"הצליח להקליל, לראות מעבר, ולהאמין בעתיד טוב יותר". חברים נפרדים מפושקו

הגליל איבד השבוע את אחד מטובי בניו, עופר "פושקו" מושקוביץ, אשר נהרג בשוגג מירי תותחי צה"ל. הידיעה הקשה התפשטה במהירות ברחבי האזור והכתה בתדהמה את חבריו ומכריו הרבים, משום שפושקו היה הרבה יותר מחבר קיבוץ משגב עם, הוא היה סמל לחקלאות, לציונות, להתיישבות, מה שאוהבים לכנות "טיפוס", במובן הטוב ביותר.

פושקו היה איש של ניגודים משלימים: חקלאי מחוספס, איש אדמה עם ידיים חרושות עבודה, ולצד זאת דובר רהוט, מדויק, כזה שיודע לנסח את "קול הגליל העליון" בצורה חדה ובהירה. הוא היה גדול פיזית ובעל נוכחות מרשימה, אדם שנכנס לחדר ואי אפשר להתעלם ממנו, וגם אבא מסור, רך, שמגדיר את עצמו קודם כל דרך המשפחה.

הוא היה רציני כשצריך, אך גם שובב, חקיין, מלא שטויות והומור. לא ניגודים שמבטלים זה את זה, אלא כאלה שמרכיבים יחד דמות שלמה, של אדם שחי במלואו את כל העולמות שלו, בלי לבחור רק אחד. כדי להבין מי היה פושקו, לא די בתיאור אחד; יש להקשיב לקולות הרבים שמרכיבים את דמותו כפי שהיא משתקפת בזיכרונות של חברים, שכנים ובני קהילה.

הפיבוט המרכזי של קהילת משגב עם

ניר הולנדר, מנהל קהילת משגב עם, שנכנס לתפקידו ימים ספורים בלבד לפני האירוע, מצא את עצמו מתמודד עם האובדן כבר בתחילת דרכו. "עוד לא הספקתי להכיר את כולם… וכבר אנחנו ניצבים יחד מול אובדן כואב כל כך", כתב. לדבריו, "פושקו מושקוביץ ז"ל… היה עבור רבים הלב הפועם, עמוד התווך, הפיבוט המרכזי של קהילת משגב עם".

הוא מתאר לא רק אדם, אלא תפקיד, כזה שמחזיק קהילה. בתוך מציאות ביטחונית מורכבת, שבה החיים מתנהלים בין שגרה לשבר, פושקו היה אחד האנשים שידעו להחזיק את החוט הדק שביניהם, לאפשר לאנשים להמשיך, גם כשהלב לא שקט.

המיוחד כל כך בפושקו שהוא הצליח לפעום את התקופה הזו ממש עד אתמול… גם כשהכול כבר היה קשה, הוא הצליח להקליל, לראות מעבר, ולהאמין בעתיד טוב יותר

גם ורד שגיא, בת משגב עם, מביטה עליו דרך הפריזמה של הזיכרון הקיבוצי. "זו תחושה של אובדן שקשורה לימים מאוד שמחים ומצחיקים מהילדות… הייתה שם פעימה אופטימית". היא מתארת לא רק געגוע, אלא תקופה, רוח של חיים משותפים, של עשייה ושל תמימות. אבל אצל פושקו, היא מדגישה, זו לא הייתה רק נוסטלגיה: "המיוחד כל כך בפושקו שהוא הצליח לפעום את התקופה הזו ממש עד אתמול… גם כשהכול כבר היה קשה, הוא הצליח להקליל, לראות מעבר, ולהאמין בעתיד טוב יותר". כלומר, הוא לא רק ייצג את העבר, הוא המשיך לייצר את התחושה הזו בהווה, גם עבור הדור הבא.

תהל שרוני, חברה קרובה של בתו של פושקו, מוסיפה רובד אישי שמתרחב מיד לציבורי: "אבא שלה הוא כמו אבא שלי… כמו אבא של כולנו". היא מתארת את הכריזמה דרך רגעים קטנים: החיקויים, הצחוק, היכולת להפוך יום רע לטוב. אבל בתוך זה מסתתר משהו עמוק יותר – תחושת ביטחון, של דמות מבוגר שאפשר להישען עליה. "תמיד מתראיין ואומר את המילים הנכונות", היא מוסיפה, ומדגישה את המקום שבו האיש הפרטי הופך לקול ציבורי, כזה שמייצג לא רק את עצמו, אלא קהילה שלמה.

אחד התיאורים המוחשיים ביותר מגיע מחברו ברוכי פלד: "שעה אחת בחייו של עופר יכולה למלא יומיים-שלושה בחייו של האדם הסביר". בתוך אותה שעה – עבודה, טלפונים, חקלאות, תקשורת, מוזיקה, צחוק. אבל לצד הקצב והאנרגיה, הוא מדגיש: "חבר אדיר… מענטש אמיתי". דווקא בתוך העומס והמהירות, הוא ידע לעצור לרגעים החשובים באמת – שיחה, עצה, חיבוק. לא רק להספיק הרבה, אלא להיות נוכח.

תכנית הדגל של תחנת רדיו

ובתוך כל אלה, יש מרחב אחד שבו דמותו של פושקו מקבלת ביטוי ייחודי במיוחד – הרדיו. זהר לידר, המפיקה הראשית של רדיו "קול הגליל העליון" וחברה קרובה שלו, מתקשה בכלל להתחיל לתאר: "קצת קשה לתמצת את פושקו… לא בשלושים שניות, לא בחמש דקות, לא בשבועיים". והקושי הזה, היא מסבירה, נובע לא רק מכמות הסיפורים, אלא מהעומק שלהם, מהריבוי של העולמות שבהם הוא פעל.

הקשר ביניהם התחיל בקליק מידי: "מהרגע שנפגשנו היו לנו מיליון נושאים משותפים… מוזיקה, רדיו, טבע, ציפורים… יכולנו לדבר שעות". המעברים המהירים מנושא לנושא, היא אומרת, היו חלק בלתי נפרד ממנו – סקרנות בלתי נגמרת, מחשבה שקופצת קדימה, ואנרגיה שקשה להדביק. מתוך החיבור הזה צמחה גם תוכנית “חקלאייב” (הלחם של "חקלאות" ו"לייב" – א.ג.) – תוכנית הדגל של תחנת הרדיו החינוכית-קהילתית של המועצה האזורית הגליל העליון. התוכנית, שנולדה מתוך צורך של חקלאים בשטח לשמוע משהו "משלהם" לפנות בוקר על הטרקטור, הפכה עם השנים לבמה שמחברת בין אדמה, אנשים ומוזיקה.

השידורים שלו היו "מלאים חידות, בדיחות, חיקויים, מערכונים וגם חקלאות ורצינות". השילוב בין ידע מקצועי לבין הומור הפך אותו לנגיש, אהוב, וכזה שמדבר בגובה העיניים של האנשים שהוא מייצג

פושקו היה שם מההתחלה, לא רק שדרן, אלא יוזם, חלק מהגרעין המייסד. "היה ברור שהוא יהיה חלק מזה… הוא שם מהיום הראשון". והנוכחות הזו לא הייתה טכנית, הוא היה הלב הפועם, מי שנתן לתוכנית את הטון, את הקצב, ואת הרוח. הוא גם עיצב את הסגנון: "אני בא לשדר את הגרסה הקלילה של יום חמישי", נהג לומר. ואכן, השידורים שלו היו "מלאים חידות, בדיחות, חיקויים, מערכונים… וגם חקלאות ורצינות". השילוב הזה – בין ידע מקצועי לבין הומור – הפך אותו לנגיש, אהוב, וכזה שמדבר בגובה העיניים של האנשים שהוא מייצג.

מעבר לרדיו, היא מתארת חברות עמוקה: שיחות בשעות לא שגרתיות, סיורים בשדות, הופעות, קשר יומיומי. "היה לו מקום לכולם… זה מדהים", היא אומרת, ומתארת אדם שידע להעניק תחושת קרבה אמיתית לרבים, בלי לחלק את עצמו, אלא להתרחב. גם במחוות הקטנות מתגלה הגדולה: הצעה לפנות עבורה חדר במלון גינוסר בו שהה בזמן המלחמה, זמינות תמידית, הקשבה אמיתית. לא מחוות גדולות של הצהרה, אלא מעשים קטנים של נוכחות.

אסף לנגלבן, ראש מועצה אזורית הגליל העליון: פושקו היה מסמלי הגליל העליון, קול צלול ואמיתי של האזור

אסף לנגלבן, ראש מועצה אזורית הגליל העליון, מסכם זאת בהקשר רחב: "פושקו היה מסמלי הגליל העליון… קול צלול ואמיתי של האזור". זהו תיאור שממקם את פושקו לא רק כאדם פרטי, אלא כדמות שמייצגת מרחב שלם – את האנשים, את האדמה, את הרוח. ובתוך כל זה ישנה המשפחה. פושקו היה, לפני הכול, אבא. לא תפקיד צדדי, אלא זהות מרכזית. הוא דיבר על הבנות, על המשפחה, על הנכד החדש בגאווה גדולה. דווקא שם, בתוך המעגל הקרוב, אפשר היה לראות את הפשטות, האדם שמאחורי הדמות הציבורית.

תחושת ההחמצה הזו, של חיים שנקטעו באמצע, מהדהדת גם דרך שירו של חיים נחמן ביאליק, "אחרי מותי", שהוקדש לו ע"י רבים מחבריו:
"היה איש – וראו: איננו עוד…
ושירת חייו באמצע נפסקה…
ועוד מזמור אחד היה לו –
והנה אבד המזמור לעד."

בסופו של דבר, פושקו היה יותר מכל סכום חלקיו. חקלאי ואיש אדמה, שדרן מרכזי בתוכנית הדגל של הרדיו הקהילתי, דובר, איש תרבות, חבר, ואיש משפחה. אבל מעל הכול הוא היה כוח מחבר. אדם שידע לקחת מציאות מורכבת, לפעמים קשה מאוד, ולהכניס לתוכה אור, הומור, ואמונה. כזה שמצליח להיות גם וגם – וגם עוד קצת. האובדן שלו איננו רק של אדם אחד, אלא של רוח.
פושקו הותיר אחריו שלוש בנות ושני נכדים.
יהי זכרו ברוך.