יום המשפחה, שחל השבוע, לא נחשב לאירוע מסעיר במיוחד בלוח השנה הישראלי. הוא לא מלווה בזיקוקים, לא בחופשות מיוחדות. אבל יש מי שהמושג "משפחה" אינו מובן מאליו עבורם – מי שנאלצו להגדיר אותו מחדש, להיאבק עליו או לבנות אותו בדרכם הייחודית. עבורן זהו יום טעון במיוחד. יש משפחות שנדמה כלפי חוץ שהן יוצאות דופן, אך מבקשות בדיוק את אותו הדבר כמו השאר: לחיות חיים רגילים, יציבים ואוהבים.

ואם בחיים רגילים עסקינן, הרי שעידו קהת (46) מקיבוץ דן חי היום חיים גלויים וברורים יותר מאי-פעם. אבל הדרך לשם הייתה ארוכה ומטלטלת. הוא נולד בבת ים כקרן, תינוקת ממין נקבה. במשך שנים קרן נשאה בתוכה תחושה עמוקה שמשהו בזהות שלה לא מתיישב עם הגוף שבו נולדה. "בילדות לא לחמתי להיות בן, הרגשתי ככה אבל זה לא היה נורא מובהק. הייתי ילד מאוד מרצה וקונפורמיסט, אבל במשחקי הדמיון שלי ובפנטזיות תמיד הייתי בן", סיפר בריאיון מ-2020 למגזין "על הצפון". "נולדתי בעולם סיסג'נדרי (סיסג'נדר הוא מי שמינו הביולוגי תואם את המגדר המקורי שלו) וזאת הייתה התפיסה שלי. היו נקודות בחיים שבהן בחרתי לשים את מה שאני מרגיש בתוך קופסה ולסגור, מתוך הבנה שאני צריך להתנהל אחרת. סגרתי קופסאות על קופסאות כדי להתנהל כמו ילדה ואז נערה ואז אישה. השקעתי כל כך הרבה מאמץ כדי להיות אישה כמו שמצפים ממני. לא הייתי 'פנינה רוזנבלום', אבל לא היו מתבלבלים", סיפר ל"על הצפון".

להתאים את עצמי לציפיות

קרן הילדה טופלה אצל פסיכולוגית מכיתה ז', אבל דיברה על הכול חוץ ממה שהטריד באמת. "היה לי שיער קצר, אבל בגיל 17 אמרתי לעצמי שאאריך אותו ואלו היו החלטות מאוד מודעות, כמו ללמוד להתאפר ולמצוא את הבגדים הקצת יותר נשיים, הכול היה מאוד מושכל, מין למידה מוזרה כזאת ומאוד לא טבעית. כל אישה קמה בבוקר ומתחילה להתלבט מה ללבוש, אצלי זה היה ככה, אבל ממקום אחר. וגם היה את הפחד, חס ושלום – לא לעבור לצד השני. כל מה שהיה יכול לזהות אותי כגברי מדי – הבעית אותי". הרבה עבודת הדחקה נעשתה, וכלפי חוץ קרן חיה חיים מלאים: זוגיות עם בעלה רועי, שהוא בן קיבוץ דן (אותו פגשה אחרי שהגיעה לצפון ללימודי ביוטכנולוגיה בתל-חי, והוא למד שם עבודה סוציאלית), שני ילדים, עבודה כמנהלת מוזיאון הרעות במצודת כ"ח, קהילה תומכת בקיבוץ. "לקח לנו הרבה זמן להתחתן כי חיכיתי שרועי יציע לי, לא רציתי לשבור מוסכמות גם בזה. בדיעבד, בחתונה ובהריונות הייתי יכול להיות הכי שלם עם היותי אישה. סימנתי את ה'וי' הכי גדול על להיות אישה", סיפר ל"על הצפון". ובכל זאת, בפנים הלכה והתחזקה הידיעה שהיא אינה מי שכולם חושבים שהיא.

כמי שהוגדרה כאישה במשך 40 שנה, קרן למדה לאורך השנים להתאים את עצמה לציפיות. הקמת משפחה, הורות מסורה ומערכת זוגית אוהבת, אבל תחושת הזרות מול המראה והפער בין הזהות הפנימית לדימוי החיצוני לא נעלמו

הילדים הפתיעו

כמי שהוגדרה כאישה במשך 40 שנה, קרן למדה לאורך השנים להתאים את עצמה לציפיות. הקמת משפחה, הורות מסורה ומערכת זוגית אוהבת, אבל תחושת הזרות מול המראה והפער בין הזהות הפנימית לדימוי החיצוני לא נעלמו. ההבנה שמדובר בזהות מגדרית ולא בתחושות חולפות התגבשה בהדרגה, יחד עם פחד גדול: מה יקרה למשפחה? לזוגיות? לילדים?

השיחה עם רועי, אשר התקיימה במסגרת טיפול זוגי, שהתחילו ב-2017, ובה נחשפה האמת הכי עמוקה שלו, שהוא טרנסג'נדר – כלומר מי שמינו הביולוגי לא תואם את זהותו המגדרית – הייתה רגע מכונן. זה היה במהלך תרגיל זוגי בטיפול, בו כל אחד התבקש לומר על הפרטנר שלו מה הבעיה ש"תוקעת" אותו ומשליכה על הקשר. "רועי לא חשב על זה ובטח לא חשב לאן זה יוביל, אבל הוא אמר שיש לדעתו עניין מגדרי שאני צריך לפתור", סיפר ל"על הצפון". האמת, או הסוד הגדול שיצא, לא סימנו את הסוף, אלא את תחילתו של תהליך משותף – מורכב, ארוך, כואב לעיתים, אבל כן. גם הילדים נדרשו לעבור הסתגלות למציאות חדשה, שבה ההורה שהם הכירו בוחר לחיות כאדם שלם יותר עם עצמו.

במערכות בירוקרטיות, מול ביטוח לאומי, במרפאה, בדרך כלל מניחים שמדובר במשפחה חד מינית שבה הילדים אינם ביולוגיים. "שואלים שאלות מאוד ישירות. לפעמים אינטימיות. למשל 'איך הבאתם את הילדים?' אנשים מנסים להבין"

היציאה מהארון המגדרי לא הייתה רגע אחד שממנו הכול הסתדר, אלא תחילתו של מסע. "רועי ליווה אותי יד ביד לאורך כל הדרך. היו משברים וקשיים אבל אנחנו חברים מאוד טובים ואוהבים וכל הזמן ראינו את טובתנו ואת טובת הילדים", הוא אמר ל"על הצפון". בבית נדרשה המשפחה ללמוד מחדש הרגלים קטנים — שמות, פניות, שפה. הילדים, אז בגילאי בית ספר יסודי, הפתיעו בגמישות ובפשטות שבה קיבלו את השינוי ("אמרתי להם שאני מרגיש שאני בן", סיפר ל"על הצפון"), גם אם לא בלי שאלות. רועי עבר תהליך אישי משלו, של בחינה מחודשת של הזהות הזוגית ושל המשמעות של להישאר. השיחות היו כנות ולעיתים קשות, אבל מתוך רצון לשמור על המשפחה כיחידה אחת.

"אני אומר שאני גבר טרנס, ושאני הריתי את הילדים. בדרך כלל זה נגמר ב'וואו' אחד גדול. אנשים מופתעים, לפעמים נבוכים, אבל כמעט תמיד מגיבים בכבוד"

מה יגידו בקיבוץ?

גם הקיבוץ היה חלק מהסיפור. הפחד שיידעו היה גדול, אחרי שבמשך שנים כה רבות עמל לבנות לעצמו פרסונה ואז החליט לנפץ אותה וללכת לעבר הלא נודע. "יום אחד רועי שיתף חבר ואני ברחתי מהבית מהפחד הנוראי שמישהו בקיבוץ יידע. הייתי מאוד פעיל בוועדות, במזכירות ובתרבות, והתנתקתי מהכול. הייתי שולח את הילדים בלעדי לחגים, כל פעם בתירוץ אחר, וניסיתי להיעלם. ועם כל הפחד הזה המשכתי. ירדתי למחתרת לתקופה של כמעט שנתיים", סיפר ל"על הצפון". לתוך תקופת הקורונה, בה סיפרו לילדים, בחר לשתף את התהליך שעבר בפומבי, לא להסתתר. "היום קיבוץ הוא קהילה שדבר כזה לא מטלטל אותה והיא גם יודעת לחבק", אמר. בתוך קהילה קטנה, לעיתים חטטנית, שבה כולם מכירים את כולם, המשפחה התמודדה עם שינוי שהוא אישי מאוד, אך גלוי לגמרי. זה לא היה סיפור של פירוק, אלא של הגדרה מחדש: של זוגיות, של הורות ושל משפחה. כיום עידו מנהל את מוזיאון חצר תל-חי (יש לו תואר שני באוצרות ואתרי מורשת מאוניברסיטת חיפה) ומרצה כבר כחמש שנים על הסיפור שלו.

ומה קורה היום, כמה שנים אחרי? רועי, שעובד עם אוטיסטים בעמותת "אבני דרך לחיים", מחייך כשהוא נשאל אם יום המשפחה הוא תאריך טעון עבורם. "האמת? לא במיוחד. זה לא איזה יום משמעותי אצלנו. אם כבר, זו הזדמנות למצוא סיבה ללכת לאכול ב'קלומפוס' (מסעדת המבורגרים ידועה בקיבוץ דפנה – א.ג.)," הוא צוחק. "הילדים יותר מחפשים סיבה לחגוג מאשר משמעות מיוחדת".

יום המשפחה זה לא איזה יום משמעותי אצלנו. אם כבר, זו הזדמנות למצוא סיבה ללכת לאכול ב'קלומפוס'. הילדים יותר מחפשים סיבה לחגוג מאשר משמעות מיוחדת

האמירה הזאת חוזרת שוב ושוב לאורך השיחה עם הזוג: ביומיום הם משפחה רגילה לחלוטין. בית, משכנתה, עבודה, חוגים, מבחנים, אבחונים, חופשות. "יותר רגילה מכל משפחה רגילה אחרת," רועי אומר בחיוך. השוני כמעט ואינו מורגש בתוך הבית. הוא מתרחש בעיקר במפגש עם העולם שבחוץ. שם מתחילות ההתמודדויות.

במערכות בירוקרטיות, בבית הספר, מול ביטוח לאומי, במרפאה או באבחון פסיכו־דידקטי אליו לקחו את בנם שחר לא מזמן, בדרך כלל מניחים שמדובר במשפחה חד־מינית שבה הילדים אינם ביולוגיים. "שואלים שאלות מאוד ישירות," מספר רועי. "לפעמים מאוד אינטימיות. למשל 'איך הבאתם את הילדים?' זו שאלה בוטה, אבל אנשים באמת מנסים להבין". התגובה שלהם משתנה לפי הסיטואציה. אם מדובר במפגש חד־פעמי, לעיתים הם בוחרים להחליק. אם יש צורך, הם מסבירים. עידו נוהג לפתור מבוכה במהירות ובפשטות: "אני אומר שאני גבר טרנס, ושאני הריתי את הילדים. בדרך כלל זה נגמר ב'וואו' אחד גדול. אנשים מופתעים, לפעמים נבוכים, אבל כמעט תמיד מגיבים בכבוד".

הם למדו להפעיל שיקול דעת. לא כל שיחה מחייבת חשיפה. לא כל הנחה מחייבת תיקון. ובתוך זה, גם רועי עבר תהליך אישי משלו. אם בעבר נתפס כבן זוג הטרוסקסואלי בנישואים "נורמטיביים", היום ברירת המחדל החיצונית מציבה אותו כגבר הומוסקסואל. "היציאה שלי כהטרוסקסואל בעצם חושפת את עידו כגבר טרנס," הוא מסביר. "אז בכל פעם אנחנו מפעילים שיקול דעת ובוחרים מתי לספר, למי, ועד כמה".

חיים בעולם של תבניות

יש גם רגעים משעשעים. במסעדות בחו”ל, למשל, נשאלו שוב ושוב אם לפצל את החשבון, מתוך בהנחה שמדובר בשני גברים שכל אחד מהם עם הילד שלו. בארץ זה קורה פחות, אבל עדיין קיים. "אנחנו חיים בעולם של תבניות," אומר עידו. "אנשים צריכים לסדר לעצמם את המציאות בתוך מגירות. אין לי כעס על זה".

העובדה שהם עדיין יחד, כמשפחה אחת, אינה מובנת מאליה, גם לא עבורם. במהלך התהליך, עידו לא היה בטוח שיישארו יחד. "לא חשבתי שאמשיך בזוגיות, לא חשבתי שאישאר בעבודה, בקיבוץ, עם המשפחה. היו לי מחשבות מאוד קשות," הוא משתף בכנות. "זה היה מסע שבו כל צעד הרגיש כמו סיכון. לא ידעתי אם בכל צעד שאני עושה אני דורך על קרקע יציבה או נופל לתהום". ובכל זאת, צעד אחר צעד, הקרקע התגלתה כמוצקה.

לא חשבתי שאמשיך בזוגיות, לא חשבתי שאישאר בעבודה, בקיבוץ, עם המשפחה. היו לי מחשבות מאוד קשות. זה היה מסע שבו כל צעד הרגיש כמו סיכון. לא ידעתי אם אני דורך על קרקע יציבה או נופל לתהום

היום, בדיעבד, שניהם מעידים שהזוגיות עמוקה וטובה יותר משהייתה. "הרבה יותר טוב לי," אומר עידו. "בחיים, בזוגיות, במשפחתיות. הכול יותר שלם". לא משום שהאתגרים נעלמו, אלא משום שהבסיס – האמת והכנות – חזק יותר.

ומה לגבי הילדים?

עידו: "אין להם עדיין את הסטריאוטיפים הסגורים שלנו. חשוב לשתף אותם, לתת להם נקודות שליטה, להקשיב גם כשהם מבולבלים או כשקשה להם. לא להיבהל מזה".

יום המשפחה, עבור משפחת גרדי־קהת, אינו סמל למהפכה ולא דגל של מאבק. הוא תזכורת שקטה לכך שמשפחה אינה תבנית קבועה מראש. היא אינה נמדדת במבנה החיצוני שלה, אלא ביכולת שלה להישאר יחד גם כשהמסלול משתנה. ובסופו של דבר, בתוך כל הסיפור הלא שגרתי לכאורה, הבקשה שלהם פשוטה מאוד: לחיות חיים רגילים. לאכול בקלומפוס אם מתחשק. לגדל ילדים. להתווכח על חשבון במסעדה. להתמודד עם בירוקרטיה. לעבוד, לאהוב, לטעות, לתקן.
משפחה. לא פחות ולא יותר.