הריאיון עם שושן הרן נערך ימים ספורים לפני יום הזיכרון. באחד מימים אלו שוטחו שרידי הבית שלה ושל אבשל בבארי. "הפעם זה נעשה בידי דחפורים ישראלים", היא מציינת באירוניה קלה. התקופה מחדדת את החוסר. "כל השנים חשבתי על הסמיכות הזו בין יום הזיכרון ליום העצמאות. כל עוד את עומדת מהצד זה נשאר תיאורטי – עכשיו זה נוגע בנימים הכי כואבים. אני מרגישה שזה מתנפל עלינו. כאילו איננו ערוכים לזה. מנסים לחשוב מה יהיה משמעותי ביום הזיכרון, אבל למעשה האבל נמצא כל הזמן בלב, ומכה בכל התאריכים: יום זיכרון, יום הולדת, אוקטובר… זה בעצם אף פעם לא עוזב".

שושן, בת למייסדי בארי, גרה היום בקיבוץ מעין צבי. הבית בבארי אותו בנתה וטיפחה יחד עם אבשל שלה, ואליו הביאה חפצים מיוחדים מרחבי הארץ והעולם, אינו קיים. בספרה, "שבויה במשימה", שיצא בינואר האחרון (הוצאת "ידיעות ספרים") היא תמצתה: 'אהובי אבשל נרצח. כל רכושי, זיכרונותינו וביתנו, נשדדו ונשרפו'. כעת, בצער עמוק ובכאב, היא מספרת שחתנה, דניאל, ערך בבית סריקה יסודית ואף נמצאה סיכת היהלומים של סבתה, "אבל כל השאר נשרף כליל והלך לאבדון. נותקתי משורשיי, מהזיכרונות, ומהדברים שהעידו על מי שהיינו ועל מה שהיו חיינו. זה מאוד קשה לתפוס".

ככל שעובר הזמן, מתקבלות החלטות ברמות המיקרו והמאקרו הנוגעות לחזרה לקיבוצי הנגב המערבי. שושן עצמה החליטה שלא לחזור לחיות בבארי. "לאחר שראיתי במו עיניי דברים מזעזעים, והבנתי את היקף ההרג והאובדן – אני לא מסוגלת לחזור לשם".

אקטיבית כשמעצבנים אותי

באחד מפרקי הספר הראשונים, היא כותבת בכנות שבזמן אמת, בעת שהוליכו אותה אזוקה לכיוון המכונית שבה היא ומשפחתה יובלו לעזה, היא חשה רגש של קנאה בחברים שנרצחו בסמוך לביתה, מתוך ההבנה שבשבילם הכול תם. הם כבר לא יצטרכו להתמודד עם הבאות. "קיבלנו מכה עצומה. קהילת בארי כולה נפגעה לעומק, ובני משפחתי בתוכם. אי אפשר לקלוט את זה. אנו מהלכים בפצע פתוח. לפעמים זה בלתי נסבל", היא מנתחת בזמן אמת. "אני מאוד מעריכה את חברי בארי שנחושים לחזור ולשקם את בארי. אבל אני, בגלל כל מה שעברתי, בחרתי להתמודד ולהקים את ביתי במקום חדש. זו משימה נוספת שלי".

ואיך זה מרגיש? להתאקלם במקום חדש?

"מורכב מאוד ליצור חיבורים חדשים בגיל 70, אבל זה נותן לי אופק. בחרתי לעשות לטובת המשפחה ולסייע לאנשים אחרים. אני בהחלט מצליחה לראות גם דברים טובים ומרחיבים את הלב בחיים. בכל בוקר אני אוזרת כוחות מחודשים להתייצב מול עתידי ולפעול למען עולם טוב יותר".

תגור היכן שתגור, שושן הרן לא קופאת על השמרים. כבר ב-2024, משהבינה כי המדינה אינה מסייעת עדיין למי שאיבדו את כל עולמם לבנות את עתידם במקום אחר, הקימה עמותה שעוזרת למשפחות שאינן מסוגלות לחזור למקום הטראומה. "כשמעצבנים אותי אני נכנסת לעשייה", היא מסבירה. "מאוד כעסתי שהמדינה, ביודעין, לא רוצה לעזור בשלב הזה".

להיות בשיא הפוקוס

כידוע, שושן נשבתה עם עדי, בתה הבכורה, נכדיה, יהל (יולה) בת השלוש ונווה בן השמונה, שרון גיסתה ונעם בתה, בת ה-12. הן הופרדו מאבשל ומטל (שוהם), בעלה של עדי, והוכנסו למכונית עזתית חבוטה, בלי להבין את התמונה הרחבה של האסון. בהמשך, בדירת המסתור בה הצטופפו, יתברר להם שטל שבוי. רק כשתחזור לארץ תבין שאבשל לא יחזור עוד.

בחזרה לאוקטובר 2023, כבר כשנדחפה בגסות לרכב העזתי, עדיין בשטח בארי, שושן הרן הציבה לעצמה משימה – להחזיר את משפחתה הביתה בשלום. "די מהר החלטתי להיות 'ראש השבט', ולהחזיק את עצמי בתפקוד מוחלט. לקחתי אחריות מלאה והתמקדתי בהישרדות ובהגנה כלפי מי שנשבה איתי. לא התעסקתי בעצמי. החלטתי להיות בשיא הפוקוס. כדי להיות בשליטה מרבית, לקחתי את תפקיד אשת הקשר שמהווה חיץ ביננו לבין המחבלים", היא אומרת.

היא בחנה את הניואנסים של שוביה ומיפתה את האינטרקציות בכל סיטואציה. "לא היה מצב שיכולתי להרפות, לשחרר או להקל על עצמי". הדריכות הייתה מוחלטת, השיחות נעשו בלחישות. אפילו בהליכה לשירותים הם היו במעקב. התחושה הייתה של חוסר אונים מוחלט.
"גם אחרי ששוחררנו – קשה לנקות את החוויה הרגשית הזו", היא מסבירה.

"עד שהתחלתי לכתוב, 90% מהמוח שלי נשאר בעזה. עכשיו, כשאני יודעת שאנשים קוראים את הספר, כשאני מדברת עליו ושומעת התייחסויות, ירדתי ל-10% עזה בגוף שלי

הדרך לעזה מתוארת בספר באופן שמעורר כעס ותדהמה. "נאמר לנו שזה הגבול הכי מתוחכם ובטוח בעולם, שהכול תחת שליטה, ופתאום אנחנו מוצאים את עצמנו במכונית טרנטה בשטח פתוח לחלוטין, ללא שום מכשול, ומגיעים לרצועת עזה בלי בעיה", מסבירה שושן. "כשנכנסנו לסמטאות נוסייראת, המכונית כמעט ונתקעה בגלי האשפה הקטנים שהתגוללו ברחובות. המחשבה על כך משגעת אותי – אם רק היה מכשול קטן, תעלה כלשהי, המכונית לא הייתה עוברת את הגבול. הניגוד הזה בין מה שסופר לנו לבין מה שקרה בפועל – מכעיס ומתסכל. לכך מצטרפת העובדה שלכיתות הכוננות ביישובים לא היה נשק בזמינות הראויה. עד שכל האסון לא ייחקר לעומק – חוסר האמון בממשלה רק מחדד ומעצים את הכאב והצער האישי והלאומי".

שושן והקבוצה הקטנה שהייתה עימה שוחררו לאחר 50 ימים בשבי. תוך זמן קצר החלו לאסוף את פרטי המידע החסרים, להבין את גודל האובדן, ועבור מי יש לפעול במטרה להצילו. "כל עוד טל היה בשבי, גם אנחנו חשנו כשבויים במידה רבה. הראש היה כל הזמן בעזה, מדמיין מה קורה איתו. תוך שבועיים מיום השחרור כבר נסעתי לפגישות בנושא בארץ ובעולם. לא ישבנו לרגע".

המעבר ממצב שבי ואובדן למצב עשייה היה מטלטל בכאבו. "קשה היה לקלוט את גודל החורבן. זה התבטא בדברים קטנים כמו בגדים שנאלצתי לשאול והתעצם ככל שזה נוגע לאנשים שנרצחו. קהילת בארי איבדה יותר מ-100 מאנשיה. אחותי הקטנה לילך קיפניס ובעלה אביתר (תרי) נרצחו בביתם, וכמובן אבשל שלי, שניסה להגן עלינו בממ"ד, ונרצח על אדמת בארי. אפילו בלוויה שלהם לא זכיתי להיות. לא הייתה לנו אפשרות לעבד את האבל. לעיתים זה מרגיש כמו כאבי פאנטום. רק כשטל חזר וכשאחרון החטופים הוחזר – רק אז אפשר היה להתחיל לדבר על שיקום ועל בניית עתיד".

אני מאוד מעריכה את חברי בארי שנחושים לחזור ולשקם את בארי. אבל אני, בגלל כל מה שעברתי, בחרתי להתמודד ולהקים את ביתי במקום חדש. זו משימה נוספת שלי

חומר הגלם הראשוני לספר נלקח משיחה שהקליטה בעת ששוחחה עם חברים ובני משפחה, יומיים בלבד לאחר שחרורה. "אבל במשך חודשים רבים לא נגעתי בזה". בכתיבה החלה בנובמבר 2024. "עד שהתחלתי לכתוב, 90% מהמוח שלי נשאר בעזה. שחזרתי כל הזמן את המראות, השיחות והמצבים וגם הייתי עסוקה בלהילחם על מי שעדיין לא חזר. הכתיבה כמו הוציאה את האירועים מהגוף שלי החוצה ולאחריה הרגשתי הקלה, כאילו יש אצלי רק 30% עזה בגוף. עכשיו, כשאני יודעת שאנשים קוראים את הספר, כשאני מדברת עליו ושומעת התייחסויות, זה עוד יותר מקל עלי, ואפשר לומר שירדתי ל-10% עזה בגוף שלי. הוצאת הספר אפשרה לי לחיות כל יום מחדש".

רגשות האשם שלי הולכים הרבה אחורה – על כך שהבאתי את אבשל לחיות בבארי. כשהכרנו הוא לא מאוד התלהב מזה. אבל אני יודעת שאבשל אהב מאוד את החיים בבארי"

שושן מייחלת לכך שהספר יהיה בעל השפעה במעגלים רחבים, לאורך זמן. הוא מתורגם כעת לאנגלית, ובהמשך יתורגם גם לשוודית, לגרמנית, לצרפתית ואולי לספרדית.

היא מבינה שלחלק מהקוראים בישראל יש עדיין מחסום רגשי לגשת אליו. "אני יודעת שבארץ אנשים חוו זעזוע עמוק, שאולי מונע מחלקם לקרוא את הספר. האתגר יהיה להנגיש אותו". עורך הספר הוא אביב הברון, אחיה הצעיר ועד לאחרונה עורך "המוסף לשבת" של "ידיעות אחרונות". "זו היתה חוויה מופלאה לעבוד בצמוד אליו. הוא באמת אחד הטובים", היא מחייכת. בעצתו הקדישה מקום נכבד בספר לקורותיהם של שבויים נוספים. "מתוך חשש שהקוראים ימזערו את אכזריות האירוע, כי אנחנו לא חווינו בשבי אלימות פיזית".

לאורך הזמן, איך אתם מתמודדים עם מה שעברו הילדים?

"התפקוד וההתמודדות של עדי וטל מדהימים. הילדים עברו חוויה קשה, וזו התמודדות לאורך זמן. חשוב לי לשמור על פרטיותם. אנחנו שם כדי לתמוך בהם. בגלל שהיינו שם יחד יש שותפות גורל".

יש לך רגשות אשם כלשהם?
"רגשות האשם שלי הולכים הרבה אחורה – על כך שהבאתי את אבשל לחיות בבארי. כשהכרנו הוא לא מאוד התלהב מזה. העובדה שמשכתי את כל המשפחה לחיות לצידי שמה את האחריות עלי. אבל אני יודעת שאבשל אהב מאוד את החיים בבארי".

להסתכל למציאות בעיניים

מתיאורי טרום 7 באוקטובר עולה תמונה פסטורלית, מלאת אהבה לטבע, לקיבוץ, למשפחה וכמובן לאבשל עצמו. היא נזכרת במערכת היחסים ההדוקה והייחודית שלהם, בקונפליקטים הוריים, בדרך בה השלימו זה את זה בגישתם לחיים.

כשטל חזר מהשבי הוא סיפר שברגעים האחרונים בממ"ד אבשל נפרד ממנו במילים: 'היה תענוג'.

"זה משפט שאפיין אותו. הוא היה איש מדהים ומסור גם לקיבוץ – איש חכם, איש עסקים מבריק, איש של אנשים, של משפחה, שנהנה מהחיים".

חיינו שנתיים בארה"ב וראינו שהאנטישמיות היא תופעה ותיקה ועמוקה, שלא הולכת לשום מקום. להבנתי, יהודים שחיים בחו"ל, שחושבים שכל עוד הם לא מזדהים כיהודים יהיה להם ולילדיהם טוב, לא למדו מההיסטוריה

עמותת "רי‐הום" (ReHome) שהקימה, הציבה למטרה לסייע באופן אקטיבי ליתומים משני הורים, לפדויי שבי, לאלמנות ואלמנים בהקמת ביתם במקום חדש, בו יוכלו להשתקם. בעזרת תרומות, מציעה העמותה הלוואות גישור למימון ההון העצמי לרכישת הבית החדש ומעניקה שירותי מעטפת כמו עו"ד ויועצים שיסייעו להם בכל מה שקשור בתהליך המורכב הזה. נכון להיום יש כבר כ-50 משפחות שמקבלות סיוע, והרחבת מעגלי התמיכה לנפגעים נוספים, שאינם נכללים בקריטריונים הראשוניים, נעשית בשת"פ מלא עם התנועה הקיבוצית.

בפרקים האחרונים של הספר, מתרחקת שושן מתיאור האירועים האישיים, אל תמונה רחבה יותר, בה היא פורשת את תובנותיה על המצב הכללי באזור. נקודת המבט הישראלית מוצגת. "נודע לי שכבר דקות אחרי תחילת הטבח החל פרסום ממומן ומוסדר ברשתות החברתיות, בו נטען שישראל עושה ג'נוסייד בעזה. כשאני שומעת ש 70% מהאמריקאים צורכים בזמן מלחמה חדשות מאל ג'אזירה – זה מסעיר אותי. היא מהנדסת את התודעה בעולם. חקרתי והבנתי שקטאר 'קונה' אוניברסיטאות מובילות בארה"ב ובאמצעות מימונן המסיבי היא משפיעה על תוכני הקורסים ועל תודעת הסטודנטים שמשתלבים לאחר מכן בפוליטיקה ובתקשורת. בכך, קטאר מעצבת את דעת הקהל העולמית נגדנו. יש כאן משהו רחב ועמוק יותר מה-7 באוקטובר. המטרה הראשונית של הג'יהאד האיסלמי היא להשמיד את מדינת ישראל, ובהמשך לחתור לג'יהאד עולמי".

לכן דאגה שבנוסח המתורגם לאנגלית, יכלול הספר מראי מקום וסימוכין. נאום סינואר המתפאר במטרותיו הרצחניות של החמאס הוא רק אחד מהם. "האויבים שלנו לא מסתירים את המטרות שלהם. אנחנו התקשינו להאמין שמישהו רוצה להרוג אותנו. אבל זהו. צריך להסתכל למציאות בעיניים".

היו לך מחשבות לעזוב את ישראל?
"לא. לגמרי לא. בזמנו חיינו שנתיים בארה"ב וראינו שהאנטישמיות היא תופעה ותיקה ועמוקה, שלא הולכת לשום מקום. להבנתי, ישראלים שחיים בחו"ל, שחושבים שכל עוד הם לא מזדהים כיהודים יהיה להם ולילדיהם טוב, לא למדו מההיסטוריה. לגישתי, בטווח הארוך זה לא יעבוד".
היא נחרצת לגבי זה גם בהתייחסה לימי המלחמה עם איראן. "הוויית החיים הבסיסית שלי עכשיו בטוחה. כיום אין לי תחושת חרדה. אני נמצאת בארצי – חופשיה, עם אמצעי מיגון, המערכת סביבי רוצה בטובתי והסכנה באה לפרקים ולא 24/7 כפי שהיה בעזה. עם כל מה שקורה כיום בארץ – להיות כאן כחלק מעם שאחראי לגורלו, זה משמעותי עבורי".