דעה // גם תחת איום, קהילות הקיבוצים בצפון לא יתפנו

יש רגעים שבהם המציאות הביטחונית הגדולה פוגשת את החיים הכי אישיים. כאן, ביישובי קו העימות בגליל, זה קורה כמעט כל יום.

לפני שנתיים חווינו את אחת הטראומות הקשות בתולדות ההתיישבות בגליל. מתקפת חיזבאללה הובילה להחלטת ממשלת ישראל לפנות 42 יישובים לאורך הגבול. מאות קילומטרים של קהילות חקלאיות, קיבוצים ומושבים – התרוקנו בבת אחת. בתים ננעלו, גנים ובתי ספר נסגרו, והשקט שנשאר אחרינו היה שקט של נטישה.

ההישג היחיד של חיזבאללה במערכה ההיא לא היה הישג צבאי. הוא היה הישג תודעתי: לגרום למדינת ישראל לפנות את אזרחיה מאדמתם.

אבל הפגיעה לא נעצרה רק ביישובים שפונו. גם מי שנשאר בגליל מצא את עצמו בשדה קרב ללא עורף אזרחי. פינוי העיר קריית שמונה – עיר המחוז של האזור – הותיר את היישובים שנותרו ללא שירותים בסיסיים: בריאות, מסחר, חינוך, מענה עירוני. מרחב שלם הפך בן רגע לפריפריה של מלחמה.

אחרי שנים שבהן חיזבאללה בנה איום עצום על גבול הצפון, נפתחת כעת הזדמנות אמיתית לפרק את הכוח הזה ולהבטיח מציאות ביטחונית אחרת לגמרי עבור תושבי הגליל. מציאות שבה הגבול אינו קו פחד – אלא גבול של חיים

הטראומה הזו נצרבה עמוק בתודעה של תושבי הגליל. ולכן, בחודשים האחרונים, כאשר המתיחות הביטחונית מול חיזבאללה שוב עלתה – היה ברור לנו דבר אחד: הפעם זה לא יקרה שוב.

במשך חודשים ארוכים פעלנו, אנשי ההתיישבות בגליל, מול כל דרגי מקבלי ההחלטות – בממשלה, בצבא ובמערכת הביטחון. הבהרנו שוב ושוב: הקהילות לא יתפנו. לא נחזור על הטעות של הפעם הקודמת. הגבול לא יכול להיות רצועה ריקה מאדם.

המשפחות נשארות כאן, ביישובים צמודי הגדר. הילדים נמצאים בבתים. הקהילות ממשיכות לחיות – גם תחת איום, גם תחת אזעקות

והפעם קרה דבר משמעותי. המדיניות השתנתה.

המשפחות נשארות כאן, ביישובים צמודי הגדר. הילדים נמצאים בבתים. הקהילות ממשיכות לחיות – גם תחת איום, גם תחת אזעקות. במקביל, צה"ל פועל במהירות ובנחישות להעביר את מרכז הכובד של הלחימה אל מעבר לגבול. הקרב כבר איננו על הגדר, אלא עמוק בתוך שטח לבנון.

כעת הכוחות פועלים, לדעתי, במטרה להשתלט עד נהר הליטני – כדי להבטיח הסרה אמיתית של האיום מעל יישובי הגליל. יש כאן שינוי אסטרטגי. ויש כאן גם רגע היסטורי.

עד הסוף

אחרי שנים שבהן חיזבאללה בנה איום עצום על גבול הצפון, נפתחת כעת הזדמנות אמיתית לפרק את הכוח הזה ולהבטיח מציאות ביטחונית אחרת לגמרי עבור תושבי הגליל. מציאות שבה הגבול אינו קו פחד – אלא גבול של חיים. התושבים כאן מבינים את זה היטב.

ללכת עד הסוף ולגמור את חיזבאללה. לא עוד סבב. לא עוד הרתעה זמנית. לא עוד פלסטר

הילדים, המשפחות, החקלאים והקהילות מוכנים עכשיו לשאת את המציאות המלחמתית. לא מתוך אדישות לסכנה – אלא מתוך הבנה עמוקה שיש כאן הזדמנות שאסור לפספס. הזדמנות לשנות אחת ולתמיד את המציאות הביטחונית שבה גדלו דורות של ילדים בגליל.

אחרי שנתיים של מלחמה, אחרי חודשים של פינוי, אחרי שחוסן הקהילות נמתח עד הקצה – נשארה כאן בקשה אחת בלבד. בשתי מילים: עד הסוף.

ללכת עד הסוף ולגמור את חיזבאללה. לא עוד סבב. לא עוד הרתעה זמנית. לא עוד פלסטר.

עד הסוף – למען הילדים שלנו.
עד הסוף – למען הנכדים שלנו.
עד הסוף – למען הדורות הבאים של הגליל.

ומה שמדהים במיוחד הוא שלמרות הכול – ההתיישבות בגליל לא נשברת.

גם על אדי הדלק האחרונים של החוסן והרוח, אנשי ונשות הגליל ממשיכים להיאחז במקום הזה. החקלאות ממשיכה לעבוד, הקהילות ממשיכות לפעול, והחיים – למרות הכול – לא נעצרים. גם פעילות השיקום והבנייה מחדש של האזור לא נעצרה.

מאבק על הזכות של משפחות צעירות לבנות כאן עתיד. על הזכות של ילדים לגדול כאן בלי פחד

בתנועת "הביתה. חוזרים לגליל", שהקמנו כדי להחזיר את הצפון למסלול של צמיחה אחרי המלחמה, אנו ממשיכים לעבוד במלוא הכוח. פרויקטים של חינוך, תעסוקה, יזמות ופיתוח כלכלי ממשיכים להתקדם במקביל למציאות הביטחונית המורכבת. כי המאבק על הגליל הוא לא רק מאבק ביטחוני. הוא מאבק על החיים עצמם.

הוא מאבק על הזכות של משפחות צעירות לבנות כאן עתיד. על הזכות של ילדים לגדול כאן בלי פחד. על הזכות של קהילות להמשיך את הסיפור הציוני שהתחיל כאן לפני יותר ממאה שנה.

הגליל תמיד היה מקום של חלוצים. וגם עכשיו – ברגעים הקשים ביותר – רוח החלוציות הזו לא נעלמת.

היא עומדת על הגדר.
היא עומדת בבתים.
והיא אומרת בקול ברור:

הפעם אנחנו נשארים.
והפעם – הולכים עד הסוף.

ניסן זאבי, בן הגושרים וחבר כפר גלעדי הוא מייסד ״לובי 1701״ וממייסדי תנועת ״הביתה – חוזרים לגליל״