תקוות פנדורה – הגרסה החדשה
התקווה היא הצרה הגדולה שלנו, בגללה אנחנו מחכים למשיח, משתטחים על קברים ובעיקר חושבים שנצליח לשרוד את הנסיעה בכבישי ישראל
הדי בן עמר
אחד המרשימים שבסיפורי המיתולוגיה היוונית, לטעמי, הוא הסיפור על תיבת פנדורה.
המיתולוגיה היוונית מספרת לנו שהאלים בראו את העולם ויישבו אותו בבעלי חיים ובבני אדם, כש"בני אדם" משמעו: גברים בלבד.
הטיטן אפימתאוס היה האחראי על מתן תכונה חיובית לכל בעלי החיים, אבל כשהגיע לאדם, כבר לא נשארו לו תכונות חיוביות לתת.
פרומתאוס אחיו, שרצה בטובת האדם ורצה לאפשר לו יכולת שאין לבעלי החיים, פיצה את האדם על כך כשנתן לו את האש – דבר שזאוס, מלך האלים והאחראי על הברקים והאש, אסר מכל וכול. אבל פרומתאוס גנב את האש מזאוס ונתן אותה לאדם למרות האיסור המפורש.
פרומתאוס נענש, כמו שיודע כל מי שמכיר את סיפורי המיתולוגיה – הוא נכבל אל קיר סלע בהרי קווקז, שם היה מגיע מדי יום עיט ואוכל את הכבד שלו, שצמח שוב במשך הלילה, ולמוחרת היה העיט חוזר ואוכל אותו.
אבל גם את בני האדם (כולם גברים, כזכור) רצה זאוס להעניש, על שקיבלו את האש מפרומתאוס, ולכן החליט לברוא אישה.
זה לא אני, נשבע לכם, זו המיתולוגיה! וזה זאוס שראה ביצירת האישה עונש!
כך או כך, את האישה יצר היפסטוס מחימר, והאלים הפיחו בה חיים. אז נתנה לה אפרודיטה יופי, ואפולו נתן לה כישרון מוזיקלי ואת היכולת לרפא.
האלים קראו לה פנדורה, שפירושה – מתנת כל האלים.
יחד איתה נתן זאוס לבני האדם תיבה. הוא אמר לפנדורה לא לפתוח אותה לעולם, אבל יחד עם התיבה נתן בפנדורה את תכונת הסקרנות.
עד לרגע זה חי המין האנושי בעולם מושלם וללא דאגות, כך על פי המיתולוגיה היוונית. ואז פתחה פנדורה את התיבה.
היא עשתה זו מטבע הסקרנות שנתן בה זאוס, שנאמר: אחראית אבל לא אשמה.
התיבה, כמו שאתם כבר יודעים, חלקכם מניסיון חייכם ומתוך הצרות שכבר ידעתם, וחלקכם מתוך הצרות שראיתם סביבכם, אצל אחרים, ורובכם כנראה גם וגם, הכילה את כל הצרות הידועות לנו כיום: החל בעוני ועבודה קשה וכלה במחלות ומגיפות ומלחמות ורוע לב וקנאה ומה לא. אלו יצאו מהתיבה והתעופפו להן בחלל החדר וריחפו החוצה מהחלון והתפזרו בעולם.
הגרסה למבוגרים בלבד אומרת כך: לא רק שהתקווה איננה פיצוי על הצרות, אלא היא אחת מהן. ולא רק שהתקווה היא אחת מהצרות שהיו סגורות בתיבה והשתחררו ממנה, אלא היא הצרה הגדולה מכולן
פנדורה מיהרה לסגור את התיבה בבהלה – אבל כבר היה מאוחר מדי.
מכאן יש שתי גרסאות:
הגרסה לילדים, אותה הכרתי מילדותי-שלי, והמקובלת על רוב הציבור, מספרת כך: לאחר שסגרה את התיבה, שמעה פנדורה נקישה קלה מבפנים, וקול רך התחנן לצאת. היא פתחה את התיבה, וממנה התעופפה דמות שנראתה כמו פיה טובה מן האגדות.
זו הייתה התקווה.
כי כך, אומרת הגרסה לילדים, שבה, אני מניח, רובכם עדיין מאמינים, פיצו האלים את בני האדם אחרי שהביאו להם את כל הצרות: הם העניקו להם את התקווה, שבאמצעותה יוכלו לאגור כוחות ולהתמודד עם כל הצרות הללו.
אבל זו, להזכירכם, הגרסה לילדים.
הגרסה השנייה, האמיתית, היא הגרסה שאליה התכוונה המיתולוגיה.
זוהי הגרסה למבוגרים בלבד, והיא אומרת כך: לא רק שהתקווה איננה פיצוי על הצרות, אלא היא אחת מהן. ולא רק שהתקווה היא אחת מהצרות שהיו סגורות בתיבה והשתחררו ממנה, אלא היא הצרה הגדולה מכולן.
קראתם נכון – לפי תפישת המיתולוגיה היוונית עצמה, התקווה היא לא רק אחת מהצרות שהשתחררו מהתיבה, אלא היא הצרה הגדולה מכולן.
להתמקד בשלילי
המוח האנושי מתוכנת לחפש דברים שליליים.
הפונקציה האחת והיחידה של המוח, כל מוח, היא הישרדות. לשם כך התפתח אבולוציונית, וככל שמדובר במוח האנושי – גם הלך והשתכלל במרוצת השנים למטרה זו.
מטבע הדברים, הישרדות כוללת את כל הפונקציות הפיזיולוגיות הבסיסיות, אבל בהיבט המתקדם והמורכב יותר, כוללת גם הישרדות והישמרות מסכנות חיצוניות.
זיהוי הסכנות בזמן והיערכות להן היא מרכיב חיוני וחשוב בהישרדות המין האנושי והפרט.
אל תקוו לטוב. תקווה היא האויב שלכם. בגלל זה האלים הכניסו אותה לתיבת הצרות – כדי שתקוו לטוב ותמשיכו לסבול מהן. טוב לא יהיה – יהיה מעכשיו והלאה מה שיש עכשיו
לכן מתוכנת המוח האנושי קודם כל לחפש סכנות, ובתרגום לשפת היומיום המוכרת לנו – להתמקד בשלילי.
זה אינו עניין רכילותי – זוהי תכונה אבולוציונית בסיסית.
לכן מרבית החדשות שמופיעות באמצעי התקשורת הן שליליות – לאו דווקא משום שהמציאות היא כזו, אלא משום שידיעה על אדם שבניין קרס עליו תמיד תמשוך את תשומת ליבנו לפני ידיעה על אדם שתרם מהונו להקמת בית יתומים.
כי הסכנה מפחידה אותנו וצריכה להפחיד, כדי שנדע להיערך לה ולהימנע ממנה ולא להגיע למקומו של האיש שעליו מסופר בחדשות.
זהו תנאי בסיסי להתמודדות עם סכנות. תנאי בסיסי להישרדות.
התקווה טבעה לטשטש את דמות הסכנה, להחליש אותה, ולפגוע בהיערכות לה.
נערך לסכנה
ולכן – כך טוענת המיתולוגיה היוונית בכוונתה המקורית – לכן הייתה התקווה הצרה הגדולה מכל אלו שבני האדם לקו בהן, אחרי שהשתחררה מהתיבה ובני האדם התוודעו אליה.
ומשום כך כשאני נוסע לבתי ביפו וחזרה, עניין של שלוש שעות בכביש רגיל, ביום שאיננו זמן מלחמה, אני לא "מקווה" להגיע הביתה בשלום – לתקווה אין כאן מקום ותפקיד, ואם אשקיע בה אנרגיה, אמצא את עצמי בצרות. במקום זה אני נערך לנסיעה הזו בידיעה הברורה הבאה: שמטרת כל הנהגים האחרים בכביש היא להרוג אותי.
זו הייתה השיטה של גרינג והנאצים במלחמת העולם השנייה: להשאיר בעם הנכבש על ידם תקווה שעוד מעט יהיה טוב יותר, ושעם גמר המלחמה והכיבוש הם ייקחו חלק בשפע הגרמני שהכיבוש הגרמני מבטיח להם
ושעלי מוטל להימנע מכך.
אני לא מקווה לכלום – אני נערך לסכנה.
ההיערכות הזו וההתנהלות בהתאם לה מעלה את סיכויי ההישרדות שלי.
מחכים למשיח
ומה הביא אותי לכתוב את הטור הזה עכשיו?
כי מתרבים סביבי במהלך המלחמה הזו עוד ועוד אנשים ש"מקווים" ו"מאמינים" שבסופו של דבר "יהיה בסדר" – הרי עברנו את פרעה, לא נעבור גם את זה?
לאורך כל ההיסטוריה היו היהודים עם שיש בו תקווה – "לשנה הבאה בירושלים הבנויה" ו-"כשיבוא המשיח", וכן הלאה.
וכשמקווים, לא עושים. מחכים למשיח שיעשה.
ומתפללים. ומשתטחים על קברי צדיקים. ומנשקים מזוזות.
ומקווים לטוב.
ולכן בכל דור ודור היהודים אכלו אותה. כך או אחרת.
חוץ מהדורות שקמו ועשו מעשה והמדינה קמה.
ועכשיו אני שומע סביבי אנשים מלאי תקווה המדברים על הדבר הבא: היום שבו נחזור לשגרה.
אז יש לי חדשות בשבילכם: מה שיש היום, מה שאנחנו עוברים מה-7 באוקטובר ועוד הרבה לפניו, ועדיין אנחנו עוברים עכשיו ונעבור גם הלאה – זו השגרה שלנו.
הגיע הזמן שתתחילו להפנים.
אל תקוו לטוב. תקווה היא האויב שלכם. בגלל זה האלים הכניסו אותה לתיבת הצרות – כדי שתקוו לטוב ותמשיכו לסבול מהן.
טוב לא יהיה – יהיה מעכשיו והלאה מה שיש עכשיו.
יום אחד יהיה טוב יותר
באחד בנובמבר 2022 קיבלה ישראל מהאלים המיתולוגיים תיבת פנדורה – קוראים לה ממשלת הטרלול, או בשמה הרשמי "ממשלת ישראל".
כמות הצרות שיצאו מהתיבה הזו מרגע שנפתחה לא ניתנת לתיאור, ואחריהן משתרכת כל הזמן באוויר אותה דמות מסתורית דמוית פיה המרחפת מעל הכול ושמה "תקווה".
"יום אחד יהיה טוב יותר".
זו הייתה השיטה של גרינג והנאצים במלחמת העולם השנייה: להשאיר בעם הנכבש על ידם תקווה שעוד מעט יהיה טוב יותר, ושעם גמר המלחמה והכיבוש הם ייקחו חלק בשפע הגרמני שהכיבוש הגרמני מבטיח להם.
וכמו שניסח זאת גרינג עצמו: "לקחת להם כמעט הכול ולהשאיר להם תקווה".
גרינג קרא לזה "ניהול פסיכולוגי של אוכלוסייה".
כי תקווה מונעת מרירות. תקווה מונעת כעס. תקווה מונעת התקוממות.
