דעה // הכוח יענה את הכול?

כוח הוא דבר חמקמק: הוא יכול להדביר אויבים, אבל יכול גם להפוך לרועץ לבעליו. לא פעם, מדינות חזקות הסתבכו בגלל אמונת יתר בכוחן. הכוח עלול להביא לשיכרון כוח ולעיוות תמונת המציאות. מדינאים ומפקדים שחוו ניצחונות עלולים לראות את המציאות דרך הפריזמה של הכוח, ולהתעלם מגורמים אחרים, חשובים לא פחות, המעצבים את המציאות.

להיסטוריה לא חסרות דוגמאות:
נפוליאון בונאפארט היה מצביא גאוני, שהביס כל צבא אירופי שעמד מולו. ביטחונו הלך וגדל, עד שבשנת 1812 החליט לתקוף את רוסיה, ולהוסיפה לרשימת המדינות המנוצחות. אבל הניצחון הבטוח הפך לתבוסה מוחצת, שפתחה את הדרך למפלתו הסופית.

צרפת שלטה באלג'יריה במשך תקופה ארוכה, ומיליון מתיישבים צרפתים הוסיפו תמיכה מסיבית לשלטון זה. אבל האלג'יראים פתח במאבק שנמשך שנים, עד שהצרפתים הוציאו את המסקנה וויתרו על שלטונם.

ארצות הברית באה לעזרת ממשלת דרום וייטנאם עם חיל אוויר ששלט בשמי הארץ, טנקים, ומאות אלפי חיילים, כדי לדכא את המרד של ה"וייטקונג" שהסתתרו ביערות ובמערות, והייתה בטוחה בניצחונה. אבל המלחמה התארכה, ואז, במתקפת פתע, עקרו ה"וייטקונג" את האמריקנים מבסיסיהם והביאו לתגובות שרשרת שבסופן התפנה הצבא האמריקני, וקמה וייטנאם העצמאית.

רגש נקם ושאיפות משיחיות

ומכאן אלינו.
לאחר התקיפה הברוטלית של חמאס ב-7.10.23 על יישובי העוטף, צה"ל תקף בעוצמה ובחוכמה את החמאס ואת "טבעת האש" שמטרתה הייתה-השמדת ישראל. כל שותפות "טבעת האש" נפגעו קשה, ונוצרה הזדמנות לשינוי משמעותי באיזור.

מה שלא נפגע, ולהיפך, אף התחזק, הייתה תחושת הכוח של ישראל. נדמה היה ששום מדינה אינה מסוגלת להתמודד איתנו. התפיסה של "אני ואפסי עוד" השתלטה על דעת הקהל

מה שלא נפגע, ולהיפך, אף התחזק, הייתה תחושת הכוח של ישראל. נתניהו ושרים בממשלה החלו לדבר על ישראל כעל מעצמה מובילה במזרח התיכון ואף בעולם. נדמה היה ששום מדינה אינה מסוגלת להתמודד איתנו. התפיסה של "אני ואפסי עוד" השתלטה על דעת הקהל, ואיתה רגש נקם ושאיפות משיחיות. ותחושות אלה, בתוספת לאיום המשפט, הביאו את נתניהו וממשלתו להמשך המלחמה ולדחיית הסיכוי להפסקתה ולהחזרת החטופים. כך הפכה המלחמה לארוכה במלחמות ישראל.

חלה תפנית בדעת הקהל העולמית: מתמיכה והזדהות עם ישראל – לביקורת חריפה עלינו

נתניהו סימן אז את המטרה: השמדה מוחלטת של החמאס, ושחרור החטופים – ושום דבר שיהיה פחות מזה. ישראל סגרה את השערים לרצועה, ובמשך חודשים מנעה כניסת מזון ועזרה רפואית, ובד בבד – הנחיתה הפצצות קשות וחסרות הבחנה על הרצועה. כ- 70,000 מתושבי הרצועה נהרגו, רובם לא אנשי חמאס, ונגרם סבל אנושי נורא. כאשר זה נודע בעולם, חלה תפנית בדעת הקהל העולמית: מתמיכה והזדהות עם ישראל – לביקורת חריפה עלינו.

עוד מלחמה באה

בשלב מוקדם עלתה השאלה: מי ישלוט ברצועה כשתסתיים המלחמה?
נתניהו פסל כל פתרון שיכלול את הרשות הפלסטינית. בכך תרם רבות להתארכות המלחמה. אבו מאזן בעיניו גרוע מהחמאס. שוב, המבט הצר, המכשיל כל הזדמנות להסכם.

בסופו של דבר, טראמפ היה זה שכפה את הפסקת המלחמה והביא להחזרת החטופים. רצועת עזה חולקה לשניים, וצה"ל שלט בחצי האחד. במחצית הזאת נבנו ביצורים ונסללו כבישים, תוך התכוננות לשהות ממושכת. שוב פעלה פה ההסתכלות לטווח קצר: כך מכינים השתלטות של קבע על הרצועה.

עוד מלחמה קרבה ובאה: המלחמה השנייה עם איראן. נתניהו, "הקוסם", טען באוזני טראמפ שהניצחון על איראן יהיה מהיר, ואיתו תבוא נפילת ממשלת האיאטוללות.
טראמפ השתכנע, וארה"ב, בעודה מקיימת שיחות עם טהראן, פתחה, בשותפות עם ישראל, בהתקפה על איראן. איראן נפגעה קשות, אבל ההכרזות של טראמפ ושל נתניהו על "ניצחון אדיר", ושלאיראן כבר אין טילים, התגלו כדברי הבל. איראן המשיכה להילחם, וגררה גם את חיזבאללה למלחמה.
שוב: ראייה לטווח קצר, ללא מבט רחב, שייקח בחשבון את כל הגורמים.

הכוח שלנו, כביכול, מאיין את המרכיבים האחרים שבתמונה. אומנם נגרם לאיראן נזק עצום והמנהיג, חמינאי, נהרג. אבל הממשלה החדשה שהוקמה סירבה להיכנע, והגיבה בצעדי נגד תקיפים, שגררו איתם כניסה מחודשת של חיזבאללה למלחמה, וסבל רב ליישובי הצפון.

עתה, כדי להוריד מעצמו את הלחץ של יישובי הצפון, וכדי "להשמיד" את חיזבאללה, הורה נתניהו לתקוף בלבנון, ולהקים רצועה "נקייה ממחבלים" בצד הלבנוני של הגבול. זה, כמובן, זכה לתמיכה נלהבת של הימין, ששכח איך בעבר הקמנו רצועה דומה, והחזקנו בה 18 שנה במחיר של עשרות חיילים ישראלים שנהרגו שם. בנוסף לחסרונות האחרים, לתפיסת "הכוח יענה את הכל" אין זיכרון היסטורי, ואנו נידונים לחזור על טעויות קשות שעשינו בעבר.

רוב גדול של העם

אחרי כל זה צריך לומר ביושר: מאחורי נתניהו ותפיסת הכוח שלו עמד, ועומד, רוב גדול של העם.
נתניהו קיצוני מאוד בצעדיו; אבל לאורך השנים, זאת הייתה, בבסיס, מדיניות ממשלות ישראל. ביטא זאת בפשטנות אופיינית רפול, שאמר, ורבים מאוד הזדהו: "ערבי טוב הוא ערבי מת". מי שהבין היטב את המשמעות הקשה של כיוון המחשבה הזה היה רבין, שפעל בכיוון ההפוך, ועל כך שילם בחייו.

אז-מה עושים היום, כאשר רוב העם פנה ימינה, והפך גזען וחסר אמונה יותר?
התשובה שלי היא: אמונה. אמונה בצדק, בהגיון, בהגינות, בכבוד לכל אדם, ובהוגנות. וגם – בחינוך, במשמעותו הרחבה ובהטיית אוזן קשבת למה שמשדר לנו העולם.