"זה הסיפור של החתונה שלי – את לא תאמיני וגם לא תביני" אמרה לי נעימה איכר בפרויקט סיפורים של הגיל השלישי שעשינו לפני מספר שנים. נעימה נפטרה בינואר 2024, זהו סיפור החתונה שלה, כפי שסיפרה.

"הגעתי לישראל דרך עליית הנוער, בת 15 עליתי לבד מפרס, ונשלחתי לקיבוץ שדות ים. נכנסתי לקיבוץ עם המזוודה שלי ועם פתק ביד, כי אפילו לקרוא, לדבר, לשאול אם הגעתי לקיבוץ שדות ים לא ידעתי.

האדם הראשון שפגש אותי ככה בכניסה, לא תאמיני, היה מי שיהיה בעלי לעתיד – יוסף. הוא קרא את הפתק ולקח אותי למדריכים של חברת הנוער.

אני בת 15 והוא בן 31. מבוגר ממני ב-16 שנים, כפול מגילי כשרק הכרנו

במשך שלוש שנים יוסף חיזר אחרי. מצאתי חן בעיניו. היה לו תפקיד להסיע ולהחזיר את החברים שעבדו בדייג בנמל חיפה, והיה מבקש ממני להתלוות אליו. אני באתי מבית מסורתי והסכמתי לבוא איתו בתנאי שמתלווה אלי חברה. אני בת 15 והוא בן 31. מבוגר ממני ב-16 שנים, כפול מגילי כשרק הכרנו.

שלוש שנים הוא נתן לי סימנים שהוא רוצה אותי. ואני התביישתי – לא רציתי לומר לו לא, ולא רציתי לומר לו כן.
כשסיימתי את לימודי בחברת הנוער חזרתי לדודים שלי בפתח תקווה. הוריי, שנשארו בפרס, כתבו לדודים – רק שלא תתגייס לצבא. שלא תלך לצבא ושלא תלך לקיבוץ. הם רצו שאתחתן. אימא שלי הייתה חולה מזה שהגעתי לגיל המופלג 18 ועוד לא נשואה.

ככה הוחלט שאני מתחתנת

עבדתי במסעדה בפתח תקווה וגרתי אצל הדודים. יום אחד בא הדוד ואמר 'בואי, ניסע לשבת בקיבוץ שלך. שם יש אוכל בחדר אוכל, מקום לישון'. הגענו לשדות ים להתארח אצל משפחה פרסית שהייתה פה.

בא יוסף, לקח את הדוד, אמר לו 'אתה ישן אצלי'. יוסף גר בצריף של הוותיקים ממש על הים. כל ליל שבת לא נתן לדוד לישון. 'אני אוהב אותה, אני רוצה אותה. היא לא אומרת לי לא והיא לא אומרת לי כן'.

בא הדוד ואמר 'את תתחתני איתו. לא תרצי קיבוץ – הוא ילך אחריך'. ואני רציתי פינה משלי, בית שלי ולא אצל הדודים. ככה הוחלט שאני מתחתנת.

בקיבוץ נערכה לכבודנו קבלת פנים שלאחר החופה בחדר האוכל, אולי עשרה אנשים היו האורחים שלי שם. הגישו פירה וביציה, שנחשבו למעדנים של יום מיוחד

ביום החתונה הגעתי עם הדודים מפתח תקווה לחדרה לרב. יוסף לקח את שמלת החתונה של זהבה ואני לבשתי אותה. לאחר הקידושים אמר מישהו שיש צלמניה ליד וכדאי לצלם תמונת חתונה. הצלם הסתכל על יוסף ואמר 'בוא אדוני, אלביש אותך בז'קט ועניבה'. יוסף כעס 'אל תקרא לי אדוני ואל תלביש אותי לא בז'קט ולא בעניבה'. וככה הצטלמנו, יוסף בבגדי הקיבוצניק שלו ואני בשמלה של זהבה, ללא הוריי, ללא אחי ואחיותיי וכל משפחתי שנשארה בפרס.

בקיבוץ נערכה לכבודנו קבלת פנים שלאחר החופה בחדר האוכל, אולי עשרה אנשים היו האורחים שלי שם. רצו להכין בשבילנו במטבח בשר, אבל חששו בקיבוץ שיהיו אורחים רבים ולא יספיק עגל אחד. הגישו פירה וביציה, שנחשבו למעדנים של יום מיוחד.

רציתי לבוא לבושה בשמלה הלבנה, בכל זאת, היה זה יום החתונה שלי. 'לא', סירב יוסף. 'השמלה עלולה להתלכלך. כתם של אוכל יכתים את השמלה הלבנה'. אני הייתי ותרנית. כל החיים ויתרתי על עצמי. וכך הלכתי לחגיגת החתונה שלי בשמלה פשוטה שקיבלתי מהסוכנות.

את נראית כאחת שהולכת למות, לא להתחתן

התמונות של החתונה הגיעו. נראיתי בהן עצובה ורזה. לפני ששלחתי לאימי, הראיתי את התמונות לבחורה הפרסייה, שהכירה את משפחתי שבפרס. 'את לא תשלחי את התמונה הזו לאימא שלך', היא אמרה, 'את נראית כאחת שהולכת למות , לא להתחתן. לכי תצטלמי לבד', היא יעצה, 'שהצלם יעשה לך תמונה אחרת, יפה, שמחה'.

וכך חזרתי אל הצלם.
'אתה זוכר אותי?' שאלתי אותו,
'אני בחיים לא אשכח את החתונה שלך' הוא ענה.
אמרתי 'תעשה לי תמונה של כלה. לבד'.
הוא הושיב אותי על הכיסא, ענד לי תכשיטים וכתר של כלה ושם בידי זר פרחים של חתונה. התמונה השנייה יצאה יפה – כאילו לא אותה כלה.
שלחתי להוריי את שתי התמונות וכתבתי 'התמונה הראשונה, שאנחנו ביחד, לא יצאה טוב. התמונה השנייה היא הטובה, כך אני נראית פה בארץ, בקיבוץ , פורחת, שמחה".