מירי מקיבוץ גונן: אין ממ"ד ואין מיגונית. אנחנו מופקרים בשטח
בבית של מירי אביגד אין ממ"ד. למקלט הציבורי אין לה ולבעלה שום דרך להגיע. אחרי 54 שנים בקיבוץ, היא זועקת "אנחנו לא מבקשים רחמים – אנחנו דורשים את הזכות הבסיסית להגנה בתוך הבית שלנו!"
אחרי 54 שנים בקיבוץ, אחרי שעברנו כאן הכול – הגעתי לנקודת השבירה.
איך נראה הבוקר שלנו בגליל העליון?
זה להתעורר לצליל הצורם של אזעקת חירום, לזנק מהמקלחת "כמו זומבי" ולגלות שאין לאן לרוץ.
בבית שלנו אין ממ"ד. למקלט הציבורי אין לנו שום דרך להגיע – פשוט כי אין שביל גישה מוסדר ובטיחותי. עבורנו, כזוג בגיל השלישי, המקלט הוא לא מרחב מוגן, הוא יעד בלתי מושג.
המציאות בשטח היא רולטה רוסית:
אין התראה מוקדמת – הבום מגיע יחד עם האזעקה.
אין ממ"ד ואין מיגונית – אנחנו מופקרים בשטח.
אין מענה – המילים "ביטחון" ו"מיגון" הפכו למילים גסות.
המלכודת שבתוך הבית.
כשפנינו לברר על פתרונות, התשובה תמיד זהה: "לקיבוץ אין כסף", "למועצה אין תקציב".
התוצאה? אנחנו מוצאים את עצמנו נדחקים לשירותים, מטר על מטר, ומשאירים את הדלת פתוחה לרווחה – כי אם יהיה הדף, הדלת פשוט תדביק אותנו לאסלה.
זו לא הגנה, זו מלכודת מוות.
הבית הוא העוגן, אבל המחיר כבד מנשוא.
הילדים והנכדים מזמינים אותנו לעזוב, אבל בגילנו – הבית הוא העוגן. אנחנו לא יכולים להיות "אורחים" לתקופה בלתי מוגבלת. המשא הכבד הזה כדור שני לניצולי שואה, יחד עם הדאגה האינסופית לדורות הבאים – הופך כל אזעקה לטלטלה נפשית כפולה ומכופלת.
הגיע הזמן להפסיק לשתוק!
השתיקה היא חלק מהבעיה. אני כותבת כי אני יודעת שאני לא היחידה. אנחנו לא מבקשים רחמים – אנחנו דורשים את הזכות הבסיסית להגנה בתוך הבית שלנו!
האם גיוס המונים הוא הפתרון היחיד שנותר לאזרח במדינת ישראל כדי לזכות בביטחון מינימלי?
אנחנו כאן, ואנחנו לא שקופים!
אנחנו גרים במקום הכי יפה בארץ, באחד משמונה הקיבוצים שפשוט "דילגו" עליהם. אנחנו כאן, וההפקרה הזו חייבת להיפסק עכשיו.
אנא, שתפו כדי שהצעקה שלנו תגיע למי שצריך להתעורר.
