"לחינוך החברתי בקיבוצים יש תרומה משמעותית לבניית החוסן האישי והקהילתי"

מבצע "שאגת הארי" נכנס לשבוע השני, ללא צפי מוגדר לסיום, ומאות אלפי ילדי ישראל נותרו, שוב, בבית, ללא מענה חינוכי. ההורים, חלקם עובדים חיוניים, חלקם עובדים מהבית, נאלצים לאלתר ולתמרן, חלקם מפסידים ימי עבודה, ולמדינה בינתיים אין פתרונות. בעוד מועצות אזוריות ומקומיות חלוקות בדעותיהן (כאשר גם הן כמובן כפופות להנחיות פיקוד העורף ושל משרד החינוך), האם יש לפתוח את מערכות החינוך, מה שיאפשר לתלמידים למידה ותחושת שגרה ולהורים לצאת לעבודתם, או להשאירן סגורות, מחשש ביטחוני בשעות הלימודים ואולי עוד יותר – בזמן ההסעות.

אל המשוואה הזו נכנס החינוך החברתי-קהילתי בקיבוצים (החינוך הבלתי-פורמלי), מתוך ציפייה למענים, במקום שבו החינוך הפורמלי לא מסוגל לתת תשובות. אבל, מסתבר, שגם במערכות החינוך בקיבוצים זה לא תמיד פשוט.

"מערכות החינוך בקיבוצים מתמודדות עם אתגרים לא פשוטים" אומר דגן קרן מקיבוץ רביבים, שיחד עם גיא גרסול מקיבוץ חוקוק, מנהל "שבילים", אחראים על מחלקת החינוך החברתי-קהילתי (לילדים מכיתות א' עד י"ב) באגף חינוך של התנועה הקיבוצית, כשדגן אחראי על אזור הדרום וגיא על הצפוניים ("יקום הוא קו האמצע").

יש מתח שנצבר לאורך השנתיים פלוס האחרונות. זה מביא אותנו להתמודדות עם מציאות המבצע הנוכחי כשהמשאבים האישיים והקהילתיים בהידלדלות

"יש מתח באוויר, מתח שנצבר לאורך השנתיים פלוס האחרונות (ועוד אחורה, אם מביאים בחשבון גם את הקורונה וסגריה). מתח של ילדים, הורים, צוותים ומי שמפעיל את מערכות צח"י והנהלות הקיבוצים. זה מביא אותנו להתמודדות עם מציאות המבצע הנוכחי כשהמשאבים האישיים והקהילתיים בהידלדלות. ולכן האתגר מורכב".

מעבר לכך, מוסיף דגן, ההנחיות הן דינאמיות. "כל יום אנחנו משערים מה תהיינה ההנחיות להמשך אך לא יודעים עדיין מה יהיה בשבוע הבא. קיים מרכיב משמעותי של חוסר ודאות, שכולנו מתמודדים איתו".

פתרונות יצירתיים בהתאם למגבלות

מבצע "שאגת הארי" תפס את עם ישראל אחרי ציפייה מתוחה של מספר שבועות, אם יקרה ומתי, סבב שני ל"עם כלביא" אותו חווינו רגע לפני הקיץ, והמשך ל"חרבות ברזל" שהורגשה בעוצמה משתנה, בעיקר בקיבוצים סמוכי הגבול בצפון הארץ ובדרומה.

האיום הביטחוני על העורף משפיע על כולנו, פיזית, נפשית ורגשית, והילדים כמובן הם "הבטן הרכה". גם במקומות בהם נהנים משקט יחסי, מופרת שוב ושוב שגרת החיים, מסגרות בתי הספר והגנים טרם שבו לפעילותן.

בקיבוצים ברחבי הארץ מנסים למצוא פתרונות יצירתיים בהתאם למגבלות פיקוד העורף (אשר אינן מאפשרות פעילות חינוכית פורמלית אך מאפשרות, במסגרת ההחרגות, קיום פעילות בלתי פורמלית – עד 30 ילדים במרחבים מוגנים תקניים או בסמוך אליהם, ובליווי שני מבוגרים או מבוגר ומדריך צעיר, לפי אזור ההנחיה), וגם בהתאמה לתחושת האיום הממשית, (בצפון ובמרכז יש יותר אזעקות בצורה משמעותית). אך גם בקיבוצים באזורים שקטים יחסית, יש שוני רב בין קיבוץ לקיבוץ, שנובע מגורמים שונים.

ברבים מהקיבוצים יו"ר מנהלת חינוך הופך לדמות משמעותית יותר מבימי השיגרה, הוא תמיד מהקיבוץ והרבה פעמים גם חבר בצח"י

"קיבוצים שונים מוצאים פתרונות שונים" אומר דגן. "זה תלוי ביכולת של הצוותים, של הקהילה ושל מי שמוביל. יש קיבוצים שמנהל החינוך החברתי הוא לא מהקיבוץ, ואז לפעמים הוא לא יכול להגיע פיזית לקיבוץ, אז איך ינהל. מה שראינו, ברבים מהקיבוצים יו"ר מנהלת חינוך הופך לדמות משמעותית יותר מבימי השיגרה, הוא תמיד מהקיבוץ והרבה פעמים גם חבר בצח"י. בלא מעט קיבוצים היו"ר עסוק בלתת לצוותים את המטריה להפעיל את המערכת הבלתי-פורמלית בשקט ללא לחצי ההורים.

"גם הצוותים לא תמיד מהקיבוץ, לעיתים הם חוששים להגיע בגלל הנסיעה בכביש. בקיבוצים שונים יש צרכים שונים, כמו כמה ילדים יש? כמה מכוח האדם הוא מקומי? יש הרבה גורמים משפיעים – גודל הקיבוץ, היכולות הכלכליות שלו, האם יש מרחבים מוגנים, כוח האדם שיש וכמובן המיקום הגיאוגרפי. מה שמתאפשר לעשות בקיבוצים באזור של פרדס חנה או בערבה, כנראה לא מתאפשר בגליל המערבי או בקיבוצי קו הגבול".

כשמופעלת אזעקה יש הרבה אחריות על המדריכים. מה עושים, אם מדריך אומר – אני לא יכול להכיל או לא מסוגל לקחת אחריות על 20 – 30 ילדים כשיש אזעקה? זו התמודדות לא פשוטה

בכל זאת יש למערכות הקיבוץ יתרונות שכנראה אין במרחבים עירוניים: ברובם יש חינוך חברתי פעיל לאורך כל השנה, לפחות חלק מצוותים הם חברי או בני קיבוץ, יש מקלטים ומרחבים מוגנים שניתן לפעול בתוכם או בסמוך להם, ולאפשר הפוגה ומפגש חברתי לילדים ולנוער.

הפתרונות שמצאו קיבוצים שונים ויצירתיים, כאשר גם למערכת הלימודים הפורמלית בזום יש השפעה ולמעשה ניתן לקיים את הפעילות הבלתי פורמאלית רק לאחר שעות הלימודים. "יש קיבוצים שפותחים שעתיים, יש כאלה שפותחים אחר הצהריים, יש כאלה שהנעורים בפעילות והצעירים יותר לא, יש כאלה שמפעילים חוגים. כל קיבוץ בהתאם לצרכים שלו וליכולות שלו, וכמובן על פי הנחיות פיקוד העורף והמועצה שהוא משויך אליה".

יש קו שהתנועה הקיבוצית מובילה?

"אנחנו נמצאים כאן לייעוץ ולתמיכה, אבל לא יכולים להחליט עבור הקיבוץ. מה שקורה בערבה שונה מהמרכז, גם מבחינת תחושות מוגנות או מסוכנות של הורים, של ילדים וגם מידת האחריות שמנהלים/ מנהלות מוכנים לקחת. כשמופעלת אזעקה יש הרבה אחריות על המדריכים. מה עושים, אם מדריך אומר – אני לא יכול להכיל או לא מסוגל לקחת אחריות על 20- 30 ילדים כשיש אזעקה? זו התמודדות לא פשוטה למי שמובילה את המערכת.

מה נפגוש ביום שאחרי

פתיחת המסגרות הבלתי פורמאליות אינה האתגר היחידי איתו מתמודדים בקיבוצים: "יש את הנושא הכלכלי וגם הנושא המשפטי. הורים משלמים תשלום מלא או לא, כשאנחנו עשרה ימים ללא מערכות פועלות? צוות שלא מגיע לעבודה מקבל משכורות מלאות או לא? יש כבלים שונים שמשפיעים כשבאים להפעיל מערכת, וגם לקהילה עצמה, לקיבוץ, לעיתים יש גב כלכלי תומך ולעיתים לא".

"אנחנו בקשר עם המחלקה המשפטית של התק"צ. יש שאלות אופרטיביות – אפשר להכריח צוות להגיע לעבודה? מה עם מדריך שיש לו ילדים בבית? מה עם מדריך ללא ילדים ופנוי אבל מפחד לנסוע- זו סיבה לגיטימית? מנכים שכר או לא? תשלומי הורים – גובים או לא? יש גם הרבה הנחיות של מועצות אזוריות. אנחנו משתדלים להמליץ. איך לקיים מה שניתן, בכפוף להנחיות פיקוד העורף כמובן".

בוא נדבר על הילדים עצמם, מה הצורך שלהם בימים כאלה?

"לאור מחקרים, שלחלקם הינו שותפים ומחלקם למדנו, ולאור הניסיון שנצבר, אנחנו יודעים שלחינוך החברתי יש תרומה משמעותית לבנית החוסן האישי והחוסן הקהילתי. ושוב אני מסייג, בהינתן השונות וההנחיות המגבילות והיכולות המוגבלות של אנשים וקהילות.

החינוך החברתי מספק מסגרת- אני לא לבד, היציאה מהבית, הפעלת הגוף במשחק, מיומנות חברתיות, הזדמנות לוויסות רגשי תוך כדי משחק ופעילות

"החינוך החברתי מספק מסגרת – אני לא לבד, היציאה מהבית, הפעלת הגוף במשחק, מיומנות חברתיות, הזדמנות לוויסות רגשי תוך כדי משחק ופעילות. אנחנו מייצרים משמעות לצוותים ולילדים, ונותנים כלים להתמודד עם התקופה הלא פשוטה. בכפוף לכל האתגרים. כמה שיש כוחות לקיים פעילות בהתאם להנחיות".

מה שעומד לנגד עינינו זה היום שאחרי. רוצים לקוות שהשגרה תחזור בקרוב ורוצים להפעיל מערכות

בימים המאתגרים (וגם בשגרה) "שבילים" מקיימים מפגשי זום ללמידת עמיתים, "וגם מקום לשחרור קיטור" וקבוצת הווטסאפ מאוד פעילות. "גם מה מותר ומה אסור? האם מה שנכון – נכון לכל הקיבוצים? אנחנו מאוד ממליצים לקיים פעילות, כאשר מה שעומד לנגד עינינו זה היום שאחרי. רוצים לקוות שהשגרה תחזור בקרוב ורוצים להפעיל מערכות. אנחנו כבר למדנו שהחזרה לשגרה תקרה מהיום להיום, למרות שכולנו נזדקק רגע להתארגן ולנשום. אנחנו רוצים לצאת מהאירוע הזה באותו מצב צבירה ויותר מחוזקים. המשימה היא איך לשמר את הצוות, איך לא לוותר. זה שיח קהילתי שלא פשוט לנהל, בטח בתקופה כזו מלחיצה".

ההורים קורסים, אך יש הנחיות

בגיל הרך המצב שונה ואפילו מאוד.

"מערכות הגיל הרך בקיבוצים הן מערכות פורמליות, ואנו כפופים להנחיות פיקוד העורף והנחיות משרד החינוך" אומרת רותי ולנסי מקיבוץ משמר השרון, מנהלת הגן הקיבוצי באגף החינוך של התנועה הקיבוצית, שמסבירה שגם הגננות והסייעות, לפחות חלקן, מועסקות על ידי משרד החינוך והמועצה.

"יש מתח גדול בקיבוץ. ההורים, שקורסים ועוד יותר כשמדובר בהורים לילדים קטנים, לוחצים על הקיבוץ ועל מנהלי החינוך לעזור להם. מצד שני, ההנחיות מאוד מגבילות. מעבר לזה, מדובר בילדים מאוד קטנים, לא עצמאיים, חלקם עדיין לא הולכים, חלקם עם טיטולים. יש יותר לחץ, בכי, פחד. הם זקוקים לטיפול מותאם, דיבור מותאם ועוד יותר תשומת לב, אפילו אם מדובר רק בבייביסיטר. יש מצוקה אמיתית ויש ציפייה מהקהילה להיות כתף להישען עליה ולמצוא פתרונות להפוגה ורגע של חיבוק ותעסוקה. מצד שני ההנחיות לא מאפשרות, וזה מותאם לגיל. זו אחריות גדולה מאוד על ילדים מאוד צעירים".

מה שכן ניתן לעשות הוא להעצים את הצוותים ברגעים האלה. רותי מתפעלת את קבוצות הווטסאפ ונמצאת בקשר עם מנהלות הגיל הרך בקיבוצים, ויחד הן מעלות רעיונות כיצד להעצים את הצוותים, כך שגם הם יהיו במצב טוב יותר ונגיש לפניות של הורים.

יש דברים שבכל זאת ניתן לעשות במסגרת קהילתית?

"אפשר לתמוך בהורים במסגרת הקהילה, צריך לזכור שפעילות כזו לא משחררת את ההורים מנוכחות ואחריות, אבל יכולה לאפשר הפוגה וגם קצת מפגש חברתי. יש קיבוצים בהם יש שעת סיפור במרחב מוגן (עם הורים), צביעת מסכות במקלטים (עם הורים). הדגש עובר ממערכות החינוך לקהילה, שעושה כמיטב יכולתה לאפשר הפוגה בכפוף להנחיות".