מילים מהלב // שאגת הקהילה

מאז שאני זוכרת את עצמי אני במיטבי במצבי דחק.
הדופק עולה, הדם זורם, האנדרנלין נוסק, המחשבה מתחדדת והיצירתיות עולה.
באופן מפתיע כל מצבי החירום המתינו בסבלנות רבה עד לבחירתי כמנהלת קהילה, אי שם בשנת 2019 לפני הספירה, ואז התפוצצו בזה אחר זה באופן אקספוננציאלי –
קורונה, פוסט קורונה, טילים, עוד טילים, מבצע כזה, מבצע אחר, שביתות, הפגנות, 7 באוקטובר, חרבות ברזל, עם כלביא, שאגת הארי ומי יודע מה הלאה.

ואני מוצאת את עצמי פעם אחר פעם מותחת גבולות, מרחיבה מגבלות, מנהלת סיכונים, מקבלת החלטות, בוראת מציאות, משקללת נתונים, פורצת גבולות ודוחפת עניינים.
לא freeze ולא flight רק fight.
לא מוכנה לציית באופן עיוור לכל פקודה, מבלי שהטלתי בה ספק ובחנתי היטב את פרשנותה.

אני מוצאת את עצמי פעם אחר פעם מותחת גבולות, מרחיבה מגבלות, מנהלת סיכונים, מקבלת החלטות, בוראת מציאות, משקללת נתונים, פורצת גבולות ודוחפת עניינים

מצאתי עם הזמן שהרווחה הנפשית של החברים בקהילה, חשובה לא פחות מכל מגבלה, ויש לייצר בגבול הסביר, הזדמנויות חשובות לקחת אוויר.
גם הפעם כשהארי החל לשאוג דווקא בחג הפורים, החלטנו שאנחנו לא מוותרים, ובזכות המנהלות והמנהלים, שותפי האמיצים והנאמנים, הצלחנו לייצר אחלה חגיגות פורים לגדולים ולקטנים.
לברוא איים של שפיות והתרוממות רוח, אטמוספירה נענית חזקה שמגנה על קהילה חוגגת, שמחה ושפויה.

וגם אם לפעמים קצת צפוף במקלטים, בין ילדים צווחנים וצעירים מבועתים,
וגם אם לפעמים הכלב של השכן תופס לך את הכיסא והילד של ההיא מלמעלה מתנהג קצת לא יפה,
לוקחים הרבה אוויר ויודעים שלקהילה יש הרבה צדדים, וגם אם התבאסת אמש במפגש התבהלה, תקום מחר בבוקר לחיבוק של קהילה.

הכותבת רעיה בן אברהם מנהלת קהילת נען