"בזכות השיר זוכרים את הקרב ואת מי שנפל פה. השיר נתן חיי נצח למה שקרה"

לזכר ניר ניצן.

לפני כשבוע הובא למנוחות בכפר מעש אל"מ במיל' ניר ניצן. איש מיוחד היה, אגדה בחייו, שהלך לעולמו בגיל 91. מאות רבות ליוו אותו בדרכו האחרונה בבית העלמין של הכפר, בו נולד וחי כמעט כל חייו. בין המלווים הרבים בלטו אנשי צבא רבים בדימוס. משה יעלון, עמירם לוין, עמוס ירון, מתן וילנאי, דני יתום, יורם יאיר (יה יה) ועוד רבים וטובים, באו לחלוק כבוד אחרון למי שהיה איש של אנשים וחברים. כולם באמת אהבו אותו.

ניר ניצן היה שם דבר שנכנס לפנתיאון הלאומי ב"גבעת התחמושת", שירו המפורסם של יורם טהרלב (ללחן מבריק של יאיר רוזנבלום). שיר שהיה מבוסס בעיקר על משפטים של ניר בראיון שנתן לאחר מלחמת ששת הימים. לכן, לאחר מותו נכתבו עליו גם לא מעט הספדים. בתקשורת וברשתות החברתיות הספידו את אחד הגיבורים (ובעל עיטור המופת) של הקרב הקשה והמדמם, שבזכות השיר הפך לאחד הקרבות הידועים בהיסטוריה של המדינה.

כך, בזכות "גבעת התחמושת", הכרתי גם אני את ניר ניצן. זה היה בשנת 2007, עבדתי אז בטלוויזיה, בערוץ הראשון ההיסטורי. לציון 40 למלחמת ששת הימים הוחלט להפיק תכנית תעודה מיוחדת על שירים שנכתבו בעקבות המלחמה. אז עוד כתבו שירי גבורה על מלחמות. בין השירים שנבחרו היה כמובן גם "גבעת התחמושת". הוטל עלי (ובעצם התנדבתי) לעשות תחקיר על השיר. הכוונה הייתה לעשות על כל שיר שנבחר כתבה טלוויזיונית, לספר את הסיפור מאחוריו.

הראשון שהתקשרתי אליו היה כמובן יורם טהרלב. הוא אמר לי את מה שבינתיים כולם יודעים, שהוא כתב את השיר אחרי שראה כתבה על הקרב בעיתון "במחנה". יוסי ארגמן, אז כתב צעיר של העיתון ולימים סופר והיסטוריון צבאי, ראיין אחרי המלחמה מספר לוחמים והביא את הדברים כהווייתם, כפי שנאמרו לו. "אני זוכר שישבתי עם ניר ניצן והוא התחיל לספר לי "האופק החוויר במזרח, היינו בעיצומו של הקרב על גבעת התחמושת…". כך הגעתי לניר ניצן.

לאט לאט עשיתי ממש "דוקטורט" על הקרב ועל השיר. הכרתי את הכל ואת כולם. ניר הצנחן, שהשתתף בפעולות התגמול בשנות ב-50 וצנח במתלה במבצע קדש, היה במלחמת ששת הימים סמ"פ פלוגה ב' בגדוד 66, חטיבה 55, חטיבת המילואים של הצנחנים. גדוד 66 בפיקודו של יוסי יפה כבש בלילה שבין 5 ל-6 ביוני את גבעת התחמושת ואת בית הספר לשוטרים הסמוך. לאחר מכן, יחד עם שאר החטיבה כבש גם את העיר העתיקה והגיע עד הכותל. המח"ט היה מוטה גור ("הר הבית בידינו"), מג"ד 66 היה כאמור יוסי יפה ומ"פ ב', הפלוגה העיקרית בכיבוש הגבעה, היה דודיק רוטנברג מקבוצת כינרת (שחי אחר כך בגונן), עוד אגדה בחייו שנפרד מאיתנו ממש לא מזמן, באוגוסט האחרון. דודיק, אגב, היה סרבן ראיונות ידוע אבל שמו מופיע בשיר במילותיו של ניר: "לא ידעתי היכן האחרים, כיוון שהקשר עם דודיק המ"פ ניתק עוד בתחילת הקרב. באותו רגע חשבתי שכולם נהרגו"…

חיכה לי עם מפה מדויקת של גבעת התחמושת כפי שנשתמרה בזיכרונו, אותה הספיק לצייר עבורי

כשפניתי לניר ניצן הוא הצטנע כדרכו. הוא לא זכר את מעמד הריאיון ההוא בשנת 67 ואמר שלא יכול להיות שכך אמר. שאלה המילים שיצאו מפיו. "תשמע" אמרתי לו, היום בערב אני אצלך, נמשיך שם. כשהגעתי לביתו בכפר מעש הוא כבר חיכה לי עם מפה מדויקת של גבעת התחמושת כפי שנשתמרה בזיכרונו, אותה הספיק לצייר עבורי בעוד מועד.

באותו ערב ישבתי איתו ועם אביבה אשתו, בת גבעת השלושה, ובמשך כמה שעות שמעתי מהם את כל ההיסטוריה. על המלחמה ועל הקרב, על חטיבת הצנחנים, על הגדוד והפלוגה, על חברים לאורך הדרך, על המשך השרות בצבא, שם הגיע עד דרגת אל"מ וראש מדור כושר קרבי בצה"ל, על השליחות באתיופיה, לשם נשלח להדריך את הצבא המקומי, על אחיו איתן, לוחם פלמ"ח, ממקימי משאבי שדה שנרצח בשנת 53 יחד עם ארבעה חברים בדרכם לסלע האדום, על המשפחה החמה שהקימו, בן ושלוש בנות. "שבט ניצן", קראו להם בצדק. בנם הבכור, איתן (ע"ש אחיו של ניר) היה בעברו טייס כפיר. על אהבתו הרבה של ניר למוזיקה. הוא ניגן על מספר כלים והיה חלק מ"חבורת שוהם" המפורסמת שהוקמה לזכר ד"ר חיים שוהם, חברם הטוב מכפר מעש (לוחם הקומנדו הימי, רופא צבאי של שייטת 13, רופא ראשי של חיל הים ושל פיקוד דרום).

בביתם של חיים ויעל אשתו (אף היא מגבעת השלושה) נהגו החבר'ה להתאסף, לנגן ולשיר מ'שירי ארץ ישראל' ולהתרפק על הימים ההם. לאחר מותו של חיים בשנת 94, בן 58 בלבד, הקימו חבריו את "חבורת שוהם", להמשיך את המסורת. ניר ניגן על מנדולינה ותמיד סיפר שכל שנה הוא יותר טוב, בגלל הפרקינסון… בכלל, לניר היה הומור בלתי רגיל. הוא פשוט היה מצחיק לצד היותו רציני וקפדן (ויעידו על כך כל מי ששרת תחתיו) והייתה בו יושרה, צניעות וענווה נדירה למרות ששמו הלך לפניו. כל התכונות הללו עשו אותו למי שהוא. אדם נדיר, מענטש אמיתי, שנגע בכל מי שהכירו.

כל מי שדיברתי איתו מהקרב – לא אהב את השיר. בטח לא בהתחלה. הוא עשה מהקרב המדמם הזה סיפור גבורה הרואי וקצבי, בעוד הם איבדו שם 36 חברים

לאחר אותה פגישה נשארתי עוד זמן מה ביחסים טובים עם משפחת ניצן. אחרי מספר שבועות הגענו גם לראיין את ניר עם צוות צילום, כפי שעשינו עם עוד לוחמים. השיא היה צילומים בגבעת התחמושת, שם הפגשנו מספר לוחמים, ביניהם ניר, עם יורם טהרלב ויוסי ארגמן. במשך כמה שעות הם הראו לשניהם איך ואיפה בדיוק קרו הדברים שמתוארים בשיר (לאורך התעלות מוצבים שלטים עם הציטוטים המפורסמים).

המדריכות הצעירות של גבעת התחמושת לא חדלו להתפעל מניר ניצן. כמה הוא "צנוע ועניו", כדבריהן. הן סיפרו שמעולם לא שמעו אותו מדבר וחבל שהוא לא מגיע אליהם יותר. מה שעוד בלט, שכל מי שדיברתי איתו מהקרב – לא אהב את השיר. בטח לא בהתחלה. הוא עשה מהקרב המדמם הזה סיפור גבורה הרואי וקצבי, בעוד הם איבדו שם 36 חברים. עם הזמן, חלקם לפחות, שינו את דעתם. כפי שאמר באותו מעמד יקי חץ (יעקב חיימוביץ', בעל עיטור העוז על הקרב ההוא) ליורם טהרלב: "פעם לא אהבתי השיר שלך. יש בו גם הרבה אי דיוקים. לא היו פה מרגמות 120, לא להם ולא לנו. אבל עם הזמן הבנתי שרק בזכות השיר הזה – זוכרים אותנו. זוכרים את הקרב הזה וזוכרים את מי שנפל פה. השיר שלך נתן חיי נצח למה שקרה פה".

הכתבה שעשינו אז על גבעת התחמושת (במאי איל תבור) שודרה מאז פעמים רבות בשידורים חוזרים. עם הזמן דעך הקשר עם משפחת ניצן, אבל תמיד שאלתי את עצמי מה שלומם. מה שלום ניר ניצן, עם ההומור המשובח, שהייתה לי זכות גדולה להכירו. עד שבערב יום השואה ראיתי שנפטר, כמעט בן 92. איש יקר ומיוחד היה.