ליאורה אילון מכפר עזה: “אין לי ציפיות מהאויבים שלי. יש לי ציפיות מהממשלה שלי”

כשמדברים עם ליאורה אילון, קשה להתעלם מהפער בין עוצמת האובדן לבין הצלילות שבה מדברת והתקווה שנשקפת מעיניה. גילוי נאות: ליאורה היא אמא שלי. ב-7 באוקטובר איבדה את בנה טל, אחי, שהיה מפקד כיתת הכוננות של כפר עזה. מאז הפכה לאחת הדמויות המזוהות עם הבחירה בדיאלוג ובחינוך לשלום – בחירה שמעוררת השראה אצל רבים, אך גם התנגדות וכעס.

“אחרי מה שעברת – מותר לך לשנוא אותם”, כך היא שומעת שוב ושוב.
“אכן, בעקבות השבת הארורה ההיא הייתי מלאה כעס”, היא מודה. “אבל הכעס שלי לא היה כלפי האויבים שלי. מהם אין לי ציפיות. הכעס שלי היה כלפי מי שהיה צריך להגן עליי ולא עשה את זה. כלפי מי שהבטיח שהחמאס מורתע, שאין מנהרות, שיש מכשול, שצה״ל שם – ושום דבר מזה לא קרה. הממשלה שלנו נכשלה בתפקידה הבסיסי ביותר: להגן על אזרחי המדינה”.

דיאלוג כבחירה של זהות והישרדות

עבור ליאורה, הבחירה בדיאלוג לא הייתה החלטה אידיאולוגית בלבד, אלא חלק מהגדרת העצמי שלה ברגע שבו השתנו חייה. “כשיצאתי מהממ״ד הבנתי שהעולם סביבי השתנה לבלי היכר”, היא אומרת. “הבנתי שאני צריכה לשאול מחדש מי אני. כמו שאני אימא, סבתא, יהודייה, ציונית ואוהבת את המדינה – כך אני גם שוחרת שלום ופעילת שלום. אלה מרכיבי זהות עבורי. אני חיה לאורם”.

אך הבחירה הזו אינה נטולת מחיר. “המחיר האישי הוא לדעת שיש אנשים, גם בתוך הקהילה שלי, שכועסים עליי. אנשים ש’ירד להם ממני'”, היא משתפת בכנות. “זה כואב, לפעמים מאוד. אבל אני מבינה את הכאב שמתוכו הם מגיבים. אני גם יודעת שזה לא אישי ואני שלמה עם הדרך שלי”.

בשיחותיה עם בני נוער, ליאורה מזהה תופעה שמדאיגה אותה יותר מכול: אובדן התקווה. “אני שומעת שוב ושוב את המשפט ‘אין עם מי לדבר’”, היא מספרת. “ואני אומרת להם שזה בדיוק מה שאומרים עלינו בגדה ובעזה – וגם זה נכון. במציאות של היום, גם איתנו קשה לדבר”.

לדבריה, אובדן התקווה הוא הסכנה הגדולה ביותר לחברה הישראלית.
“כשאין תקווה, נשארת רק מציאות של ‘לנצח נאכל חרב’. להרוג ולהיהרג. זו לא המציאות שבה אני רוצה שהנכדים והנכדות שלי יחיו. ויש מה לעשות. הרבה. זה מתחיל במערכת החינוך, שחייבת להכניס ערכים ליברליים והומניסטיים. זה כרוך גם בשינוי פוליטי – אבל בראש ובראשונה זה חייב להתחיל בתוכנו, בשיח הפנימי שלנו”.

“האיסור הזה מייצר מציאות הפוכה מזו שאני מאמינה בה. הוא מייצר השתקה והפחדה, ומבוסס על שקרים שהופכים לאמת. אם ‘כל ערבי הוא מחבל’, איך נאמין בשלום?

החלטת משרד החינוך להוציא מבתי הספר את פעילות פורום המשפחות השכולות הישראלי-פלסטיני נתפסת בעיני ליאורה כסמל למגמה רחבה יותר. “האיסור הזה מייצר מציאות הפוכה מזו שאני מאמינה בה”, היא אומרת. “הוא מייצר השתקה והפחדה, ומבוסס על שקרים שהופכים לאמת. אם ‘כל ערבי הוא מחבל’, איך נאמין בשלום?”

לדבריה, הפורום מאפשר לתלמידים מפגש נדיר עם פלסטינים שוחרי שלום – אנשים שחוו אסון אישי, אך עדיין מאמינים בדיבור ובחיים משותפים. “כי בסוף, אף אחד מהעמים לא הולך לשום מקום”, היא אומרת בפשטות.

אחת השאלות שתלמידים שאלו אותה, לדבריה, חושפת את עומק המשבר: “שאלו אותי: מה צריך לקרות כדי שמה שאת אומרת יהפוך לחלק מהחשיבה של אזרחי המדינה? ועניתי: 'זה יכול לקרות רק תחת שלטון שתומך בהכרה הדדית. וחיילים צריכים להתגייס מתוך ערכים של הגנה על המולדת – לא מתוך רצון לנקמה”.

“טל נמצא איתי בכל פעם שאני נכנסת לבית ספר. הוא היה אדם ערכי, אוהב אדם. הערכים שהוא האמין בהם לא ממומשים היום במדינה”

טל, בנה של ליאורה ואחי, היה כאמור מפקד כיתת הכוננות בכפר עזה. הוא הגן על משפחתו ועל קהילתו, ואף התריע על המתרחש בפני תושבי קיבוץ סעד, רגעים לפני שנהרג.
“טל נמצא איתי בכל פעם שאני נכנסת לבית ספר”, אומרת ליאורה. “הוא היה אדם ערכי, אוהב אדם. הערכים שהוא האמין בהם לא ממומשים היום במדינה”.

בסיום דבריה, היא אומרת משפט שמסכם את מאבקה האישי והציבורי כאחד: “אני מרגישה שאני צריכה לדאוג שתהיה לנו מדינה שהיה ראוי שטל ייהרג למען המשך קיומה. וכרגע, לפחות להשקפתי, היא עדיין לא ראויה למותו של טל”.

ליאורה מבקשת להזמין כמה שיותר אנשים לפגוש אותה ואת ערב עראמין מענתא, ששכל את אחותו עביר, בת העשר. שניהם שילמו את המחיר הכבד ביותר בסכסוך ובחרו בדיאלוג על פני נקמה.

המפגש יתקיים ביום שני 26.1.26 בשעה 19:30 באודיטוריום של תיכון עירוני א' לאומנויות, שפרינצק 4, תל אביב. הכניסה חופשית אך כרוכה בהרשמה מראש. הירשמו בהקדם:
https://tinyurl.com/2ewfnxkf