כידוע, כמות הקמפיינים לגיוס המונים מאז 7 באוקטובר הפכה את ההגעה ליעד הפיננסי למאתגרת ביותר. הרבה מאוד מטרות טובות "נלחמות" על כיס האזרח הישראלי, שהעו"ש שלו גם כך לא מרקיע שחקים נוכח המצב.

קמפיין גיוס ההמונים של "גליקי", עגלת הקפה שהוקמה ביפתח לזכרו של סמ"ר גל הרשקו, הלך, אולי אפילו בלי מחשבה תחילה, על קונספט מנצח. הם הציעו תשורות בתמורה לתרומה, שזה לא יוצא דופן, אבל הייתה להם תשורה שעשתה את ההבדל. "היעד שלנו היה 250 אלף שקל. אחת התשורות הייתה להזמין אצלנו חייל לשובר 'קפה ומאפה' וזאת הייתה התשורה הכי מבוקשת. אנשים רכשו שובר בעלות 75 שקל ועשו משהו טוב פעמיים. שם התורם מופיע על השובר והוא מקדיש אותו לחייל, ואני חושבת שזה נתן לאנשים הבנה של איזה מקום זה הולך להיות", מסבירה כרמל זוהר, דודתו של גל ומי שמנהלת ומתפעלת את העגלה.

וזה עבד.

"זה עבד מדהים. הגענו מהר מאוד ליעד, העלנו אותו בעוד 100 אלף שקל וכמעט הגענו לסכום. ומדהים איך כל כך הרבה גלגלים של טוב קורים סביב הפעילות של המקום הזה. האלמנט של לתמוך בחיילים שלנו נכנס חזק לעגלה ולא צפינו את זה מראש. תמיד יש כאן הרבה חיילים, אנחנו עדיין נותנים את האופציה של השוברים ולפני חמישה ימים אלמוג בוקר פרסם אותנו בחדשות 12, בפינה 'עוזרים לעסקים בצפון' והטלפון שלי עדיין מתפוצץ משיחות, זה משהו מטורף".

איך החיילים מגיבים כשהם נכנסים לקפה ומגלים שאין צורך לשלם?

"זה מאוד מפתיע אותם. הם קצת נבוכים ולא מבינים את הקונספט. 'רגע, מישהו הזמין אותי?'. זה נורא מרגש אותם והם רוצים להתקשר להודות לתורם ויש כאלו שמשתמשים בשוברים וקונים שובר לחייל הבא, כך שמבלי להתכוון העגלה הזאת באמת מקיימת את הרוח שלו".

היה אהוב על כולם

גל הרשקו נולד בטבעון ב-2003. אמו רחלי היא בת קיבוץ יפתח. כרמל, הדודה, הייתה בת 15 כשהגיע לעולם. "אני נורא אוהבת תינוקות וכשגל נולד הייתי באורות, הייתי כל כולי איתו. וכשהם עברו ליפתח, כשהוא היה כמעט בן שנה, הייתי מוציאה אותו עם ההורים מהגן, מטפלת ושומרת עליו על בסיס יומי. הוא היה הנכד הראשון והיה מאוד עטוף. הוא מאוד אהב ספורט והיה בחוג כדורגל וכנער שיחק בנבחרת הכדורסל של 'הפועל גליל עליון'. הוא היה בעיקר סביב החברים, חבר טוב, גם בתור ילד – אף פעם אף פעם לא רב ולא מרביץ, הוא היה אהוב על כולם".

הרשקו, בחור יפה תואר, סיים י"ב והתגייס להנדסה קרבית. זוהר מספרת שהוא לא היה מהילדים שידעו כבר בגן שיהיו לוחמים. "זה לא בער בו והוא התלבט מה נכון לו והחליט שכן, הוא מתאמץ והולך לקרבי. הוא התגייס לגדוד 603 ויצא לקורס מ"כים וכמפקד החיילים שלו הפכו להיות כל עולמו. הוא היה עסוק 24/7 בצרכים שלהם והתלבט איך הוא נשאר בתפקיד המפקד ומציב גבולות, אבל שומר על אמפתיה. הוא דאג להם מאוד ומסתבר שהוא הצליח מאוד, כי בשבעה ולאורך כל הזמן אחרי שנהרג, חיילים שלו באו וסיפרו לנו שהוא היה מפקד אחר. ובפועל הם הלכו איתו ואחריו וסמכו עליו, וידעו שהוא דואג להם".

תמיד יש כאן הרבה חיילים, אנחנו עדיין נותנים את האופציה של השוברים ולפני חמישה ימים אלמוג בוקר פרסם אותנו בחדשות 12 והטלפון שלי עדיין מתפוצץ משיחות, זה משהו מטורף"

ב-7 באוקטובר הרשקו והחיילים שלו היו באזור חברון. זוהר, כבר אימא לשלוש בעצמה, נשמה לרווחה כשדיברה עם אחותה וחשבה שמזל שהוא לא היה בסופ"ש בבית, אחרת היה עלול למצוא את עצמו בנובה באותו הבוקר ("הוא מאוד אהב מסיבות ולצאת"). הם חיכו באזור כינוס לפני הכניסה לעזה וגל נלחם על זכותו להיכנס עם החיילים שלו, כי היה אמור בעצמו לצאת לקורס הדרכה. "כשאמרו לו שהוא אכן יוצא לקורס הוא נכנס בכל המפקדים. הם באו לשבעה וסיפרו שהם לא האמינו לחוצפה שלו, הוא הגיע עד למ"פ ואמר שהוא לא יוצא לשום הדרכה, שיגע את כולם והצליח ונכנס לעזה".

אתם כבר פוניתם לגינוסר בשלב הזה, והייתם מהקיבוצים המעטים שאכן פונו יחד לגמרי.

"נכון. גל יצא פעם אחת במשך אותו החודש, והגיע גם ליפתח. אבא שלו נשאר שם כי הוא עבד במפעל שהיה חיוני, וכשגל יצא היה לו מאוד חשוב לעבור בבית למרות שזה היה אזור מופגז. הוא עלה לשם עם החבר הכי טוב שלו ותפסה אותם אזעקה. הם נכנסו לממ"ד, שהיה החדר שלו, יחד עם אבא שלו והיו להם כמה דקות להיות ביחד, ואז הם באו לגינוסר. היו לו 24 שעות והוא רצה להספיק הכול, אבל כשדיברתי איתו הוא היה מאוד טרוד, עם הראש בתוך עזה והחבר'ה שבפנים, הוא דאג לציוד בשבילם, היה כל הזמן בנייד ומשהו בעיניים שלו היה אחר. שאלתי אותו אם לא מפחיד בעזה והוא עשה תנועה כזאת של ביטול עם הראש אבל לא אמר את האמת. זו לא ברירת המחדל שלו, לצאת להילחם, אבל היה לו כזה משפט: 'אם לא אני אז מי יעשה?' הוא חשב שזאת האחריות שלו".

ב-22 בדצמבר, שישי בלילה, תוקנה הנמר"ה – הרק"ם בו השתמשו בפעילות מבצעית בעזה ("גל האיץ בטכנאי, הוא היה ממש לחוץ להיכנס") ובשבת בצוהריים כששיירת כלי הנדסה נעה החוצה מחאן יונס, פגע טיל נ"ט בנגמ"ש וגל נהרג עם עוד שני חיילים שהיו בפנים, ושניים נפצעו קשה. המשפחה קיבלה את ההודעה בגינוסר ופנתה לצבא בבקשה לעשות מאמץ ולקיים את הקבורה בקיבוץ. "הצבא שיתף פעולה בצורה מדהימה. הלוויה הייתה בחושך בלילה והיינו עם פנסים. הוצבו סוללות שהגנו רק על בית הקברות, כלי טיס באוויר – זה היה באמת מבצע צבאי וגל קיבל את הכבוד שהגיע לו. עשינו את טקס הפרידה בגינוסר ובקבורה עצמה נכחו רק המשפחה והחברים".

בהתחלה תכננתם, עוד כשהייתם בגינוסר, להקים נקודת תצפית באזור יפתח, כדי להנציח אותו.

"היינו כבר במגעים מול המועצה אבל היה מאוד מאתגר לנהל את זה בין פברואר לספטמבר 2024, בזמן הפינוי. הבנו שזאת לא תהיה ההנצחה המרכזית שאנחנו רוצים. גל היה מאוד חי, כל הזמן בתנועה, פוגש אנשים ועסוק בהם ודינמי ומצפה זה דבר סטטי. רחלי העלתה את הרעיון של עגלת הקפה".

הוא היה מכור לקפאין?

"ממש לא. הוא לא היה איש של קפה. שותה קפה קר, אבל הוא היה טוב בלפגוש אנשים ולחבר אותם והמהות של המקום היא לייצר מפגשים ואמרנו שנלך עם זה".

חלק מהרעיון הוא לתת מענה לקהילה שלנו. חזרנו ליפתח מוכנים וערוכים לחזרה כי דאגנו לשמר את זה עוד קודם. והבנו שאנחנו חייבים שיהיה מקום למפגשים חברתיים

במרץ 2025, עם החזרה ליפתח, התחילה המשפחה להניע את הרעיון בצורה יותר רצינית. ליוני, בעלה של כרמל, יש פאב-מסעדה בחיפה כבר 15 שנה והוא עודד אותם לא ללכת על מיזם סמלי של "כמה כריכים וקפה מ-8:00 עד 13:00". והתוצאה אכן יפה מאוד. זה יותר בית קפה מעוצב מאשר עגלת קפה שניצבת בודדה מול הנוף. "חלק מהרעיון שלה הוא לתת מענה לקהילה שלנו. בפינוי הבנו כמה הצורך שנהיה ביחד הוא הישרדותי. חזרנו הביתה מוכנים וערוכים לחזרה כי דאגנו לשמר את זה עוד קודם. והבנו שאנחנו חייבים שיהיה מקום למפגשים חברתיים. הוותיקים, בני 90 באו ונפגשו בעגלה".

בנוסף, קיבוצי ההר קצת מבודדים מקיבוצי העמק, גם בימים טובים. לא תרדו בשביל כוס קפה באמצע היום למעיין ברוך או לעמיר, למשל.

"וגם החיילים – גם לפני 'שאגת הארי' היו פה הרבה, בשאגת פתחתי רק בשבילם ולמענם, ראיתי כמה טוב עושה להם שנייה לשים את הנשק בצד, לשתות קפה שהוא לא רק בוץ ולנשום. פתחנו באוקטובר 2025, עשינו יריד גדול עם הרבה דוכנים ובאו המוני אנשים מכל הארץ, גם כאלו שפשוט ראו את הפרסום, זה היה נורא מרגש והיה כל כך עמוס שלא היה לי זמן להתפרק".

החיבורים והמפגשים האקראיים ממלאים את המקום ואת הלב השבור של המשפחה. "הייתה כאן קבוצת מילואימניקים שלא ידעו שהמקום על שם גל, אבל מסתבר שביום של התקרית בחאן יונס הם היו שם. ויש מפגשים של חיבורים מפתיעים שאנחנו צוחקים שרק גל יכול היה להיות אחראי להם. אין לנו דרך להסביר אותם והם קורים ומאוד מרגשים ואני יודעת שזה נותן לאחותי משהו נעים. העגלה נמצאת קרוב יחסית לכניסה המרכזית של הקיבוץ, בלב חורשה – רצינו שזה יהיה מחובר לטבע. גל לא היה טייל גדול אבל מאוד אהב להיות בטבע עם פק"ל קפה ורצינו מקום שישדר רוגע והעיצוב של העגלה בהתאם".

אז מה אוכלים ושותים אצלכם?

"היה לנו חשוב לעבוד עם חומרים מקומיים ולפרגן לעסקים של הגליל. המאפים והלחמים הם של מאפיית אדוארד'ס המקומית והכול טרי. את הירקות אנחנו קונים ממשק 'פשוטטבעי' מהקיבוץ שמגדלים ירקות אורגניים והם מילואימניקים שגם נלחמו וגם קטפו תחת אש והם אדירים. מוצרי החלב ממחלבות מקומיות, היה לנו מאוד חשוב לפרגן לבעלי העסקים של הגליל. אנחנו פתוחים משני עד שישי מ-8:00 ועד 14:00 ועכשיו בקיץ נפתח בכמה ערבים".

הספקתם להתבסס לפני "שאגת הארי"?

"לפני המלחמה עבדנו למרות שביפתח החורף הוא חורף אמיתי, וכשעוד היה נעים אירחנו קבוצות מטיילים וזאת היתה נקודת עצירה בסיורים ואני מקווה ומאמינה שזה יחזור כל עוד יישמר פה השקט".

מה היא, בתור תושבת ותיקה של האזור ועכשיו גם בעלת עסק, חושבת? "מנסים מאוד לפשט את זה ל'הפסקת אש – כן או לא?' אבל זה מורכב. כל עוד הרעיון והאידיאולוגיה קיימים, ארגוני הטרור האלו ימשיכו לפעול והילדים שלנו, והחיילים שנמצאים בסבבי מילואים שלא נגמרים, משלמים מחיר כבד. אני לא חושבת שזה צריך לקרות ככה. אני לא פוליטיקאית ומדינאית ואין לי פתרונות, ולכי תדעי מה יהיה אחרי הפסקת האש ומי ידאג לאינטרסים שלנו. בתור ילדה גדלתי עם הידיעה שבכל רגע מחבל יכול להיכנס הנה. בלילות הייתי שוכבת ומדמיינת שמחבלים נכנסים ומה אני עושה".

זה לא טראומתי מאוד?

"it is what it is. אני לא זוכרת את זה כטראומתי, זאת הייתה שגרה וזה בוודאי לא מה שאני רוצה לילדות שלי וזה באמת כל כך מורכב. אני לא רוצה שאף אחד יחווה את האובדן שאנחנו חווינו, אבל אני רוצה לדעת שאני לא נמצאת על הכוונת של אף מחבל בכפר ממול כשאני יוצאת לטיול עם הכלבה. אז עכשיו יש פה הרבה כוחות אבל מה יקרה עוד ארבע שנים? יש פה עדיין איום והם ימשיכו לרצות שלא נהיה כאן. חוסר הביטחון ומשבר האמון הובעו מול גורמים בצבא, אבל קשה כל הזמן לחשוב על זה. יש לי ילדות לגדל ואי אפשר לחיות ב-freeze".

מה שהיא בטוחה לגביו הוא שאת חוויית הפינוי סיימה. "אמרתי שבפעם הבאה אני לא מתפנה, או מתפנה ולא חוזרת. את תקופת הנוודות סיימתי. אנחנו רוצים לבנות בהרחבה החדשה ביפתח. זה הבית שלנו ויש לנו אחיין שנתן הכול כדי שנחיה כאן ולא נעזוב בכזאת קלות. זה המקום הכי יפה בארץ, הכי שיש".