אורנה שמעוני: חיי אינם חיים

ארבעה לוחמי סיירת הנח"ל – סרן נועם מדמוני, סמ"ר בן כהן, סמ"ר מקסים אנטיס וסמ"ר גלעד הראל נפלו בקרב לפני החג. אתמול נוסף לרשימת הנופלים רס"ל גיא לודר לוחם מגלן, החייל ה-11 שנהרג בלבנון במלחמה הנוכחית. אורנה שמעוני מאשדות יעקב איחוד, ששכלה את בנה איל בלבנון ב-1997 והייתה מהפעילות בתנועת "ארבע אימהות", במילים נוקבות וכואבות.

"הדאגה ללוחמים בלבנון וזעקתם של תושבי הצפון מוציאה אותי מדעתי. ההרוגים לדורותיהם, אלה שלחמו בלבנון, והנרצחים, משפחות שלמות שנרצחו על ידי המחבלים שחדרו מלבנון, מונצחים על קיר ההנצחה בבית איל. כך גם 81 החללים ממלחמת לבנון השלישית בשנת 2024 ו-48 הנרצחים האזרחים מאותה מלחמה, בהם 12 הילדים ממג'דל שמס שרק רצו לשחק כדורגל.
והיום כבר הצטרפו למלחמת לבנון הרביעית עוד שישה, חיילים ואזרחים. בבית איל כבר נזכרים שמותיהם של 1536 חללים ונרצחים.
לכן חיי אינם חיים. עד מתי ירצו בחיסולנו?

את פושקו ממשגב עם, החי והתוסס והלב של הצפון הכרתי לפני 30 שנה כשהיה בחור צעיר והסתובב עם רכב המטעים שלו. אז זעקתי על דמו של אייל גלוסקה, התינוק בן השנתיים שנרצח במשגב עם וסמי המזכיר וחייל גולני שבא לחלצם. טענתי שרצועת הביטחון לא מגנה על הצפון. הראיתי למשפחתו של פושקו ולבן של סמי שנרצח, בבקרי אצלם בשבעה, גם את שמותיהם כמונצחים בבית איל.

ואחר כך בהלוויה של אורי מסיירת גולני בהר הרצל עם החיילים הבוכים, עם אחיו ששרת בסיירת גולני והוריו ואחיותיו וכולם זועקים זעקות שבר. למה? למה הם צריכים לקבור ולמרר בבכי על אחיהם הצעיר? גם אם אומרים שנמשיך להילחם ולנצח, לא ייקחו מהם את הכאב שאין לו ניחומים.

על האוטובוס שוב להר הרצל

אני חוזרת הביתה, נכנסת למבצרי ומקבל אותי דובר צה"ל על הבשורות, אביעד השריונר שנפל והוא מגדוד 77 פלוגה ח', בן של אייל מג"ד 77 בעבר. אני למוחרת על האוטובוס שוב להר הרצל. הן גדוד 77 הם גם ילדיי. פוגשת את אלישבע ואייל, הם ניחמו אותי בעבר.
אז חיי אינם חיים.

זעקות השבר של אלישבע ובכי ללא מעצורים של המוני הבני דודים ו"הישיבות" בהן למדו. והסבא העומד בעוז ואומר – אנחנו נמשיך להילחם ובוכה מרה ועומד שפוף וזקוף ושופך את כל סביבתו. השיריונרים הוותיקים והצעירים אינם נותנים לנשום, לא מאפשרים לנחם.

אתמול עליתי לגולן לבני יהודה, שם נקברה נוריאל שנפגעה מרסיס שנורה מחיזבאללה. נסעה לארוסה במרגליות. משם אני מכירה גם את דוידי, לפני 30 שנה כשהגן על מרגליות. זוכרת אותו צעיר רוכב על סוס, וגם לא מסכים איתי אבל מוכן לשוחח. היום בוכה מול עם שלם על נוריאל שבמקום חתונה נקברת בעפר הגולן. בוכה וחזק מאוד במאבקו ואני רוצה לחזק אותו אבל אין לי מילים מול מילותיו הקשות להנהגה שאפילו ממ"דים לא סיפקה להם.

שושנה, אמה של נוריאל, צלצלה אחריה בצאתה עד שלא ענתה. ראתה את הרכב שלה עולה באש לפני שהודיעו לה. נסעה אחריה, שמעה פרסום, עוד לפני שהודיעו לה, הגיעה למקום ולא נתנו לה להתקרב. ומיותר להגיד שגם לא גילו יחס. אביה התמוטט ונלקח לבית החולים. כל הארץ ידעה והם לא קיבלו הודעה. זה טרוף! שושנה, אימא של נוריאל, ממוטטת מזה וגם אביה. (למה זה צריך היה לקרות? הכאב של דרך הפרסום מיותר לגמרי). שושנה לא יכלה שלא לספר לי על כך. אני ראיתי את זה על המסך לפני ששושנה קיבלה הודעה. למה? התקשורת, שימו לב לכך. זה נורא ומיותר.

אני לא יכולה לנשום, לכן שוב כתבתי .
זו מדינתי היחידה ואני אוהבת אותה גם אם הכאב עז.
לא אוותר על מחשבה, לאורך כל הדרך, איך להגן עליה בלי שיהרגו עליה צעירינו וצעירותינו.
אני אמשיך לבכות עם ידיעה שבנינו ונכדינו ונינינו לא יוותרו על המדינה ויחדשו את התקומה".