אירועי פורים מותאמים נפתחו בקיבוצים. גם דרך הסמארטפון

עם פרוץ מלחמת "שאגת הארי" וההנחיה על ביטול האירועים שמצריכים התקהלות פיזית, חגיגות פורים המסורתיות עומדות בסימן שאלה. במקרה הטוב יידחו מעט, אבל עוד אין לדעת. צוותי הצח"י כבר נכנסו לפעולה וועדות התרבות וצוותי החג יתחילו בקרוב, סביר להניח, לקבל החלטות ולאלתר בהתאם למצב. הפעילויות המקוונות, שלמדנו להכיר היטב מאז הקורונה, חוזרת שוב למרכז הבמה הווירטואלית. אחת כזאת שהתחילה אמש בקיבוץ דביר כבר בפעם השביעית, ללא שיבושי המלחמה, היא "הזמיר מדביר" – גרסת האונליין המקומי של פורמט "הזמר במסיכה". לאורך כל השבוע משתחרר סרטון לקבוצת הוואטסאפ הקיבוצית הרשמית.

רוב התחפושות שקשורות ללבוש נעשות על פריטי יד שנייה שאני מוצאת, ואז אני מוסיפה להן אפליקציות בחומרים כמו סול. לפעמים לתחפושות של חיות אני מוצאת קפוצ'ון ואז הכל נעשה בהדבקות עליו

מי שהכינה (בהתנדבות!) את 13 המסיכות המרהיבות לפרויקט, של איימי ווינהאוס, דיוויד בואי, בלואי ואחרים, היא שי איפרגן, בת הקיבוץ, שגם תופרת תחפושות פורים מהממות ויצירתיות, ועושה את זה אפילו בלי להפעיל מכונת תפירה.

קרטון זה הבון-טון

"המסיכות הן ממש בניית תלת מימד מקרטון ממוחזר, שזה חומר שאני עושה איתו המון סדנאות לילדים. הוא מאפשר הרבה אופציות. אני לא אוהבת חומרים פלסטיים ועם קרטון אפשר לעוף עם הדמיון ולעשות דברים מטורפים", היא אומרת.

כשרואים אותן ואת התחפושות שהיא מכינה, די מפתיע להיווכח שאיפרגן מעולם לא למדה בצורה מסודרת שום דבר שקשור באמנות או בעיצוב. היא בת 40, "יוצרת, ציירת ומאיירת מלא דברים", ובעלת עסק עצמאי ש"מסתעף למלא ענפים שקשורים באומנות: איור ספרי ילדים, סדנאות לילדים ומבוגרים, אנימציה ותוכן שקשור ליצירה, ציורים על קירות… יש לי נגיעה בכל דבר שדורש פתרון יצירתי". תהליך היצירה שלה מעניין ולא הולך בתלם, כמוה באופן כללי. היא אוטודידקטית, היא לא תופרת, כאמור, במכונה ("אם אתה לא תותח בתפירה, זה מסרבל את כל העניין") ולא מסתמכת על יוטיוב או על עזרה מפינטרסט, אלא מאלתרת ועפה בהצלחה רבה כיד הדמיון. "רוב התחפושות שקשורות ללבוש נעשות על פריטי יד שנייה שאני מוצאת, ואז אני מוסיפה להן אפליקציות בחומרים כמו סול. לפעמים לתחפושות של חיות אני מוצאת קפוצ'ון ואז הכל נעשה בהדבקות עליו", היא מסבירה.

מיניונים לכל המשפחה

יש דיסוננס מסוים בלהיות בן קיבוץ שעוד זוכר איך בחר את התחפושות שלו במחסן התחפושות הקיבוצי של פעם, אבל לילדים שלו קונה תחפושת low Coast גנרית ונטולת מעוף ב"עלי אקספרס". התחפושות ההן, כפי שיעידו הצילומים ששרדו, נתפרו במסירות והשקעה חסרת תקדים לאורך כל השנה לקראת פורים, וכללו סשנים של מדידות, התאמות ורכישת אקססוריז נלווים, כאילו היו בני המשק ילדיהם של ויליאם וקייט. התחפושות של היום זה כבר סיפור אחר ומבאס. אבל העניין הוא שאם אין לך ידי זהב וזמן פנוי, אין הרבה ברירה. לא פשוט למצוא תופרת שתתפור תחפושת "קאסטום מייד" לילדים שההורים שלהם מוכנים להשקיע. וזה גם סיפור יקר.

כאן איפרגן נכנסת לתמונה. היא מכינה תחפושות בהזמנה בלבד. "אנשים מבקשים תחפושות ספציפיות, לפעמים תחפושות לזוגות או למשפחה, למשל תחפושת משפחתית של המיניונים".

עם כזה כישרון ותועפות קריאטיביות מפתיע גם שהיא התמקצעה ועבדה בעיקר בתחום החקלאות, עד לאחרונה. "זה נבע מזה שהמון שנים לא האמנתי שהעיסוקים האמנותיים שלי יוכלו לפרנס אותי", היא מסבירה.

יש לאיפרגן תואר ראשון בביולוגיה מהמרכז האקדמי רופין והיא עבדה כשכירה בתחום החקלאות ובניהול חממות וייצור זרעי חיטה. אבל את המוסד החינוכי ואת התיכון היא עזבה בגיל 16.

לא התחלה שגרתית במיוחד, בשביל מי שגדלה בחינוך הקיבוצי שלא ממש הסליל אז לבחירות אינדיבידואליות ולהליכה נגד הזרם.

"לא סיימתי תיכון ובגיל 17 וחצי 'סוג של' עזבתי את דביר והלכתי לגור בבאר שבע. עשיתי את הבגרויות באקסטרני. לא מצאתי את עצמי פה, אני חושבת".

משרד הפנים היו אחלה. מסיפורים שאני שומעת, אני חושבת שלקבל גרין קארד זה יותר קשה. אבל עצם התחושה שאת עומדת לשיפוט ולחסדי אנשים אחרים, זה מלחיץ

כחיילת היא התגוררה בבאר שבע ובהמשך ירדה לאילת, עבדה במועדוני צלילה (יש לה רישיון Dive Master) ובהמשך טסה לשוויץ ועבדה בבית מלון אורתודוקסי. לא פחות.

"זה היה משתלם כלכלית והיה מצחיק ונורא פוקח עיניים. יהודים אורתודוקסים מאירופה הם לא כמו החרדים בישראל. יש לזה פן אחר שאנחנו לא רואים כאן ואת חיה בתוך בית מלון כשר ומאוד מאוד מאוד אשכנזי", היא מספרת. "אוכלים, למשל, קיגל וגפילטע פיש וזה מרגיש כמו בפולין של לפני מאה שנה. באים רבנים ויש חצרות".

אני יכולה לתת פקודות או ציווי, למשל 'אוכל!'. זאת שפה קשה עם הרבה היררכיה בפניות. את פונה לאנשים לפי תארים שנגזרים מהגיל ולפעמים גם מהמעמד החברתי שלהם. את לא יכולה להגיד למישהו 'היי, גבר!'

אחרי שנה וחצי שבה ארצה, למדה והתגוררה ביישובי מכמורת. היא התחילה לימודי תואר שני במדעי הצמח באוניברסיטת תל אביב, אבל החיבור עם האקדמיה לא צלח והיא המשיכה: "מצאתי פרויקט התנדבותי באתיופיה שמטרתו ללמד חקלאים באזורים נדחים שיטות גידול יותר מתקדמות והשבחה של זנים מסחריים שיותר מותאמים לאזורים שלהם, בסגנון של 'לתת להם חכה ולא דגים'. הייתי שם חצי שנה".

איך זה היה?

"זה היה וואו. אתיופיה היא 'וואו' מכל הבחינות: טבע מטורף שלא נתקלתי בו מעולם. זה היה מאוד מעניין תרבותית כי היא מאוד מגוונת מבחינת הקבוצות האתניות. זאת היתה חוויה נהדרת".

בגיל 29 בערך שבה ארצה, הכירה מגדל ששמו הולך לפניו בתחום גידולי העגבניות, גרה במושב ישע שבנגב המערבי ולמדה ממנו, ושם גם הכירה את בן זוגה ואבי בנותיה שאולי, שהיה אז מהגר עבודה תאילנדי שהגיע לישראל שלוש שנים קודם לכן מהכפר בונג טאיי במחוז סוואנג דאנג דין באזור הצפון מזרחי של תאילנד ("חור", כפי שהיא חוזרת ואומרת בחיבה במהלך השיחה).

גם כאן עשית בחירה לא ממש שגרתית, איך לומר.

"זה לא משהו שאני רואה בו אישיו ובשלב די מוקדם להיכרות שלנו היה ברור לי שזה רציני. שאולי בא מאזור כפרי וממש לא מתוייר בתאילנד ומשם מגיעים הרבה עובדים לישראל. היתה לו אז עברית שבורה, אני ידעתי מעט מאוד תאית וזה התבסס על אלתורים. נסענו לתאילנד לתקופה והוא החליט לחזור איתי ארצה. הוא אזרח ישראלי, אבל כל המהלך של קבלת האזרחות היה ממושך ואת תלויה במדינה ובמה שהיא תגיד. משרד הפנים היו אחלה. הם היו נחמדים ומסבירי פנים והיה אומנם צריך להכניס אותם לחיים הפרטיים שלנו, אבל לא באופן פולשני. מסיפורים שאני שומעת, אני חושבת שלקבל גרין קארד זה יותר קשה. אבל עצם התחושה שאת עומדת לשיפוט ולחסדי אנשים אחרים, זה מלחיץ".

ובמישור האישי? החברתי?

"לא קיבלתי הערות מקוממות או לא נעימות גם במקומות פחות ליברליים, אבל בכל מקרה אני כבר צוחקת על זה. היחסים שלי עם המשפחה שלו מעולים, אני מבינה תאית, אבל בדיבור גרועה לצערי. אני יכולה לתת פקודות או ציווי, למשל 'אוכל!', היא צוחקת ומסבירה: "זאת שפה קשה עם הרבה היררכיה בפניות. את פונה לאנשים לפי תארים שנגזרים מהגיל ולפעמים גם מהמעמד החברתי שלהם. את לא יכולה להגיד למישהו 'היי, גבר!'. העברית הרבה יותר בלתי אמצעית מהתאית, מה גם שהתאית מושתת על טונציה, ואם את לא מדייקת אותה לא יבינו אותך, גם אם את מדברת לפי שאר חוקי השפה. ולי קשה לקלוט את זה".

את מתארת את בונג טאיי ככפר שלכל תושב בו יש שטח חקלאי מסורתי שממנו פעם היו מתקיימים, שדה אורז, חיות משק ובריכת דגים לאכילה. את חושבת שהיה לך יותר קל לך להיקלט שם בטוב כי את קיבוצניקית?

"לאו דווקא. אני מכירה הרבה קיבוצניקים שלא היו מסתדרים שם. זה עניין של אופי. אם הייתי מוצאת דרך שתאפשר להתפרנס שם ולכלכל את המשפחה, הייתי בכיף נשארת".

אבל הם חזרו והיא המשיכה לנדוד בארץ. השניים עברו לרמת צבי. העיסוק בחקלאות התחיל להתיש אותה. "בחקלאות יש תקרת זכוכית תמידית לנשים. אני אוהבת את המקצוע אבל זה עסק נורא גברי והחלטתי שנמאס לי. תמיד עסקתי באומנות והיו לי פרויקטים, מכרתי בירידים ולאט לאט טפטפו אלי דברים ונזקקתי לאומץ כדי להשקיע בזה את כל מה שיש לי". הם גרו ארבע שנים במושב ועלמה, הבת הבכורה, נולדה ב-2020. "כשגרנו באזור עמק המעיינות רצינו משק משלנו והבנו שלא נוכל להרשות את זה לעצמנו כלכלית, התחילו פה אירועים ביטחוניים ליד ורצינו מקום מפלט מישראל. בנינו בבונג טאיי בית מערבי ומאובזר לחלוטין שיושב על שישה דונם, והבנייה עלתה לנו 200 אלף שקל, כולל האבזור".

היתה להם פנטזיה לחיות לסירוגין פה ושם, אבל מיד אחרי שהבנייה הסתיימה פרצה הקורונה, וכל התכנונים השתנו. "יש בזה משהו מרגיע ואיזושהי נחמה שהוא נמצא שם, וכשאנחנו טסים לחופשה זה חוסך לנו המון כסף", איפרגן אומרת.

היא שייכת לאלו שנשבעו תמיד שבחיים לא יחזרו לקיבוץ שלהם, אבל ב-2021, כשנפתח בקיבוץ פרויקט של דיור בר השגה, הם שבו. שאולי עובד ברפת המקומית, ליבי נולדה לפני שנה ובמקביל לשאר עיסוקיה, איפרגן מעבירה בקיבוץ גם סדנאות וחוגי ציור לילדים ולמבוגרים. "אין לי באמת זמן ליישם את כל הרעיונות שלי", היא אומרת ברוח טובה.

איזו תחפושת שהכנת את הכי אוהבת?

"התחפושת שהכנתי לליבי לפני שנה, של פאד-תאי, היתה מאתגרת. היא הייתה בת חודש בול. אף פעם לא עשיתי תחפושת לניו-בורן, היה צריך לחשוב על משהו שלא יציק לה וישתלב בתוך בגד ופשוט יהיה אפשר להשכיב אותה בפנים ושלא תשתולל. אם לילדים לא נוח בתוך התחפושת, זה בעייתי".