מתנת הפרידה שהילה גבע הכינה עכשיו לראשי הצח"י, עם סיום תפקידה אחרי 15 שנה, אומרת הכול: מחזיקי מפתחות צהובים בצורה סכמטית של השער הצהוב של הקיבוץ עם הכיתוב "שומרים על הבית". "הצח"י הוא ממש שומר הסף של הקיבוץ", היא מנמקת. "מחזיקי המפתחות אומרים את מה שהם עושים בהמון היבטים. הצח"י הוא שמאפשר את החיים בתוך שגרת הבטיחות. אני מאוד מעריכה אותם ומכירה אותם טוב".

"אין קיבוץ שהילה לא נגעה בו"

כשהיא אומרת שהיא מכירה אותם טוב, ברור שהיא מתכוונת לזה. גבע (44) חברת קיבוץ הגושרים, היא מהאנשים שעושים את מה שהם עושים ב-200 אחוז ועם כל הלב. במשך תקופה ממושכת היא הייתה אחראית על ראשי הצח"י במועצה האזורית גליל עליון – שלהגיד עליה שידעה אתגרים, טלטלות וקשיים בשנתיים פלוס האחרונות זה אנדרסטייטמנט.

אני מאוד מתוסכלת מזה שבחירום הם לא מתוגמלים כלכלית כי הם עובדים למען הקהילה ומגיע להם לקבל תקצוב ממשלתי צבאי. יש כאלה שעוזבים את העבודה כדי להיות ראשי צח"י

זאת במקביל לעבודתה כעוס"קית (עובדת סוציאלית קהילתית), הורות לשלושה ילדים קטנים ולאחרונה היא סיימה לעדכן את תיק הצח"י הארצי, שגרסתו האחרונה היתה מ-2018 וגבע עדכנה את הפרוטוקול שלו ל-2025 דרך מרכז "משאבים" ("יכול להיות שעכשיו כבר צריך לעדכן אותו שוב"). בקיצור, להגיד עליה שהיא תותחית על זה גם אנדרסטייטמנט, וכמו עו"סית טובה גם היא דואגת לפרגן לכל השותפים, משתדלת לוודא שזכרה את כולם. לעצמה היא לא לוקחת קרדיט. "אין קיבוץ שהילה לא נגעה בו ואין אירוע מורכב (בחירום או במלחמה) שהיא לא לקחה בו חלק פעיל", נכתב באתר הפייסבוק של המועצה בפוסט לרגל עזיבתה.

"צח"י היא תוכנית של משרד הרווחה, של השירות לעבודה קהילתית ובכל המועצות האזוריות יש רכזות כמוני שעושות עבודה מופלאה עם כל היישובים בארץ וחשוב לי להרים להן כי זה תפקיד שוחק", היא אומרת. "אתי סוויסה מיפתח, שמחליפה אותי, אמרה שהיא מרגישה שאין לה חיים ואמרתי לה: Welcome to the Club", היא צוחקת. "הצח"י הוא כוחה של הקהילה והוא מאפשר לה להתמודד מיטבית, בעצמאות ובגמישות לפי הצרכים. ככה הקיבוצים יודעים מה לעשות. פועלים לפי ההנחיות של פיקוד העורף וגם לפי הכוחות שלהם ומרגש בכל פעם מחדש לראות את עוצמות הצח"י בתוך היישוב".

אחרי שפושקו נהרג, הספקים לא רצו להגיע למשגב עם כדי להעלות סחורה לכולבו. מנהל קניונית "דפנה" נרתם והעלה סחורה כדי לשמור על המענים הבסיסיים. מאוד חשוב שהכולבו יתפקד

להיות ביחד זה מאוד חשוב

בשלב ראשון חשוב להבהיר במה נוגע הצח"י. במקרה חירום של "זירת אירוע" מי שמגיעים ראשונים מתוך היישוב ומטפלים במצב הם חברי הצח"י עם חברי כיתת הכוננות, ובהמשך הם מייצרים מענים רחבים לכלל הקהילה, אחר שהובנו הצרכים שנגזרים מהאירוע. המהלכים שהם יוזמים ומובילים, מאפשרים, בסופו של דבר, חוסן ויכולת התמודדות טובה יותר לשם חזרה מהירה יותר לשגרה.

המקרה שחוזר כל הזמן בשיחה הוא האירוע הקשה בו נהרג עופר מושקוביץ (פושקו), מיקירי הגליל העליון, מה גם שגבע היתה העוס"קית של משגב עם לפני המלחמה ובתקופת הפינוי ומאז, היא אומרת, יש לה קשר מיוחד, קרוב מאוד ולבבי עם הקיבוץ. היא מזכירה את פושקו שוב ושוב. "למרות שזה קיבוץ קטן הם תפעלו הכול בצורה הכי טובה בהיבט הקהילתי המורכב הזה – שהוא גם אירוע ברמה ארצית והיה צריך לנהל את זה ברמה התקשורתית.

מנהל הקהילה שלהם נכנס לתפקיד רק עשרה ימים לפני כן וסייעתי לו בצרכים שעלו. היו שני זומים תוך כדי האירוע לתושבים. ישבנו וכתבנו את המסרים לקהילה. והיה זום של פשוט להיות ביחד. עלו 50 איש כשרובם היו בממ"דים. יום למוחרת, בזמן הלוויה, פתחנו מרחב לשבת ביחד, כי היה אסור להגיע ללוויה. להיות ביחד זה מאוד חשוב, הגיעו 40 איש".

הצח"י מאפשר לקהילה להתמודד מיטבית, לפי הצרכים. פועלים לפי ההנחיות של פיקוד העורף וגם לפי הכוחות שלהם ומרגש בכל פעם מחדש לראות את עוצמות הצח"י בתוך היישוב

הצח"י מזהה מעגלי פגיעות ומספק מענה. גבע נותנת דוגמה לאחד מהאירועים הרבים שדורשים תפעול: "אחרי שפושקו נהרג הספקים לא רצו להגיע למשגב עם כדי להעלות סחורה לכולבו. ערן שחר, מנהל קניונית 'דפנה' נרתם והעלה סחורה כדי לשמור על הרצף התפקודי של הקהילה והמענים הבסיסיים. זה מאוד חשוב שהכולבו יתפקד".

בנוסף, יש אתגרים ומתח בין העובדה שהצח"י צריך לשמור על הוראות פיקוד העורף ומנגד עומדים הקהילה וצרכיה. דוגמה קלאסית מהגליל העליון בתקופת "חרבות ברזל" ו"עם כלביא": האם לפתוח את הבריכה או לא. "זה נושא שמעלה קונפליקטים ואלו ממש דיונים שהצח"י ניהל ב'עם כלביא'. כל קיבוץ קיבל החלטה לפי היכולת הניהולית שלו ומצבו בשטח מבחינת מיגוניות", היא אומרת.

מה שעובד בשגרה עובד בחירום

במקור היא מרעננה ("למדתי בתל חי ובאים לשם קודם כל למצוא זוגיות ואז לימודים. אז הצלחתי"). בעלה, בן הגושרים, במילואים בכיתת כוננות של הקיבוץ, סגן הרבש"ץ ועובד כעצמאי. יש לה תואר שני בעבודה סוציאלית עם התמחות בלחץ וטראומה. הרעיון הוא לתת מענה לאנשים במצבי דחק, ניהולי אירוע חירומיים והבנת המושג והמשמעויות של טראומה. אחרי הלימודים היא עבדה כעוס"קית בקיבוצים מחניים, חולתה ומעין ברוך ("אני אוהבת הרבה עבודה") ובמקביל, חברה לאסף לנגלבן (בשנה האחרונה ראש המועצה האזורית הגליל העליון) שכקב"ט המועצה הבין ב-2011 את הצורך בצח"י בקיבוצים. היא הצטרפה כדי לבנות את התשתית. "התחלנו לקדם צוותים מהקמתם ברמה הבסיסית, חלוקת תפקידים, המון הכשרות וידע מקצועי, כדי שבשעת אמת יידעו להיות עצמאיים, ממסירת 'בשורה מרה' דרך חילוץ, כיבוי, התנהלות בתחום הרווחה או הדוברות. פושקו היה בהכשרה הראשונה של הדוברות".

אחד היתרונות של הצח"י בקיבוצים, את חוזרת ואומרת, הוא המבנה שלו שמשלב בעלי תפקידים בשכר. זה עושה את העניין לפשוט יותר לוגיסטית.

"יש לנו זכות גדולה בקיבוצים בהקשר הזה, וזה הבסיס של הצח"י כי בעלי התפקידים משויכים לו בהגדרה. אבל תפקידי דוברות, חינוך, לוגיסטיקה, כיבוי – עשויים להיות מופרטים ואותם צריך היה למצוא ולבנות להם צוותים. מנגנון העבודה שלי היה לייצר בכל אחד מהתחומים פורום, כדי שבעלי התפקידים ידברו עם אחראי התחום שלהם בין היישוב למועצה ואז הם לא צריכים אותי. זה נבנה כדי שלכל אחד תהיה האחריות שלו ומה שעובד בשגרה עובד בחירום. אנשי התרבות משתלבים בצח"י מהקורונה ועד היום, כדי לחזק את החוסן הקהילתי. הצח"י מאוד מתורגל".

אבל עוד דבר שאת חוזרת ומעלה הוא תסכול מזה שראשי הצח"י עובדים בהתנדבות ולפעמים זאת ממש משרה מלאה.

"בשגרה הם עובדים כדי לשמר את הצוותים ערניים ומקצועיים, ואז בחירום הם עובדים ללא שכר ונשחקים ועוזבים וצריך לשקם ולהרים את המערך מחדש. היו לי הרבה עזיבות של ראשי צח"י אחרי 'חרבות ברזל' וזה היה מאתגר לאתר חדשים. אנשים תשושים, אבל עכשיו בחירום הגיעו חדשים ורעננים יותר, אנשים עם כוח ורצון וכאלו שהרגישו שאי אפשר לעזוב במצב הנוכחי. ראש הצח"י של משגב עם אמר בזמנו שאיימתי עליו שייכנס לתפקיד", היא צוחקת. "אני לא זוכרת את זה, אבל אי אפשר להגיד לי 'לא' וזה חלק מהעניין. אני מאוד מתוסכלת מזה שבחירום הם לא מתוגמלים כלכלית כי הם עובדים למען הקהילה ומגיע להם לקבל תקצוב ממשלתי צבאי. יש כאלה שממש עוזבים את העבודה שלהם כדי להיות ראשי צח"י".

הקורונה, למרות שנשאה אופי שונה לחלוטין ממה שנחווה היום, הייתה בעצם האירוע שהצח"י "התגלח עליו" בהצלחה.

"נכון. היא הייתה אירוע קהילתי והמענים האלו אפשרו לקהילות להתמודד ולהתאוורר ולהרגיש שרואים אותן. למשל, במנרה היו מתקשרים פעם בשבוע לכל התושבים לשאול מה נשמע ואם צריך משהו, נוצרה מערכת הדדיות. נוצרו פריחה קהילתית ומענים במקומות שהתאפשר".

את אומרת שאת וורקוהולית, אבל בכל זאת מתבקש שנייה לעצור ולשאול איך הצלחת לעשות את כל זה. בנוסף לכל אלו את גם חברה בהנהלת הקהילה של הגושרים.

"רחל גבע, חמותי, הייתה איתי לאורך כל השנים ונתנה לי גב", היא צוחקת, "בלעדיה לא הייתי עוברת את המערכות האלו, וזה ברצינות".

צריך לזכור בהקשר הזה שמדובר במועצה אזורית גדולה מאוד, שמונה 29 קיבוצים ונמצאת ממש בפריפריה. כחלק מהעבודה הם הובילו שני תרגילים משמעותיים שבדקו איך כל הקיבוצים מצליחים להתארגן באירוע חירום גדול: אחד שדימה מלחמה ב-2019 ואחד שבחן תרחיש של רעידת אדמה ב-2023. כל הקיבוצים תרגלו במקביל למועצה, מה שנתן להם הרבה אינפורמציה להבין איך מדברים שפה משותפת באירוע. "הבנו שצריך לא לדבר עם הקיבוצים ולא 'להפריע' להם במהלך האירוע, ושהם יעדכנו אותנו דרך החמ"ל שלנו, שהוא מאוד משמעותי".

מהבחינה הזאת, המשפט השנוי במחלוקת "קשה באימונים קל בקרב" הוכיח את עצמו בבוקר 7 באוקטובר. נעמדתם על הרגליים מוקדם.

"כשהתכנסנו בחמ"ל ידענו בדיוק מה כל אחד עושה, התחלנו לאסוף מידע על הקיבוצים שלנו וב-8:30 היינו אחרי הערכת מצב ועבדנו. תרגלנו המון בשגרה כדי לתפעל אירועי חירום כמה שיותר טוב, הקורונה הקפיצה את היכולות שלנו. אירוע רעידת האדמה שתרגלנו היה מדהים. תמיד בשעות הראשונות יש קצת כאוס וזה לגיטימי. תמיד גם יש מה לעשות ולשפר. למשל ב'חרבות ברזל' הבנו שצריך צוותים לזירות אירוע. אציין שהשותפים העיקריים שלי הם דותן רוכמן, קב"ט המועצה, ועמירן שוסטר, שמקים את צוותי ההתערבות/הצלה וכמובן אורלי מאסטרו וענבל גונן מאגף השירותים החברתיים".

לאלתר הכול מחדש

כשהגושרים פונה, אחרי 7 באוקטובר, היא הייתה בשבוע הראשון בבית וניסתה גם לעבוד. הילדים היו אז בני 13, 11, ו-6 ונשלחו עם חמותה לגיסתה בצור יגאל. "אחרי שבוע הם כבר נזקקו לי והתגלגלנו. עברנו לרעננה, לשמשית ואז לסלינה – שם היינו יחד עם משגב עם. אגב, נוצרו אז קשרים מדהימים בין שני הקיבוצים והם יישארו. הייתה הרבה עבודה, עלו צרכים שונים, ההנחיות השתנו… היה חוסר ודאות לגבי המערכות החינוכיות ולזה הצטרף חוסר אונים כללי חזק, ועדיין ניסיתי בכל יום לתת מענים".

כשחלק גדול מהקיבוצים היו מפונים, כולל זה שלך, היה קל או קשה יותר לעבוד?

"קשה בהרבה. אחרי תקופה נכנסנו לשגרת חירום בה הצח"י נכנסו לאירועי חירום או להגיב להנחיות חדשות כמו למשל כשאפשרו פתיחת בית ספר והיה צריך לסדר הסעות. היו קיבוצים שהצוותים שלהם עבדו כל הזמן באינטנסיביות כי היה צורך. היה הרבה יותר קשה לתת מענים בזמן הפינוי כי היינו מפוצלים ולא תרגלנו פינוי כפי שהוא התבצע אז, והיינו צריכים לאלתר את הכול מחדש. כידוע, הייתה למדינה תוכנית פינוי שנקראה 'מלונית' וזה לא קרה בפועל".

קשוח בטח כשמדובר בקהילת הגושרים – קיבוץ של 1,400 תושבים והגדול ביותר במועצה. היו קיבוצים שהתפנו עקרונית כקיבוץ אחד כמו דן או יפתח. אתם לא.

"התפנינו מהבית כקהילה, אבל אלתרנו את המקומות אליהם הגענו בעצמנו וזה היה אתגר יותר גדול וגרם לתתי-אתגרים לא פשוטים. הגושרים התפזר לשמונה מוקדים, והיה צורך לייצר שם מערכות חינוך ופעילות. קיבוץ קטן שמינף את האירוע הזה וניהל אותו ביחד ביד רמה היה, למשל, מנרה. הם ממש דיברו את המצב לתושבים וגייסו את הבנים היוצאים להיות בקשר ויצרו הרבה מנגנונים קהילתיים ששימרו את הקהילה ומאז הם חזרו ליישוב בגאווה רבה, וזה קשור".

לדבריך אחד האתגרים הכי גדולים בעבודה היה סנכרון וניהול יחסי כוחות, למשל בין ראש צח"י, מנהל קהילה ורבש"צ. הבנת שצריך לעשות תיאום ציפיות מתמשך ולהגדיר תפקידים כדי שיהיו יחסי עבודה טובה. הרבש"צים הם גברים בדרך כלל. היו ענייני אגו? זה היה אישיו להיות אישה במקום הזה?

"ממש לא. חצי מראשי הצח"י הן נשים חזקות שיודעות מה צריך לעשות ומובילות מנהיגות".

קשיים רגשיים עם החזרה

באופן המובן ביותר, ברמה האישית היא כבר חשה מותשת. לפני חודשיים הודיעה שהיא מסיימת. "קשה לי לשחרר, אני קצת פריק קונטרול ואני מאוד אוהבת את העבודה אבל זה הזמן להיות נוכחת בבית ולקחת הפסקה ואוויר כדי לחשוב מה הלאה. תוך כדי המלחמה הקמתי את תפקיד רכזות הקשר שהפך לרכזות חברה וקהילה, עבדתי על זה הרבה וכשחזרנו הביתה אחרי הפינוי היה מאוד קשה. צורכי הילדים והכאוס בבית. הבאתי מתקופת הפינוי בית שלם לתוך הבית. הארגון והסידור עזרו לי להתמודד, ככל שסידרתי הרגשתי שיותר נעים לי בו, ולא יכולתי לצאת ממנו. באיזשהו שלב עשינו במתנה שטיחונים של 'ברוכים השבים' וחילקנו לאנשי הגושרים, ותוך כדי המפגשים שמענו את הקול הזה, של הקשיים הרגשיים עם החזרה. זה מאוד לא פשוט מבחינה מנטלית".

חייבים לשמר את התקווה וחשוב לי לצאת במסר שיש לנו קהילות חזקות עם כוחות ואני מאמינה בצח"י ובאנשים, ואני מזמינה אנשים לקבל עזרה ולא להישאר בלא טוב, לקום ולעשות מעשה

כשהיא מתבקשת לפרט איפה פגשה את אתגרי החזרה לקיבוץ, בסוף הפינוי, ומה שמעה מהחברים האחרים בהקשר זה, היא עונה: "קושי לייצר רצף תפקודי של חינוך, מקומות עבודה, מקומות בילוי ואפילו מסעדות. אין אפילו איפה ללכת לאכול בשישי בערב. ועד שהקניון נפתח לא היה לאן לצאת ומה לעשות עד שהמערכות הבלתי פורמליות הסתדרו ומצאו מדריכים ומי שיעבוד. הרבה אנשים שקיבלו חל"ת לא רצו לשוב לעבודה. אז חזרנו למקום כאוטי".

ולאט לאט ובסבלנות התחלתם להחזיר שגרת חיים ולייצר ביטחון וכשזה קרה – התחילה מלחמת "עם כלביא".

"כן, והאנשים עייפים, בקושי הצליחו להירגע, ויחד עם זאת אני חושבת שיש הבנה שנדרש לייצר מציאות ביטחונית חדשה, ולוקחים נשימה לצורך זה".

את מאמינה שיהיה שינוי של ממש ביחסי הכוחות מול חיזבאללה, כזה שגם יחזיק? הקיבוץ שלך נמצא קילומטר וחצי מהגבול עם לבנון.

"קשה לענות. אני רוצה להיות באופטימיות, חייבים לשמר את התקווה וחשוב לי לצאת במסר שיש לנו קהילות חזקות עם כוחות ואני מאמינה בצח"י ובאנשים, ואני מזמינה אנשים לקבל עזרה ולא להישאר בלא טוב, לקום ולעשות מעשה. לפעול לעשייה זה מאוד חשוב גם ברמה האישית וגם ברמת הקהילה".

עם כל הקשיים, את מציינת דברים מרגשים שקורים. החוסן הבלתי ייאמן הזה, שההדדיות הקיבוצית היא חלק כל כך אינטגרלי ממנו.

"אתמול הייתי בערב של הכנת ברכות לפסח. ישבנו 30 נשים עם בקבוקי יין ופלטת גבינות וגזרנו בריסטולים בתוך המצב הזה… או שהמועצה נתנה סדנת בטון, או פעילות קרקס. אתמול באו מבנק הפועלים ועשו לילדים פורים והבת שלי התחפשה והייתה בהיי. אלו דברים שמייצרים איזושהי שגרה וחשוב לראות את הדברים הטובים.

במשגב עם סיפרו לי שאחרי שפושקו נהרג, עם האבל הכבד, מישהו התנדב והכין פלאפל לקהילה וכולם ישבו ביחד. אני מאמינה בגליל העליון ואוהבת את המקום והאנשים. ההתמודדות כעת עם המציאות היא כמו רכבת הרים. יש כל יום כל כך הרבה שינויים והתמודדויות וצריך כל יום לעשות דברים קטנים שעושים לנו טוב – להיות בכאן ובעכשיו".