דעה // קריית שמונה לא זקוקה לפלסטר ולתלושים. היא ראויה לחוק, כמו "חוק תקומה"

את הטקסט הזה איני כותב רק כמי שמוביל יזמות כלכלית בגליל, אלא כמי שחי את הגליל, שמכיר את האנשים, שמבין את עומק הפצע ובעיקר את עומק ההזדמנות.

הממשלה אישרה בחודש שעבר החלטת ממשלה לשיקום קריית שמונה והיישובים צמודי הגדר. יש בה תקציבים, מענקים, שיפוי ארנונה, תוכניות המשך והקמת מנהלת יישום. זה חשוב. כל שקל שמושקע בצפון חשוב.

אבל אחרי שקוראים את ההחלטה לעומק, קשה להתחמק מתחושת הפספוס והזלזול.

הצעת חוק קריית שמונה שגובשה לאחרונה על ידי נפתלי בנט, הציעה מהלך אחר. זו הייתה תפיסה. הממשלה לא הייתה צריכה להסכים לכל פרט. היא יכלה לקחת את ההצעה, להתאים אותה, להגיש אותה כחוק ממשלתי

קריית שמונה לא זקוקה רק לפלסטר וכותרות על שיקום. היא זקוקה למהפך. מהפך תודעתי ואזורי. כי אם יש תובנה אחת מרכזית מהעשור האחרון היא שללא עיר חזקה ומשגשגת, האזור כולו נפגע. 29 הקיבוצים ו-12 המושבים סביב עיר המחוז תלויים בה בתלות ישירה, ובזמן המלחמה כל הקהילות סביב העיר הרגישו את חסרונה ומבינים היום יותר מתמיד את הצורך האסטרטגי במרכז עירוני חזק וצומח.

שיפוי ארנונה לא יביא חברת הייטק

ההחלטה שאושרה מבוססת בעיקר על מענקים נקודתיים וסיוע זמני: מענקי דיור מוגבלים במספרם, תמיכות לעסקים, הארכת החלטות עבר. אלו צעדים שמטפלים בכאב המיידי — והם נדרשים. אבל הם אינם משנים את המציאות המבנית שהובילה את העיר למצב פגיע כל כך מלכתחילה.

מענק חד-פעמי בדמות תלושי קנייה, לא ישאיר או יביא משפחה צעירה לעקור את חייה למרחק עשרות קילומטרים מהמרכז.
שיפוי ארנונה לא יגרום לחברת הייטק לפתוח שלוחה בגבול לבנון.
תקציב תשתיות, חשוב ככל שיהיה, לא ייצור הגירה חיובית בלי יתרון תחרותי ברור.

זו מדיניות של הקלה. לא של צמיחה.

ללא עיר חזקה ומשגשגת, האזור כולו נפגע. 29 הקיבוצים ו-12 המושבים סביב עיר המחוז תלויים בה בתלות ישירה, ובזמן המלחמה כל הקהילות סביב העיר חשו בחסרונה ומבינים, היום יותר מתמיד, את הצורך האסטרטגי במרכז עירוני חזק וצומח

לב העניין אינו גובה התקציב. אלא המהות. ובעיקר המבנה המשפטי. חוק הוא התחייבות שהמדינה לא יכולה לברוח ממנה. החלטת ממשלה היא התחייבות שהמדינה יכולה לשכוח ממנה.

חוק מחייב את הממשלה, את רשות המיסים ואת כל זרועות הביצוע. הוא אינו תלוי בגחמה תקציבית. הוא אינו נעלם עם חילופי שרים. הוא יוצר ודאות.

החלטת ממשלה היא כלי מנהלי. ניתן לעכב אותה, לצמצם אותה, לדחות יישום שלה או לפרש אותה מחדש. בישראל קיימות אלפי החלטות ממשלה שמעולם לא יושמו במלואן. אין מנגנון אכיפה אמיתי. אין סנקציה על אי-ביצוע.

עבור משפחה ששוקלת מעבר, עבור יזם שבוחן השקעה — זה כל ההבדל.

ודאות מביאה לקבלת החלטות חיים.
אי-ודאות משאירה אנשים במקום.

החלטה אדמיניסטרטיבית ומזלזלת

הצעת חוק קריית שמונה שגובשה לאחרונה על ידי נפתלי בנט, והוצגה לציבור הציעה מהלך אחר: יצירת אזור עם יתרון מס עמוק ומעוגן בחוק. פטור משמעותי ממס הכנסה לתושבים. הטבות מס לחברות. הטבות ארנונה קבועות. מסגרת רב-שנתית ברורה.

זו לא הייתה סיסמה. זו הייתה תפיסה: לא לשקם את קריית שמונה, אלא להפוך אותה לאזור עם עדיפות לאומית אמיתית. הממשלה לא הייתה צריכה להסכים לכל פרט. היא יכלה לקחת את ההצעה, להתאים אותה, להגיש אותה כחוק ממשלתי. במקום זאת, היא בחרה בהחלטה אדמיניסטרטיבית ומזלזלת, ללא שום מנגנון המחייב יישום בשטח.

אפשרות אחרת עמדה בפני הממשלה: לעשות את מהלך החקיקה שעשתה בדרום. חוק תקומה, אשר חוקק חודשים ספורים אחרי 7.10, אפשר לראשונה להגדיר חבל ארץ בסדר עדיפות עליון, עם תבחינים משלו והכי חשוב – עם תקציבים ייעודים המעוגנים בחוק. המהלך אפשר לחבל הארץ הדרומי לקום חזרה על רגליו לאחר הטבח הנורא, זאת בזכות חוק חדש שעל פיו פעלו כולם. משרדי הממשלה, היועצים המשפטיים, הוועדות בכנסת וגורמי המקצוע.

וזו בחירה שמספרת סיפור: העדפה של ניהול משבר על פני עיצוב עתיד.

אפשרות אחרת עמדה בפני הממשלה: מהלך החקיקה שעשתה בדרום. "חוק תקומה" אפשר לראשונה להגדיר חבל ארץ בסדר עדיפות עליון, עם תבחינים משלו והכי חשוב – עם תקציבים ייעודים המעוגנים בחוק

השאלה איננה מי הציע את הרעיון של חוק קריית שמונה. השאלה היא האם למדינת ישראל יש אומץ לחשוב בגדול על הפריפריה.

קריית שמונה היא לא רק עיר גבול. היא סמל. היא מבחן ליכולת שלנו כמדינה לומר לתושבי הצפון: אתם לא פריפריה, אתם חזית לאומית, ואנחנו מגבים אתכם במדיניות עמוקה, לא רק בתקציב זמני.

החלטת הממשלה שאושרה תסייע להתאוששות. אבל היא לא תשנה את המגמה הדמוגרפית. היא לא תיצור גל חזרה של צעירים. היא לא תביא הון פרטי משמעותי. אם המדינה רוצה לראות שינוי בטווח הקצר היא חייבת לשנות את כללי המשחק, לדוגמה: לאפשר גם לחברה האזרחית וגם לגופים פרטיים לממש תקציבי מדינה, ולא לפעול כפי שהיא פועלת היום – רק דרך הרשויות שאינן יודעת לממש ולבצע כמו בסקטור הפרטי.

בלי שינוי כללי המשחק, בלי חוק ייעודי, כפי שחוקקה המדינה בדרום את חוק תקומה, המציאות תחזור על עצמה.

אם המדינה רוצה שינוי בטווח הקצר היא חייבת לשנות את כללי המשחק, לדוגמה: לאפשר גם לחברה האזרחית וגם לגופים פרטיים לממש תקציבי מדינה, ולא לפעול רק דרך הרשויות, שאינן יודעת לממש ולבצע כמו בסקטור הפרטי

אני חי ומסתובב בקריית שמונה ורואה אנשים שלא מבקשים רחמים. הם מבקשים הזדמנות. הם לא רוצים תלושים. הם רוצים עתיד לילדים שלהם.

עתיד שבו צעיר לא צריך לעזוב כדי להצליח.
עתיד שבו חברה לא מהססת להשקיע.
עתיד שבו הצפון הוא בחירה, לא ברירת מחדל.

קריית שמונה ראויה ליותר מהחלטת ממשלה.
היא ראויה לאומץ.

היא ראויה לחוק.

ניסן זאבי הוא מייסד ארגון "לובי 1701" וממייסדי תנועת "הביתה. חוזרים לגליל"