בימים בהם החוסן של כל אזרחי המדינה נמתח כמו מסטיק ועם הניסיון להחזיק בשני קצותיו של המקל, אחד מהם הוא "צריך לעבוד ולהתפרנס" והשני "הילדים בבית", מעטים זוכים לכך שילדיהם מבלים את היום בצורה סימפטית ככל הניתן במערכת חינוך פעילה ככל האפשר.

בקיבוצים בהם הדבר מתאפשר, בהתאם להנחיות פיקוד העורף, מספר מערכות נדרשות להצליב כוחות ולצלוח הרבה אתגרים כדי שהעסק יתפקד. מעבר לצח"י היישובי ולמועצה האזורית נמצאת שם מנהלת החינוך ועובדי ועובדות מערכת החינוך שנושאים בפועל בעול. גם הם שחוקים, עומסים על הכתפיים אחריות רצינית, סובלים מסטרס והוואטסאפ שלהם מלא הודעות מהורים מבולבלים ולחוצים. שלא לדבר על כך שחלק מהצוותים הם הורים לילדים קטנים בעצמם או סבתות שנותנות כתף ומטפלות בנכדים בכל רגע פנוי.

הכלי לחינוך טוב הוא הצוות

כל זה הופך את המחקר של אדריאנה סלום, שהתפרסם בחודש שעבר, לאקטואלי מאוד. סלום היא מדריכה במערך ההדרכה של אגף החינוך בתנועה הקיבוצית, היא גרה 36 שנה בקיבוץ אור הנר וכל חייה הבוגרים עסקה בחינוך. היא הייתה מטפלת וגננת וניהלה את מערכת החינוך של אור הנר מ-2006 ועד 2014, ואז עברה לעשות זאת בגלאון עד 2022. מספטמבר של אותה השנה הופקדה על מערכת החינוך של רוחמה. היא בת 56 וכבר סבתא (למשמע ההתפעלות היא עונה ש"הבנות עשו ילדים מאוחר, אני זאת שעשתה אותן מוקדם, בגיל 21").

מחקרה, במסגרת לימודי תואר שני לגיל הרך במכללת קיי בבאר שבע ("נרשמתי רגע לפני 7 באוקטובר") עוסק בבחינת החוסן הנפשי והתקווה בקרב צוותי חינוך לגיל הרך על רקע אירועי מלחמת "חרבות ברזל". המחקר יוצא מנקודת הנחה שהמבוגרים המצויים במעגלי חייו של הילד הם בעלי משקל קריטי לאיכות התפתחותו בזמני שיגרה ובוודאי בזמני חירום, לחץ ומצוקה.

זאת מציאות שאנחנו מכירים הרבה שנים והרעיון למחקר שלי לא נולד מ-7 באוקטובר, ורק מדגיש כמה חשוב שנשות החינוך יהיו בריאות וחזקות להתמודד עם הכול

"אני תמיד אומרת שהכלי שלי כמנהלת שמעוניינת לספק חינוך טוב הוא הצוות. סביב המצב והמתח והשחיקה במלחמה עניינו אותי הכוחות של נשות החינוך, אם הן במצב טוב לתת מעצמן לילדים ומה הן נותנות להם במציאות המשוגעת, בין אם הן והילדים היו מפונים או לא", היא מספרת.

מוטיבציה חיובית

60 נשים (גננות, סייעות – שנקראות כך במחקר וייקראו להלן "מטפלות" ומנהלות) התראיינו למחקר הכמותי שלה. המדגם כלל חלוקה כמעט שווה בין משתתפות המתגוררות בנגב המערבי (51.7%) לבין אלו שאינן מתגוררות בו. 18% מהמרואיינות בעלות ותק של יותר מ-21 שנה בעבודתן. שאלת המחקר היא מהם מרכיבי החוסן הבאים לידי ביטוי בקרב הצוותים החינוכיים במערכת לגיל הרך, בהתייחס למלחמת "חרבות ברזל" ובאיזו מידה ניכרת תקווה לשיקום החיים, לאור מרכיבי החוסן.

חוסן נפשי, כפי שרובנו כבר למדנו לשנן והתנסינו בהפנמה, מהווה יכולת מרכזית המאפשרת לאדם לשמור על תפקוד תקין ולהתאושש במהירות לאחר חוויות שליליות או מצבי לחץ. המחקר מראה כי חוסן אינו תכונת אופי אלא מושפע מגורמים ביולוגיים, פסיכולוגיים, חברתיים ותרבותיים. האגודה הפסיכולוגית האמריקאית מגדירה חוסן כ"תהליך של הסתגלות טובה מול מצוקה, טראומה, טרגדיה, איומים או אפילו מקורות משמעותיים של מתח". התקווה בהקשר של מחקרה, אינה דתית או פילוסופית, אלא תהליך פעיל של חשיבה מכוונת מטרה ולא רגש בלבד. היא מצב של מוטיבציה חיובית המבוססת על תפיסה של יכולת להגיע למטרות רצויות באמצעות שילוב של אנרגיה מכוונת מטרה ותכנון להשגתן.

ממצא מעניין שבו סלום משתפת, בשיחת טלפון מתל אביב, בה היא ובעלה מתגוררים כעת במסגרת שנת חופש מאור הנר, היא שהתברר כי הגיאוגרפיה, כלומר מקום המגורים של העובדות, לא משפיעה על החוסן והתקווה שלהן. "אלו שלא גרות ביישובי הנגב המערבי לא הפגינו פחות או יותר חוסן או תקווה מהנשים האחרות שהשתתפו במחקר", היא מסבירה.

מי שהצליחה לבוא לעבוד, מייצרת לעצמה שעות שפיות. הן לא נשארות בבית מול החדשות וזה זמן להתנקות מהמציאות המורכבת. אני נותנת לילד והוא מחזיר לי וזה עושה לי טוב ונותן משמעות

ניסיון במצבי חירום

מלחמת "חרבות ברזל" אומנם הייתה המצע למחקר, אבל הנושא לא התגבש יש מאין. כתושבת הנגב המערבי, סלום חיה מצבי חירום הרבה לפני כן. אם רובנו הרגשנו שבקורונה מתחילה להישמט לנו הקרקע מתחת לרגליים, היא אומרת ש"דווקא בקורונה הרגשנו שיש לנו ניסיון במצבים כאלו, כי בנגב המערבי גם בלי 'מלחמות גדולות' היו פתיחות וסגירות של מערכת החינוך ומעברים מ'עכשיו מסוכן ואין מסגרות' ל'מחר המערכת נפתחת וקומו בבוקר לחייך להורים ולטפל בילדים'. זאת מציאות שאנחנו מכירים הרבה שנים והרעיון למחקר שלי לא נולד מ-7 באוקטובר, ורק מדגיש כמה חשוב שנשות החינוך יהיו בריאות וחזקות להתמודד עם הכול".

המנחה שלה, ד"ר רוני גז-לנגרמן, היא בעלת התמחות בתחום החוסן הנפשי. היא גם עזרה לסלום לדייק את הנושא. "בהתחלה רצינו לבדוק את החוסן של הילדים והבנו שזה מאוד קשה, ושאני רוצה לבדוק איך לתת לילדים תנאים מיטביים. בשביל זה צריך צוות עם רמת מסוגלות. בגדול רציתי להבין מה מצבן הנפשי של העובדות שאמורות לקום בבוקר ומתמודדות עם בן זוג או ילד במילואים, עם מלחמה, חלק היו כאמור מפונות. באיזה מצב הן נמצאות כדי לתת מענה טוב לילדים שגם חוזרים הביתה לאותו מצב לא יציב. הבנו שלבדוק חוסן זה לא מספיק. זה לא נותן תמונה ברורה של העובדות. בחרנו לבדוק גם את פרמטר התקווה".

וכאן צריך שוב לומר שמדובר בתקווה לא במובן של "הלוואי" או "אני מתפללת ש…".

"היא לא מצב פסיבי. זה לבחור דרך לעשייה כדי שיהיה טוב. לא תקווה כגזרת גורל או כתכונה אישיותית אלא ככלי. אלו כוחות פנימיים, לא במובן של לשבת ולקוות שיהיה טוב".

וזה מחבר אותנו למסקנה הכי מעניינת שעלתה מהמחקר, שאת התקווה הכי גבוהה הפגינו המטפלות. הן הציגו את הציון הממוצע הגבוה ביותר (75.69% מתוך הציון המקסימלי). מפתיע משום שעבודתן כה קשה ולא תמיד מוערכת דיה. המטפלות הן אלו שמשתכרות הכי פחות וההורים נוטים לזכור בסוף השנה, עם התודות והמתנות, בעיקר את הגננת או המובילה.

"זה מפתיע ולא מפתיע, כי בסוף המטפלת באה לתת לילדים מענה מיידי. הגננת או מנהלת הגיל הרך דואגת ללוגיסטיקה ולכוח אדם, ובסוף המטפלת היא שמשפיעה על דור העתיד בבוקר, בחיבוק שלה, ומדברת עם הילדים. העשייה שלהן ברורה ומכוונת ואין בה את הדאגות ברמת המאקרו. הן נמצאות הכי קרוב לילד וזה הכי חזק. אני הולכת רגע אחורה וחושבת על הילדים הגדולים שלי, ולכל אחד הייתה מטפלת שהם הכי אהבו בעולם. אני לא מזלזלת בגננות, חלילה, אבל יש להן הרבה תפקידים, והסייעת היא זאת שמתכופפת ומחבקת את הילד שנפל או שעצוב עכשיו".

אופק של תקווה עבור הילדים

בסך הכול ממצאי המחקר הם סוג של קרן אור. הצוותים הציגו רמה ממוצעת גבוהה יחסית של חוסן כללי. סלום סיכמה כי נשות החינוך במעגל הקרוב ביותר לילדים מצליחות להחזיק במרכיבי חוסן חיוניים ובתקווה. הסביבה שהמחנכות מייצרות עבור הילדים, בימים קשים, היא מלאת אופק של תקווה ומרכיבי חוסן.

מנהלות החינוך הפגינו הכי פחות תקווה במחקר וקושי גדול, ואחת ההמלצות המודגשות היא לתמוך בהן. למשל, היום במועצה האזורית שער הנגב מוקצות לפסיכולוגית שיש לכל קיבוץ יותר שעות עבודה

בנוסף מצאה כי החוסן והתקווה קשורים זה בזה באופן משמעותי מאוד.

"(…) יכולת ההתמודדות המקיפה (…) קשורה באופן עמוק ליכולת לפתח חשיבה מכוונת מטרה ולמצוא דרכים לפתרון בעיות, שהן מרכיבים מרכזיים של תקווה", היא כותבת במחקר ומפרשת דרך התכלס: "מי שהצליחה לצאת מהבית ולבוא לעבוד, הצליחה לייצר לעצמה שמונה-תשע שעות של שפיות. הן לא נשארות בבית מול החדשות וגם בשבילן זה זמן להתנקות מהמציאות המורכבת. זה סיפוק מיידי. אני נותנת לילד והוא מחזיר לי וזה עושה לי טוב ונותן משמעות".

וברגע שהן חשות משמעותיות, זה עובר לילד.

"ההנחה הבסיסית שלי היא שהילד צריך את הצוות במיטבו וברגע שהמטפלת עסוקה במצוקות שלה, זה מה שעובר לילד. זה מה שהוא לומד".

בואי נקשר את המחקר שלך למצב החירום שאנחנו נמצאים בו עכשיו. ברוחמה, מקום עבודתך, מערכת החינוך פתוחה. איך את רואה את הדברים שכתבת עליהם קשורים ליומיום שם עכשיו?

"קיבוץ רוחמה נכלל בנגב המערבי ואפשר להפעיל מערכות חינוך בסמוך למרחב מוגן. העובדות בשחיקה מטורפת. אתמול היו שלוש התרעות במהלך היום, אבל בגלל שהילדים קטנים צריך להביא אותם לממ"ד כבר במקרה של התרעה. אז צריך לשבת ולחכות לאזעקה בממ"ד, וזה יוצר סטרס. ואז, בכל מקרה, צריך לצאת מהממ"ד ולשקם את הפעילות שוב ולהתחיל מחדש ומאוד מאוד קשה לצוות. וזה מתכתב עם המחקר שלי. אני ממליצה בו שנשות הצוות יקבלו חיזוקים ומענים כדי שיוכלו לתת לילדים את הביטחון".

תפרטי את זה בבקשה לרמת מה שניתן לעשות כדי לחזק את הצוותים העובדים כעת.

"מנהלות החינוך הפגינו הכי פחות תקווה במחקר וקושי גדול, ואחת ההמלצות המודגשות היא לתמוך בהן ולזהות את הכוחות של נשות הצוות ולחזק אותן. למשל, היום במועצה האזורית שער הנגב מוקצות לפסיכולוג או לפסיכולוגית שיש לכל קיבוץ יותר שעות עבודה. במקרי מצוקה הוא/היא דמות מוכרת. הם מכירים את מערך הגן והצוות מכיר אותם. היום הפסיכולוגית מגיעה ליום לשבוע, לעומת התקופה שלפני 7 באוקטובר, אז היה ליווי פסיכולוגי בשטח של שלוש-ארבע שעות בחודש".

אני חושבת שמנהל/מנהלת הקהילה והצח"י היישובי מאוד רלוונטיים כאן, גם בתמיכה במנהלות החינוך. אם צוות הצח"י מתפקד היטב זה יכול לסייע להן מאוד.

"ברוחמה יש צח"י נפרד לחינוך ויש הרבה חשיבה על הפרטים הקטנים. למשל, ילדי הגיל הרך ישנים עכשיו בצוהריים בקפסולות, בתוך הממ"ד. אם בגנון יש 22 ילדים ונכנסים 11 ילדים לממ"ד, זאת דרך טובה להתמודד עם זה. ועדת חינוך התלבטה בנושא והיה גם צריך להסביר את המהלך להורים, שחצי גן הולך הביתה ב-13:00 לסירוגין. אחת האימהות התגייסה לעזור ולהקל על העובדות כדי שיהיו פנויות להיות עם הילדים, שזה מה שחשוב. אם חוזרים למחקר, אחד ממרכיבי החוסן הוא מובנות, כלומר שאני מבינה את ההיגיון שעומד מאחורי הדברים. ואחת ההמלצות שלי היא לייצר בתוך הכאוס שגרה שמפחיתה את העמימות ועוזרת למצוא שפיות באי שפיות. הידיעה שבכל התקופה הקרובה יתקיים הסידור של הקפסולות מאוד הרגיעה את הצוות".

נזכיר גם שהתחילה חופשת פסח, כך שהגננות לא עובדות והמענה הוא כולו בלתי פורמלי.

"לרוב החירום הוא בלעדיהן".

ברוחמה ילדי הגיל הרך ישנים עכשיו בצוהריים בקפסולות, בתוך הממ"ד. אם בגנון יש 22 ילדים ונכנסים 11 ילדים לממ"ד, זאת דרך טובה להתמודד. היה גם צריך להסביר את המהלך להורים, שחצי גן הולך הביתה ב-13:00 לסירוגין

לגייס כוחות לטובת הנעת המערכת

סלום מדברת במחקר גם על תכונה שנקראת "נהילות", והיא מסבירה: "זאת יכולת לתפקד, לחלק תפקידים, לגייס את הכוחות של כל אחת לטובת הנעת המערכת. למשל חלוקת תפקידים בזמן אזעקה: מישהי אחת נכנסת עם הילדים למרחב המוגן, מישהי אחרת סורקת את השטח, השלישית שולחת בווטאסטפ הודעה להורים שהכול בסדר – זאת ממש חלוקת תפקידים קבועה".

שוב יתרון לקיבוצים. הקהילות המאורגנות יותר, שיכולות לתת לתושבים שלהן מענים נקודתיים, מהירים, גם עם היתרון של ההיכרות האישית והערבות ההדדית.

"תמיד הקיבוצים ביתרון, אין מה להגיד".

כשאור הנר התפנה לטבריה, בעקבות 7 באוקטובר, סלום ובעלה נכנסו לדירת חברים בתל אביב, להיות ליד בנותיהם שגרות שם מאז השחרור מהצבא. מאז הפכו לסבים גאים לשתי קטנטנות, וניסיונות של יותר משבועיים לתאם ריאיון הדגישו עד כמה סבים הם המצרך האטרקטיבי ביותר בישראל כעת, שני רק לממ"ד. אנחנו מדברות בזמן השנ"צ של הנכדה בת השנה, שהוריה אנשי הייטק שעובדים מהבית. "בפינוי, עם כל הקושי והשכול, מאוד נהנינו להיות בקרבת הבנות, ועכשיו בכלל כשיש נכדים זה חלום", היא אומרת ומספרת שהכיוון הוא להישאר בתל אביב. "אחרי 7 באוקטובר, עם הזמן, התחלנו לעכל את הדבר הזה ובסופו של דבר אני חושבת שזה מה ש'עזר' לנו לקום וללכת. אחרי שנתיים אנחנו מבינים שהנגב המערבי ימשיך להיות מה שהוא ולכן בחרנו לצאת. הרבה אנשים בקיבוץ מפרגנים ואומרים שיש לנו אומץ".