מה עושה בחורה צעירה, תושבת קריית שמונה, שתכננה חתונה ורואה את האירוע קורס בדקה ה-99, כלומר יום לפני, בשל המצב הביטחוני? מה שעשתה ליז רוזנוב, לפני שישה ימים, זה לכתוב פוסט תחת הכותרת "תעזרו לי להציל את החתונה שלי" בקבוצת "השוות של הגליל העליון" בפייסבוק בזו הלשון:

"היי יקרות! הייתי אמורה להתחתן מחר אבל האירוע כבר לא יתרחש, אנחנו עושים משהו מצומצם ואני מחפשת (…) צלמ/ת שעובד/ת פה באזור (…), ספר גברים שיכול להגיע לבית לספר את הבן זוג שלי (יש ממ"ד), (…) שמלה שיכולה להשאיל (…) תודה ובאיחולים לימים שקטים יותר".

רוזנוב, מתאמת טיפול בעמותת "אנוש" שנולדה בהרצליה ועברה מתוך אידיאולוגיה לעיירה הצפונית ("הייתי תצפיתנית פה בצבא ומאוד רציתי לגדל פה את המשפחה שלי") קיבלה להערכתה כמאה תגובות מהירות לשמלה שביקשה, עם לינקים, צילומי שמלות מהחתונות של חברות הקבוצה שכתבו שישמחו להשאיל, איחולים ואפילו הזמנה לשיזוף בהתזה במתנה. בסוף לבשה שמלה שהגיעה ממג'דל שמס, דרך הקבוצה. אחת החברות בקבוצה עזרה להשיג אישור מחקלאי לצלם בשדה שלו את הבוק שצילמה שיבולת שחר קרוין ממחניים. "שוות יקרות, תודה לכן על העזרה! מטורף איזה כוח חזק יש לקהילה הזאת!!!!", רוזנוב הודתה לבנות.

זאת קבוצת הפייסבוק "השוות של הגליל העליון", שמונה כ-17 אלף חברות. מי שרוצה לדמיין איך נראים עכשיו החיים בגליל העליון ואילו משאבים נשים נדרשות לגייס כדי לחיות שם – זה מקום שעשוי לתת מושג.

כשהבן שלי צריך משהו – אני פונה לשם. זה העורק הפועם של הגליל העליון, שנותן מענה לנושאי פרנסה, התפתחות אישית, חיבור לקהילה ולמקום ותמיכה בחוויות משמעותיות שעברתי

בארץ יש 28 קהילות פייסבוק של קבוצות "שוות" המיועדות לנשים על פי פילוח גיאוגרפי של מקום מגוריהן, ומי שיזמה וייסדה אותן היא ליאת ורדי-בר, יוצרת דיגיטלית ואשת קריאייטיב, מיתוג ואסטרטגיה מפרדס חנה. מה שעושה את קהילת "השוות של הגליל העליון" לבולטת הוא גודלה, הפופולריות והאקטיביות שלה: פוסטים מתפרסמים בה כל הזמן וזוכים לתגובות רבות ולהרבה פרגון ותמיכה.

יש פה כוח אדיר

מי שהקימה אותה ב-2015 היא הגר שמיר בוכריץ (41), שעוסקת בתיירות, עיצוב והפקות, בת כפר סאלד שחייתה תקופה בעמק יזרעאל ושם הייתה חברה בקהילת השוות המקומית שהייתה פעילה מאוד. "חזרתי לצפון ב-2015 אחרי תקופה בגלות ולא היה פה שום דבר מהבחינה הזאת. הרגשתי צורך לחזור למקורות שלי ולהתחבר למה שקורה פה מחדש, גם מבחינת העבודה וגם כדי שלחברות שלי ולי יהיה מקום לפרוק בו ולהתייעץ", היא מספרת. שמיר בוכריץ פנתה לוורדי-בר שהרימה מיד את הכפפה ו"משם זה התגלגל, הכול מאוד זרם", היא אומרת. "אני הכתבתי מאוד את הסגנון והטון של הקבוצה, שהם בעצם שלי, כי הייתי לבד בסיטואציה. זה לא קל לנהל כזאת קבוצה ולשמור על הייחודיות שלה, שלא תהפוך לטרחנית. שמתי את הספוט על אירועי תרבות, עסקים נשיים… הדבר הגדול בלייצר קהילה הוא קודם כל לחשוב עלינו ולבדוק מי פה, כי יש פה כוח אדיר. עסקים קמו וצמחו בזכות ה'שוות'. הבנות כאן מאוד מפרגנות וגאות לקנות תוצרת מקומית והקבוצה תרמה לזה".

זה התחיל מכמה מאות שהצטרפו ואחרי חמש שנים כבר היו בקבוצה 10 אלף נשים. בשלב ההוא שמיר בוכריץ – שעשתה הכל בהתנדבות מלאה – הבינה שהיא צריכה עזרה בניהול הקבוצה. היא הכניסה עוד מנהלות שיעזרו בלוגיסטיקה והמשיכה לתת את הטון.

"הקבוצה הזאת היא חבל הטבור של הגליל העליון", אומרת ענת אזנקוט מלהבות הבשן, אחת המנהלות הנוכחיות שלה, שהצטרפה לניהול לפני כשנה. "החיים כאן לא פשוטים לא רק בתקופת מלחמה, כי מעבר לעניין הביטחוני יש גם מרחק מהמרכז ואצל נשים רבות גם מרחק ממשפחת האם, וחסרים כאן משאבים. ולכן שיתוף פעולה טבעי ומתבקש יותר, ולנשים יש נטייה חזקה לתמוך זו בזו".

הפכה לאינדקס מקומי

אזנקוט הגיעה לגליל העליון לפני 25 שנה ומגדלת בו משפחה יחד עם בן זוגה, שגם שורשיו אינם באזור. "בכל שנות גידול הילדים הקבוצה הזאת הייתה ה-בית, יותר מהבית הפיזי בשבילי, ואני קוראת לה 'קבוצת האימהות'. עד היום, כשהבן שלי צריך משהו – אני פונה לשם. זה העורק החי והפועם של הגליל העליון, שנותן מענה לנושאי פרנסה, התפתחות אישית, חיבור לקהילה ולמקום ותמיכה בחוויות משמעותיות שעברתי".

שמיר בוכריץ הפיקה תחת הטייטל של "השוות" אירועים, למשל "אוקטובר הוורוד" שהתקיים ב-2018 בפאב ה"קרומביין" בנאות מרדכי בשיתוף המועצה האזורית, וכלל פאנל של נשים מחלימות מסרטן השד שהרצו ותיק מתנה למשתתפות שהורכב מתוצרת מקומית. "באופן כללי הקבוצה הפכה להיות אינדקס מקומי, סומכים עליה ומעריכים אותה, היא ממש מותג מקומי", היא אומרת.

כל אחת נמצאת בבית ובקיבוץ שלה וזה המקום היחיד שמחבר, בטח בשנים האלו שקשה לצאת. שם הכל קורה. זה מרחב מאוד בטוח לשתף, לבקש עזרה, לפרסם ולייצר שיתופי פעולה

נשות "השוות" הן מהקיבוצים, מראש פינה, חצור הגלילית וקריית שמונה, וממושבי האזור, פלוס אזור הגולן וצפון הכנרת ("הפריפריה של הגליל העליון" בהקשר הזה, לדברי שמיר בוכריץ). לדעתה של אזנקוט, הקבוצה נותנת "הצצה לדברים היותר מיוחדים בגליל וזה המקום מספר אחד by far. כל אחת נמצאת בבית ובקיבוץ שלה וזה המקום היחיד שמחבר את כולן, בטח בכל השנים האלה שקשה לצאת מהבית. שם הכול קורה.

זה מרחב מאוד בטוח לשתף, לבקש עזרה, לפרסם לייצר שיתופי פעולה ולא להישאר לבד עם האתגרים והקשיים באשר הם. היא מאוד משמעותית ומחברת את הנשים ודרכן את הגברים והילדים".

במיגונית ליד הנחל

עסקיה של אזנקוט נותנים מושג גם לחשיבות של שיווק וגם לייחודיות של מיזמים בגליל העליון. לא בהרבה מקומות בארץ אישה (בעלת דוקטורט) תשאף להתפרנס מהתמחות בליקוט צמחים וקליעת סלים ומהדרכת אנגלית טיפולית ("אני מלמדת אנשים מכל הארץ והעולם בזום, עוד לפני הקורונה. מה שמיוחד בגליל זה שאנשים באים לנופש לשלושה ימים ובמסגרתו הם עוברים סדנת אנגלית, אני מלמדת בצורה מאוד קצרה ועניינית וזה תהליך מיוחד").

נשים מעלות חששות, חרדות, התייעצות מה סביר או לא לעשות, לרמת לנסוע בכביש. לפעמים יש המון כאב שגם המשפחות לא מוכנות לבוא לפה כי הן מפחדות, ויש הרגשה של נטישה. אז זאת המשפחה שלך

ההתמודדות שלה עם הפרנסה בימים אלו יכולה גם היא לתת הצצה לחיי המקומיים כעת. "בימים כתיקונם נשים באות מכל הארץ לשבת ליד הנחל ולקלוע סלים במסגרת סדנה", היא מספרת. אך הימים אינם כתיקונם ובזמן שיחתנו היא נוהגת לאיילת השחר, שם תנסה למצוא לוקיישן שיהיה בטבע אך קרוב למיגון. באמצע הריאיון היא מדווחת בקולה הרגוע שהיא רואה טיל משייט מעל ראשה ואין לה מושג אם הוא ינחת עליה, ומזכירה באותה נשימה את נוריאל דובין, שנהרגה קרוב מאוד לשם מפגיעת רקטה, לפני פחות מחודש. אזעקה לא נשמעה אצל אזנקוט, כמו שקורה לדבריה לעיתים תכופות, ולכן אין לה ברירה אלא להמשיך לנהוג ולקוות לטוב, עד שתתאפשר עצירה.

ובחזרה לקבוצה. "אנחנו צוות של חמש נשים", אומרת אזנקוט על ניהולה מאז פרישתה של שמיר בוכריץ ("היא עשתה עבודה מדהימה, אלו היו נעליים גדולות להיכנס אליהן"). "בשבילי זאת עשייה פוליטית לא במובן של מפלגות, אלא פוליטיקה אמיתית במובן של לעזור לברוא עולם טוב יותר, שאומרת שאנחנו לא יכולות לחכות למישהו שיברוא לנו עולם יפה יותר, אלא לברוא משהו יפה יותר בעצמנו. הקבוצה הזאת היא הקיבוץ של פעם. אנחנו ביחד".

מה זה אומר לנהל אותה בפועל?

"ליזום אירועים דיגיטליים או פיזיים לקהילה, לסנן את מי שרוצה להתקבל. מותר לפרסם רק בימי חמישי וזאת הרבה עבודה לדאוג שזה יישאר כך. יש חוקים מאוד ברורים מה לגיטימי לכתוב ומה לא, וצריך להיות בהרבה רגישות. הגליל העליון הוא משפחה וכמו בכל משפחה – לא תמיד יש רק דברים מקסימים, והם באים לידי ביטוי גם בקבוצה".

אתן מאשרות כל אחד ואחד מהפוסטים?

"לא, אבל מתעסקות עם פוסטים שעברו על חוקי הקבוצה ויש לזה הרבה היבטים. אנחנו המנהלות צריכות גם ליישר קו בינינו ואנחנו חלק מארגון ארצי ולא יכולות לעשות מה שבא לנו".

מה הנושאים העיקריים שהקבוצה עוסקת בהם?

"שיתוף רגשי, בקשה למידע או המלצות – רפואי, שירותים, טיולים, חברתי, כל תחומי החיים ללא יוצא מהכלל, כל מה שקשור לפרנסה, חיפושי דירה, שיווק – כי רוב העסקים מקומיים".

בשבילי זאת עשייה פוליטית במובן של לעזור לברוא עולם טוב יותר, שאומרת שאנחנו לא יכולות לחכות למישהו שיברא לנו אותו. הקבוצה הזאת היא הקיבוץ של פעם. אנחנו ביחד

מאז 7 באוקטובר, בוכריץ שמיר ואזנקוט מסכימות שהקבוצה שינתה את פניה. "לי התחיל להיות עניין עם הקבוצה במלחמה", שמיר בוכריץ מסבירה מדוע עזבה את ניהול הקבוצה ב-2025. "שליש מהנשים היו מפונות, שליש נשארו באזור של קיבוצי 'השמינייה' ושליש היו במעגל היותר רחוק של דרום עמק החולה, שסבל באופן עקיף. ילדתי את הבת השלישית ב-1 באוקטובר 2023, וכשהתחילה המלחמה, בעלי, קצין כיבוי אש, נקרא לדגל בקריית שמונה ופיניתי את עצמי ואת הילדים לעין חרוד איחוד. שלושה ימים לפני זה השתחררתי מבית החולים".

את אומרת שבתחילת המלחמה הקבוצה הצילה אותך, אז מה קרה?

"שנה לתוך המלחמה כבר התחילו הקרעים של 'אכלו לי שתו לי'. פוסטים שיצרו קרעים בין מי שפונתה, מי שאיבדה את הבית, בין נשות 'השמינייה' לשאר הקיבוצים ולא יכולתי כבר להכיל את זה. הפוסטים האלו גמרו אותי, לקחתי את זה אישית וכנראה עירבתי רגש יותר מדי. למשל כאלו שכתבו 'לפחות אתם בבית שלכם'. זה תפס נפח וזה היה העיקר. גם שאלות אינפורמטיביות, למשל אם כבר קיבלו את כספי הפיצויים של החודש אצל מי שפונו וקיבלו פיצוי, עוררו מחדש הכול. הרגשתי שאני הולכת לאיבוד".

היא חזרה אחרי שלושה חודשים לכפר סאלד. מרכז המבקרים של יקב "הרי גליל" ביראון בו עבדה נסגר והיא החלה לעבוד בשיווק של "חוות קוויאר" בדן ותפקדה כהורה יחיד במשרה מלאה. בקיצור – הרבה. "זה הבייבי שלי ואני מאוד מזוהה עם הקבוצה עדיין, אבל מיציתי. זאת הייתה תרומה חברתית שמילאה אותי, אבל התחיל שיח אחר". היא העבירה את מושכות הניהול הלאה, ממשיכה להיות חברה פעילה ומדברת על זה באפס מרירות. "אני שמחה וגאה ויודעת ששמה של הקבוצה הולך לפניה ומקווה שתמשיך להיות בית לבנות. יש פה הרבה בנות בלי שורשים. זאת קהילה מיוחדת ומגוונת והיה לי כיף. אני בעניינים. בימים כאלו הקבוצה יכולה לחבר ועושה את זה".

רגע לפני פורים התחלתן משחק משלוח מנות שבו המשתתפות היו אמורות להביא מתנות פיזית זו לזו. זה כמובן נקטע. ליאת שיתפה פוסט שלך בו כתבת עכשיו לכלל אזרחי המדינה שאת שמחה שהם חזרו לחיים, אבל היית שמחה לקצת אמפתיה לצפון בתוך החגיגות. אחרי שבמרבית המדינה קיבלו הצצה לחיים שלכם, זה לא מורגש?

"יש יותר אמפתיה אלינו, של 'איך חייתם פה והחזקתם את הדבר הזה?', אז הינה – ממש ככה חיינו ועכשיו (בשונה מאז) עוד הכול פתוח".

שנה לתוך המלחמה התחילו פוסטים שיצרו קרעים בין מי שפונתה, מי שאיבדה בית, בין נשות 'השמינייה' לשאר הקיבוצים. הפוסטים האלו גמרו אותי. כאלו שכתבו 'לפחות אתם בבית שלכם

אזנקוט מדברת על תמיכת נשות הקבוצה בצה"ל, מ-8 באוקטובר ועד היום. "אני מקבלת ממישהו הודעה ש'מאה חיילים הולכים להתקלח עכשיו ואין להם מגבות, ואת יכולה לעזור לי עם זה עכשיו?' שזה הכי מאפיין את הגליל העליון. ומה תגידי לו, לא? הנשים של הגליל העליון מגויסות לצה"ל בצורה לא פורמלית, מאכילות ומטפלות בחיילים ויש כאן חמ"לים שפועלים מסביב לשעון לתת מענה לחיילים וזה דורש המון שיתוף פעולה – שזה בעצם אחד המשאבים הכי חזקים, זה הגב שלנו. אנחנו חיים כאן בסכנה קיומית מורגשת ויום יומית, המסגרות לא חוזרות, החיים כאן הם בצל איום נוכח וממשי. בגלל הפעילות של צה"ל המלחמה הזאת מתרחשת מעל לראש שלנו, מי שמגיע לכאן ולא רגיל עלול להיות מזועזע ממה שקורה כאן. אנחנו לצערי רגילים לזה".

הנשים משתפות בקבוצה גם דברים כאלו, פרט לתסכול על קושי להתפרנס?

"הן מעלות חששות, חרדות, התייעצות מה סביר או לא לעשות, לרמת לנסוע בכביש ולגור כאן. אנשים מרגישים לפעמים על סף התמוטטות עצבים וצריכים להרגיש שהם לא לבד, וכשמישהי איתך זה נותן כוח. נשים חייבות לשתף, ולשתף ספציפית נשים. כולנו סיסטרז ולפעמים יש המון כאב שגם המשפחות לא מוכנות לבוא לפה כי הן מפחדות, ויש הרגשה של נטישה. אז זאת המשפחה שלך. הרבה פוסטים הם סביב מקום מגורים, מצוקת דיור, חוסר המיגון של הצפון – שזה נושא כבד שעולה חזק בקבוצה. תכתבי שזה האזור הכי יפה בארץ ושהאנשים של הגליל העליון לא רוצים לעזוב. אנחנו פה.

אני מקבלת ממישהו הודעה שמאה חיילים הולכים להתקלח עכשיו ואין להם מגבות, 'ואת יכולה לעזור לי עם זה עכשיו?' שזה הכי מאפיין את הגליל העליון. ומה תגידי לו, לא?

הקבוצה עוזרת בשיתוף פעולה שזה יכול להגיד שהלילה נקודתית את לא יכולה לישון או לגור בבית שלך ואת עוברת לסאבלט לרגע בבית של מישהי אחרת או לפתרון אחר, ומאז המלחמה יש הרבה יותר יצירתיות. ועדיין אנשים עוברים לגור פה והאזור ממש לא נטוש".

לאזנקוט יש מסר להעביר: "אנחנו לא רוצות רחמים, אנחנו רוצות שאנשים יידעו מה קורה כאן וימצאו דרכים לתמוך, בעיקר על ידי תמיכה בעסקים המקומיים, בכל דרך. זה שאתם קונים מאיתנו זה האוויר לנשימה שלנו".

וגם מסר לחברות המקומיות בגליל העליון.

"אנחנו צריכות 'דם חדש' בניהול הקהילה של 'השוות'. זאת מחויבות גדולה ללא תמורה. זה יכול להיות גם שעה-שעתיים בשבוע. חשובה לנו המסירות והאכפתיות. נשים תומכות אחת בשנייה".