בזיכרוני, הייתה וייטנאם זירת קרב מדממת במשך שנים רבות. היו קרבות בין הודו-סין וצרפת, אך לדור שלנו זכורה מלחמת הדמים בין אמריקה לצפון וייטנאם. באותם ימים חווינו בארץ שתי מלחמות – ששת הימים ויום כיפור. גם על רקע אותן מלחמות, כולנו זוכרים את אלפי ארונות הקבורה של החיילים האמריקאים שהוטסו מסייגון לוושינגטון. 60 שנה שהתמונה חרוטה בזיכרוני.

וייטנאם הייתה מחולקת בין הצפון והדרום. בצפון שלטו הקומוניסטים ובדרום שיוועו השלטונות לעזרת המערב, בעיקר אמריקה. במשך קרוב לעשר שנים היה הצבא האמריקאי בתוך סבך המלחמה. חיל האוויר האמריקאי הפציץ מדי יום את הג'ונגלים בצפון וייטנאם במטרה לחסל את לוחמי הווייטקונג, בהשתתפות מאות אלפי לוחמים אמריקאים בתוך זירות הקרב.
הממשל האמריקאי, בעיקר בתקופות כהונתם של הנשיאים ג'ונסון וניקסון, רצה לדחוק את הקומוניסטים ולמנוע את השתלטותם על המזרח הרחוק.

הם לא יצטרכו להתלבט למי להצביע, יש רק מפלגה אחת. ובעיקר, אל תדבר על מלחמה שהייתה. הצעירים אומרים – אולי סבא וסבתא זוכרים. אנחנו גדלנו על מהות החיים ולא מבינים למה עוד יש מלחמות בעולם

זה לא שיעור בהיסטוריה, רק רקע למה שהתחולל באותם ימים. הסיפא של אותה מלחמה – בשנת 1973 נחתם הסכם הפסקת המלחמה בין הצפון והדרום, אמריקה הוציאה את כוחותיה. באפריל 1975 נפלה סייגון בידי הצפון ווייטנאם אוחדה תחת השלטון הקומוניסטי.

Good Morning Vietnam

אני לא מומחה למלחמת וייטנאם, אך תמיד התעניינתי במה שקרה שם אחריה.

עשינו מסע למזרח, אני וריקי בת זוגי, בחרנו להתרכז בהודו ווייטנאם, כל מדינה כ-20 ימים. יצאנו לטיולנו במזרח עוד לפני שפרצה מלחמה בארץ. כשנחתנו בהאנוי הבירה, הציפו אותי זיכרונות העבר. חשבתי שזיכרונות מלחמת הצפון נגד הדרום והמעורבות המסיבית של אמריקה באותה מלחמה יורגשו בכל מקום.

בשלושת הימים בהם היינו בהאנוי עלה בראשי המשפט האלמותי מהסרט "בוקר טוב וייטנאם" – !Good Morning Vietnam, אותו שואג הקריין (רובי ויליאמס) בפתיחת תוכנית הרדיו שהוא משדר משם (אגב, במלון שבו שהינו הזמינו אותנו להקרנה פרטית של הסרט).

וייטנאם נשלטת על ידי מפלגה אחת, המפלגה הקומוניסטית. שמרכזה בהאנוי. האנוי הפכה בעשור האחרון למרכז יצור טכנולוגי אדיר, בעיקר בזכות השקעות ענק של חברות כמו סמסונג ואפל

כישראלי עשיתי השוואות בין המלחמות שלנו למלחמה שלהם, היכן אנחנו נמצאים היום ומה קרה למשטר ולאזרחים בוייטנאם. מהר מאוד הבנתי שזו טעות. בעוד אצלנו לא נראה באופק שלום אמיתי בינינו לבין שכננו, בוייטנאם אין כמעט כל זכר לאותה מלחמה. הוקמו מספר אתרי זיכרון, הוקם מוזיאון מלחמה שנחנך לפני שנה, אך בחיי היום יום בוייטנאם, לא מתקיים שום שיח על אותה מלחמה בה נהרגו מיליוני אזרחים ולוחמים, הצבא האמריקאי איבד 58,000 לוחמים וקצינים.

וייטנאם של היום היא חגיגה לתייר, אפשר להתהלך ברחובותיה בביטחון מלא. מדי בוקר בשעה מוקדמת יצאתי להליכה סביב האגם במרכז האנוי (לעיר הענקית יש מרכזים רבים). הרגשתי במרכז פעילות ספורטיבית ואירובית, כאשר עשרות קבוצות של נשים עושות תרגילים ארוביים לצלילי מוזיקה מערבית, שמחות וחייכניות לכל העוברים והשבים.

מרכז יצור טכנולוגי אדיר

מלבד המחשבה על מלחמות ותוצאותיהן שטרדה את מנוחתי, בעיקר בגלל הידיעה שבמרחק של אלפי קילומטרים יש מלחמה חסרת תוחלת, הכרנו ארץ יפיפייה בנופיה. ארץ שמשדרת אופטימיות, מקום שמתפתח – מדי שנה הצמיחה הכלכלית מגיעה ל-7%, צמיחה שנובעת מהשקעת חברות גדולות בינלאומיות וצריכה מקומית גוברת של מעמד ביניים שגדל כל העת.

צריך לזכור שוייטנאם נשלטת על ידי מפלגה אחת, המפלגה הקומוניסטית. שמרכזה בהאנוי. שם מרכז הכוח הפוליטי המאפשר קיום של כלכלה חופשית. האנוי הפכה בעשור האחרון למרכז יצור טכנולוגי אדיר, בעיקר בזכות השקעות ענק של חברות כמו סמסונג ואפל.

הו צ'י מין סיטי (סייגון לשעבר) היא הלב הכלכלי, הפיננסי והמסחרי, שם נמצאת הבורסה. הכלכלה בדרום נחשבת לדינמית, יזמית וקפיטליסטית.
הניגודיות ניכרת ברחובות, בכל מקום, קטן כגדול, יש מאות דגלים אדומים עם כוכב צהוב, דגלה של המדינה, ויש לא מעט מקומות בהם מתנוסס הדגל האמריקאי (אין לי הסבר).

ברחובות הו-צ'י מין ובערים בהן ביקרנו – הנוי, סאפא, הוי-אן וערים נוספות, מתנהלים חיים תוססים. הרחובות מלאים במסעדות ובדוכני אוכל רחוב ובכל רחוב יש עשרות מקומות למסאז', בעיקר לרגליים.
נושא האוכל מרכזי בחייהם, משפחות רבות אוכלות במסעדות כי ביתן קטן מדי לכל המערכות שנדרשות לבישול.

במסעדות התחברנו למקומיים לשיחות מרתקות. שיח על החיים עצמם. הם לא רוצים להתייחס למערכת הפוליטית, ודאי לא לצורת השלטון. הפילוסופיה שלהם: תשמור על הקיים, תהיה אסיר תודה למה שיש לך. הם גם לא יצטרכו להתלבט למי להצביע, יש רק מפלגה אחת. ובעיקר, אל תדבר על מלחמה שהייתה. הצעירים אומרים – אולי סבא וסבתא זוכרים. אנחנו גדלנו על מהות החיים ולא מבינים למה עוד יש מלחמות בעולם.