יש משהו בסיפור של אורנה וחיים שמרגיש כמו הספרים שהם מוציאים: אורגני, מתפתח ומלא בשכבות. במהלך השנים, השותפות המקצועית הייתה גם לזוגיות לכל דבר. הם חיים בלהבות הבשן, ומהקיבוץ הצפוני מנהלים אופרציה שמגיעה לכל פינה בארץ – מהמרכז הפיננסי של תל אביב ועד ליישובי הערבה. לאחרונה, הוצאת הספרים שלהם קיבלה חיזוק משפחתי נוסף עם הצטרפותה של עדי, בתה של אורנה, לתפקיד מנהלת השיווק. עדי מביאה רוח צעירה ודינמית, ועוזרת להנגיש את המומחיות שלהם לקהלים חדשים. עבורם, העובדה שמדובר בעסק משפחתי היא לא רק פרט ביוגרפי, אלא ערובה למחויבות אישית עמוקה לכל פרויקט.

מאז 7 באוקטובר, כשכל אזור אצבע הגליל חווה הלם קיומי מהאיום מצד גבול לבנון, לא פסחה הטלטלה הקשה גם על הוצאה גלילית. "עמדנו במצב בו היה עלינו להחליט כיצד ממשיכים", נזכרת אורנהבשבועות הראשונים של מלחמת חרבות ברזל, "המורל האישי שלנו ושל הלקוחות, כמו גם ההיבט הרגשי, מאוד השפיעו על תחום הפעילות שבו אנו עוסקים".

הרבה עסקים קטנים באצבע הגליל חוו התרסקות, כבר במלחמת חרבות ברזל. "גם אנחנו, מאז 7 באוקטובר חווינו קשיים בשמירה על קצב העבודה והיקפי הפעילות", מספרת אורנה. "הפקת ספרים היא תהליך מורכב ומתמשך. מהות העשייה שלנו היא האדם, סיפורו והביטוי האישי שלו, לשם כך נדרשת פניות רגשית ומוטיבציה מיוחדת מצד הלקוח״.

דווקא בגלל שהכול זמני, אנשים מחפשים את העוגן. ספר הוא אובייקט שיש לו משקל, יש לו ריח, והוא נשאר על המדף גם כשמכשיר הטלפון מתחלף או כשהרשת החברתית הבאה משתלטת"

בחודש שחלף מפרוץ מלחמת "שאגת הארי" החמיר מצבם של תושבי אצבע הגליל. "אנחנו חווים טלטלה. שגרת העבודה שוב השתבשה, אפשר לומר שחיפשנו איך להמציא את עצמנו מחדש", מסבירה עדי, מנהלת השיווק של ההוצאה. עדי מתגוררת בהרצליה בדירה ללא ממ"ד, ועם תחילת המלחמה עברה עם משפחתה ללהבות הבשן. הבית בלהבות הבשן הפך למוקד החיים המשפחתי. "בתוך השגרה המשובשת נוצרו גם חוויות מגוונות שלנו כמשפחה בתוך סיטואציה של מלחמה", מוסיפה עדי, "מתוך אלה נולד הרעיון ל׳אַלְבּוֹמְסַפֵּר – ימים בַּבַּיִת בעת מלחמה׳, פרויקט משפחתי שמותאם לחודש האחרון כשכולם בבית, אזעקות והתרעות מתחלפות, ריצות לממ"ד, שינה במקלט, ארוחות באמצע היום, כאלה…״.

המיזם מאפשר לאנשים להעניק לעצמם מתנה שהיא חוויה ועוגן. אלבום – ספר שמאגד טקסטים ותמונות מתוך הסערה של המלחמה בין כותלי הבית. בדרך חווייתית ופשוטה מוזמנות המשפחות לאסוף את הרגעים הקטנים ואת התמונות של התקופה הזאת, ולשמור אותם כמזכרת משפחתית. 

קטלוג מרשים

הסיפור של ״הוצאה גלילית״ התחיל במערכות העיתונים. במערכת של מקומון, אם לדייק. אורנה ריין הייתה עיתונאית שחתומה על אינספור כתבות עומק וראיונות דיוקן, וחיים בלוצרקובסקי (בלוצר), עורך שהוא גם מעצב, שהיה אמון על השפה החזותית והמבנית של הטקסט, נפגשו בעולם שבו גם הכתבה המושקעת ביותר כפופה לחוקי המדיה: דד-ליינים דוחקים, מגבלות מילים קשיחות וההכרה שמחר בבוקר העיתון של היום ישמש לעטיפת דגים.

"ראינו שוב ושוב איך סיפורים מורכבים מהחיים נדחסים לתוך תבניות קטנות מדי", מספר חיים על המעבר אל עולם הספרים. אורנה: "יש סיפורים שפשוט אי אפשר לספר ב-2,000 מילה. הם דורשים מרחב נשימה, הם דורשים מבנה מורכב יותר, והם דורשים אובייקט פיזי שיחזיק אותם לאורך שנים." חיים: ״בעיתונות, מורכבות זו בעיה, בעוד שבעולם הספרים אנחנו שואפים למקום הזה״.

המעבר הזה הוליד את "הוצאה גלילית", שפועלת מקיבוץ להבות הבשן ומייצרת מודל עבודה ייחודי שמשלב עומק עיתונאי עם איכויות של סטודיו לעיצוב ותוכן. אורנה וחיים התחילו מהמקום שהיה הכי טבעי עבורם – ביוגרפיות, סיפורי חיים, וכל תת הז׳אנרים שבמרחב – ממוארים, אוטוביוגרפיות, ספרי משפחה רב-דוריים ועוד. עד היום הוציאו השניים תחת ידיהם למעלה מ-150 ספרים, קטלוג מרשים שנע בין ביוגרפיות של אנשי צבא בכירים ופוליטיקאים, דרך אנשי אקדמיה ויזמים, ועד לחברי קיבוץ שנושאים עמם את ההיסטוריה המקומית של הקמת המדינה.

״אנחנו לא 'מפעל' לספרים", מבהיר חיים. "כל ספר הוא פרויקט של שנה או יותר. אנחנו מפעילים כלים מקצועיים רבים, חשיבה ביקורתית וגם נקשרים לאנשים, אנחנו נכנסים להם לתוך הבית ולתוך הלב. זה דורש מאיתנו להיות בשיא הריכוז ובשיא הרגישות בכל פעם מחדש".

ספרים – דווקא עכשיו

בעולם שבו הכול הופך לדיגיטלי, חולף ומהיר, אורנה וחיים מאמינים שהצורך בספר פיזי רק הולך וגובר. "דווקא בגלל שהכול זמני, אנשים מחפשים את העוגן", אומרת אורנה. "ספר הוא אובייקט שיש לו משקל, יש לו ריח, והוא נשאר על המדף גם כשמכשיר הטלפון מתחלף או כשהרשת החברתית הבאה משתלטת". ״זה נכס אינטלקטואלי, כלי למיתוג, הצהרה״, מוסיף חיים, ״זה כלי חד-פעמי לביטוי אישי״.

כשהם מסתכלים קדימה, אורנה וחיים ממשיכים לחפש את הסיפור הבא. "הניסיון שלנו לימד אותנו שאין אדם שאין לו סיפור ששווה ספר", הם מסכמים. "החוכמה היא לדעת איך לשאול, איך להקשיב, ואיך לתת לזה את הצורה הנכונה. בסוף, אנחנו נמדדים לפי הספר שנשאר בידיים של הנכדים".

לב העבודה של כתיבת ספר תיעודי הוא תהליך הראיון. זהו תהליך נרטיבי מובנה, מושכל ומתוכנן בקפידה. אורנה, שמביאה איתה ניסיון של עשרות שנים בפיצוח דמויות, מובילה סדרה של מפגשים שהם הרבה מעבר לאיסוף מידע. "החלק החווייתי עבור המרואיין הוא לעיתים הערך האמיתי של הפרויקט", מסבירה אורנה. ״עבור אנשים רבים, זו הפעם הראשונה שהם מתבקשים לעצור ולסדר את רצף חייהם מול מאזין מקצועי. התהליך הוא מובנה – הוא מתחיל במיפוי של תחנות חיים, ממשיך בזיהוי של נושאי ליבה שחוזרים לאורך החיים, ומסתיים בטקסט שמרגיש למרואיין כמו הקול האותנטי שלו, אבל גם מזוקק ומאורגן. עבור המרואיינים, הראיונות הם תהליך חווייתי מתגמל וחד-פעמי, לא רק סוג של "סדר בבלגן" שמעניק לפעמים משמעות חדשה לאירועי העבר, אלא גם הזדמנות לספר למישהו שבאמת מתעניין מקשיב לסיפורים״.

ההתמחות הזו בכתיבת סיפורים מורכבים הפכה לסימן ההיכר של ההוצאה. הם יודעים לעבוד עם קונפליקטים, עם שתיקות, ועם הדינמיקה העדינה שבין הסיפור האישי להקשר הלאומי או הארגוני.

כשהטקסט פוגש את הסטודיו

כאן נכנס לתמונה החלק השני של המשוואה: חיים. אם אורנה אחראית על חילוץ הסיפור והפיכתו לטקסט, חיים הוא האדריכל של המוצר הסופי. בתפקידו כעורך הראשי וכמנהל הסטודיו, הוא אחראי על הפיכת ערימת הדפים לאובייקט תרבותי מעוצב.

לפני מספר שנים, עם הגדילה בנפח העבודה, צירפו אורנה וחיים גרפיקאית קבועה לצוות, מה שאפשר לחיים להתמקד בניהול האומנותי ובסנכרון המדויק שבין הממד הטקסטואלי לממד החזותי. "ספר הוא לא רק מילים," אומר חיים, "הוא קצב קריאה, הוא בחירה טיפוגרפית, הוא שילוב של תמונות ומסמכים שיוצרים חוויה שלמה. אני רואה בעצמי מי שאחראי על צד ה'סטודיו' – המקום שבו התוכן מקבל גוף".

חיים מנהל את התהליך שבו נבחר הפורמט של הספר, סוג הנייר, והאופן שבו התמונות "מדברות" עם הטקסט. לעיתים הוא מעצב בעצמו, ולעיתים הוא מנהל את הקו העיצובי של הגרפיקאית, אך התוצאה תמיד אחידה: ספרים שנראים ומרגישים עכשוויים, רחוקים מאוד מהדימוי המיושן של "ספרי זיכרון" מפעם.

ההתמחות בסיפורים מורכבים הובילה את "הוצאה גלילית" באופן טבעי אל מחוץ לעולם הביוגרפיה האישית. בשנים האחרונות הם הפכו לכתובת עבור ארגונים, מוסדות וקיבוצים שמבקשים לתעד את עצמם.

״עבודה עם קהילה היא חיה אחרת לגמרי מאשר עבודה עם אדם בודד. כאן, הנרטיב הוא קולקטיבי, והוא דורש יכולת להקשיב לעשרות קולות, לעיתים סותרים, ולזקק מהם סיפור אחד שמחזיק את הזהות של המקום״, אומרת אורנה, ״למשל קיבוץ, שהוא אורגניזם חי עם היסטוריה טעונה״. חיים: "כשניגשים לכתוב ספר על קהילה כזאת, צריך להבין את המבנה החברתי, המיתוסים המקומיים והשינויים שעברו על הקהילה לאורך עשורים. הניסיון שלנו כתושבי קיבוץ בעצמנו נותן לנו יתרון עצום – אנחנו מדברים את השפה, אנחנו מבינים את הקודים".

הוצאה גלילית