תנועה

הסיפור של אנה מתחיל בסיביר הרחוקה. עד גיל 14 כלל לא ידעה על שורשיה, עד שסבתה הציעה לה להשתתף בפעילות שהתבררה כשלוחה של הסוכנות היהודית.

"הגעתי לפעילות שהיתה על השואה. ברגע אחד נחשפתי למשהו שבכלל לא הכרתי. בבית הספר לא לימדו על זה וגם לא דיברו על זה בבית. נחשפתי בפעם הראשונה למשהו עוצמתי כל כך שהיה חלק ממני ולא ידעתי. אני זוכרת עד היום את התמונות".

כשחזרה הביתה וביקשה תשובות, סבתה סיפרה לה לראשונה שהיא יהודיה ועל משפחתה שהושמדה. "הבנתי שעד אז לא ידעתי מי ומה אני", היא אומרת, "זה היה קו פרשת המים". שנתיים לאחר מכן היא כבר הייתה על מטוס לישראל, לבדה, משאירה מאחוריה את המשפחה, את סבתא ואת החיים הקודמים.

״בגיל 16 סיימתי תיכון ועליתי לארץ במסגרת תוכנית סל”ה (סטודנטים ללא הורים), הגעתי לקיבוץ יחיעם שם למעש התחילו חיי בישראל”.

ממינוס 40 לפלוס 40

המעבר של אנה לישראל היה קיצוני בכל המובן. נערה בת 16, בגפה, מעיר גדולה של למעלה ממיליון איש בסיביר לקיבוץ קטן בגליל. בצבא שירתה כחיילת בודדה בחיל האוויר, ובהמשך סיימה שני תארים בכלכלה של האוניברסיטה העברית.

את בעלה אלי, כלכלן וחקלאי, כיום סמנכ”ל בית האריזה לתמרים בקיבוץ בית הערבה, הכירה במהלך לימודיה. אל ביתם הגיעו כמעט במקרה, בטיול לנחל אוג ומיד התאהבו במקום והפכו לנקלטים מספר 29 ו־30 בקיבוץ.

“בעצם החיים שלי נעו ממינוס 40 לפלוס 40”, היא אומרת בחיוך. ״הגענו לקיבוץ לפני 13 שנים כשטיילנו באזור, נכנסנו לבקר מישהו ופשוט התאהבנו במקום. קיבלנו החלטה שאנחנו רוצים לחיות דווקא כאן, לא ידענו להסביר אפילו למה. מה שהרגשנו זה חיבור מיידי למקום״.

לא רק מספרים

אנה נכנסה לתפקיד גזברית התנועה הקיבוצית לפני כשנה, לאחר כחמש וחצי שנים כגזברית המועצה האזורית מגילות, תפקיד בו הרגישה מאוד משמעותית כמי שלוקחת אחראיות על המקום בו היא גרה והייתה שותפה לקידום תהליכים כלכליים ואזוריים רבים בתחום החינוך, תיירות, תרבות, רווחה וכמובן ניהול כספים.

עם פרוץ המלחמה הייתה חלק מהצוות הניהולי שקידם מהלכים לחיזוק תחושת הביטחון במרחב וביישובי המועצה ולקליטת המפונים שהגיעו לאזור.

במקביל הוציאה רישיון לנשק והתחילה לכהן כסגנית יו״ר צח״י בקיבוץ. “זו הייתה תחושה של הלם מוחלט, אבל בתוך זה מצאתי הרבה כוח בעשייה”, והאירועים חידדו אצלה את ההבנה עד כמה יציבות ניהולית וכלכלית חשובה דווקא בשעת משבר.

“ה־7 באוקטובר והחשיבות של התנועה באותו רגע, ובעיקר לאחר מכן עבור מי שנפגעו, חידדו לי שאני רוצה להיות במקומות בעלי השפעה רחבה יותר. אני מאמינה שלתנועה הקיבוצית יש חשיבות מאוד גדולה בנקודת הזמן שבה אנחנו נמצאים כיום".

עבור אנה, התפקיד רחוק מלהיות טכני. "מעולם לא הייתי מוכנה להיות חותמת גומי. אני צריכה להרגיש חיבור, להאמין ולהיות שותפה לערכים", היא אומרת, אך מבהירה: "אני לא מתפשרת על מקצוענות, שקיפות ובקרה ככלי עבודה".

בעיני אנה, הגזברות היא תשתית ניהולית: "כמו מים : זורמים בכל המערכת, מחברים בין החלקים ומאפשרים תפקוד יציב". ואז היא מוסיפה בחיוך: "ולפעמים גם סוערים".לדבריה, תפקיד הגזבר הוא להיות שומר סף: "עליי להבטיח יציבות כלכלית ולדאוג שהמשאבים ינוהלו באחריות ויקדמו את מטרות התנועה הקיבוצית".

לדבריה, לכל ערך יש בסוף ביטוי תקציבי. "בסוף, ערכים נמדדים גם בתקציב. כשאנחנו נותנים לערך ביטוי תקציבי הוא הופך ממילים למעשים. ברור שיש אתגרים ופערים, כמו בכל מקום, אבל בתנועה הקיבוצית יש רצון אמיתי לחבר בין ערכים לעשייה, ואני שמחה להיות חלק מזה."

תראו אותה

כשאנה מסתכלת קדימה, היא רואה את התפקיד שלה כשליחות עבור הבית הקיבוצי שבחרה. "החלומות שלי הם תמיד להיות במקום שאני מרגישה שאני יכולה לתרום ולהשפיע", היא אומרת כמי שחשבה על כך זמן רב כבר קודם.

החלום האישי שלה ,בתור מי שעזבה את הבית וחיה במרחק של אלפי קילומטרים מהמשפחה, "שהילדים שלי יגורו לידי בקיבוץ ויגדלו את הילדים שלהם בלי פחד".

"מבחינתי זו סגירת מעגל. פגשתי את התנועה הקיבוצית בנקודות קריטיות בחיי : בעלייה, בקליטה ובצבא. היום אני נמצאת באחד התפקידים הבכירים בתנועה ואני מודה על הזכות להיות חלק ממנה.

ומה הייתה אומרת היום לאותה נערה בת 16 שהגיעה לבדה לישראל? "אל תפחדי לקבל החלטות. תמיד תלכי עם הלב שלך. תראי אותי – אני גאה בדרך שלך".