגמה לסצנה אחרת, כשאחת התושבות מנסה לגלות מה יש בתוך הקופסה של חברתה. זו מנסה להסתיר וחברתה מתעקשת.
"ידעתי! את מסתירה את המתים שלך בקופסה".
מפה לשם זה מוביל למונולוג אישי ומצמרר של חברתה. וכאן המקום לציין שמדובר במונולוגים האישיים של השחקנים עצמם, חברי הקבוצה. אנחנו.
עבדכם הנאמן למשל, כתב מונולוג אישי המוקדש כל כולו לזכרו של יהב וינר שנרצח בכפר עזה. מהיכרותי האישית עם המנוח מהקיבוץ, דרך השתתפות בסרטו האחרון, אשר נמצא על שולחן העריכה מאז סיום הצילומים, ביולי 2023. שלושה חודשים לפני הטבח.

ודוגמה אחרונה לסצנה המופיעה בהצגה שלנו.
"שערי שמיים", שם מקבלת אנג'י בעלת הכנפיים הלבנות את הבאים בשערי השמיים, והיא עורכת להם שאלון קצר, דרכו יחליטו היא והבוס הגדול, האם פניו לגן העדן או אל הגיהנום.
"אנג'י: "פנינוש, מה פתאום את לא מרוצה מלהגיע אלינו ורוצה לחזור, גאד נואו וואי (אנג'י היא בעלת מבטא אמריקאי כבד) למטה?"
פנינה: "כי אני כבר הרבה זמן משקיעה בגינה, ואני מחכה לראות את התוצרים, זה לקח לי הרבה זמן, אפילו התחילו לצאת ניצנים וצריך הרבה סבלנות".
כך לפי תור מגיעות שלוש חברות, ולכל אחת תירוץ משלה למה היא רוצה לחזור אל האדמה, אל החיים מהם היא נלקחה. מן הסתם הסיפורים נשזרים ב-7 באוקטובר ההוא.
אם כי, ראוי לציין, כי האובדנים האישיים הם לא בהכרח רק מאותו יום ארור.

רעב לצחוק

כך נשזרו 12 סצנות הנעות בין צחוק לדמע, בין הזלת דמעה לתפיסת הבטן.
הקהל שהגיע וגדש את האולם הסגול בקיבוץ אור הנר, הגיע סקרן ורעב לחוויות. רעב בעיקר לצחוק. ההצגה שלנו נתנה לקהל הזה מתנה גדולה והם עמדו והריעו לנו עוד ועוד, אסירי תודה. במשך כל היום שאחרי ההצגה, עוד זרמו שיתופים בקבוצת הווטסאפ של ההפקה, עם ביקורות ושבחים בלי סוף.

אנחנו שמחים מאוד על התוצר הסופי, עמל של עבודה קשה וחושפנית. הבאנו אל הבמה פצעים פתוחים ואנחנו מבקשים לשתף את הקהל, בדרך שבה אנחנו מעבדים את הכאב ומתרפאים לאט לאט.

ההצגה הראשונה, הלוואי שהיא תפתח לנו את הדרך לסיבוב הופעות ארצי, שיתחיל קודם כל אצלנו בבית, בקיבוצים נוספים.
בואו לראות אותנו, זו חוויה חד-פעמית ומיוחדת.