הביוגרפיה המעולה והמרתקת שכתב תום נבון, לבו ער: מסכת חייו של יריב בן-אהרון (תל אביב, הקיבוץ המאוחד, 2026), חושפת את פרשת חייו הלא פשוטה, על דרך ההמעטה, של יריב בן-אהרון (2016-1934), בן קיבוץ גבעת חיים מאוחד. תחנות רבות עבר יריב בחייו, מהן עצובות וכואבות. לו אישית, אך גם לבני משפחתו ולחבריו הקרובים. דומה ששום פרט מחייו לא נשמט מהביוגרף שלו. זאת ללא כל ספק תהיה הביוגרפיה המוסמכת והשלמה ביותר עליו. היא מראה שמאחורי סיפור חייו של יריב, מסתתר עצב גדול.

אסופי בקיבוץ

בהיותו בן עשרה חודשים בלבד יצאו הוריו, יצחק ומרים בן-אהרון, בשנת 1935 בשליחות לגרמניה מטעם תנועת "החלוץ", במטרה להאיץ ביהודים שם לעלות ארצה. הם הותירו תינוק אסופי בקיבוץ. סאת ייסוריו של הילד לא תמה. בשנת 1940 התגייס אביו יצחק לצבא הבריטי, יחד עם עוד 1,500 איש מהיישוב, לחיל החפרים (הנדסה) של הצבא הבריטי, כדי להילחם בנאצים. שנה מאוחר יותר נפלו בשבי, ושבו ארצה רק עם תום המלחמה. שוב הילד יריב לא ראה את אביו, הפעם ארבע שנים תמימות.

הסאגה של יריב לא הגיעה עדיין לקיצה. אימו מרים התגייסה לשירות הידיעות של ה"הגנה". היא שירתה בירושלים ולקחה עימה את יריב בן העשר, שם הכירה חבר. שנתיים לאחר מכן מעדיף יריב לחזור לקיבוץ. לבד בלי אימא. לא רצה עוד להישאר עם אימא והחבר, בן חיקה, שהתגורר איתם. הקיבוץ היה גן העדן הקטן והפרטי שלו. גרמניה נפלה, אבא יצחק שב הביתה. שנה לאחר מכן הוא מפרסם ספרון בשם "אגרות לבני". הוא לא מקדיש אותו ליריב אלא "לילדי גבעת חיים"! טראומות אלה של ילדותו ילוו אותו כל חייו.

"גדלתי באין משפחה, באין בית, הרבה פעמים באין-הורים גם בשטח … עולם קירח מאהבה, מחום, מאינטימיות". "ילד דחוי על ידי אימא שלו". במקורות היהדות מצא בית, מקלט ונחמה, לליבו הדווי

עם תום חוק לימודיו, מתגייס יריב לצבא. כבן קיבוץ, מצופה ממנו להתקדם בדרגות. הוא מתגייס לחיל השריון. "הקיבוץ הוא אינקובטור של מפקדים", אומר אחד מרעיו שם. מהצבא הוא כותב מכתבים להורים. הללו כוללים מידע רב אך לא רגשות. "הוא אומר ההורים ולא אבא ואימא". בתקופה זאת חידשו ההורים יחסיהם כקדם. נולד ישעיהו, אח ליריב. בזמן שירותו בצבא גם פוגש יריב את חנה, בת הקיבוץ. הם מתחתנים. נולדו להם חמישה ילדים. הם יקימו משפחה שנים רבות, אך לא יזדקנו יחדיו.

"הטלית שלנו"

בשנת 1956 התחוללה מלחמת סיני. יריב, קצין צעיר, מפקד מחלקה בשריון. רק הקרובים לו, כותב תום נבון, ילמדו "מה עוללה בנפשו המלחמה". זאת ניתן למצוא בספרו הראשון "הקרב" (1966).

בהיותו בן 26 הופך יריב למזכיר הקיבוץ. הוא מסומן להיות אחד ממנהיגי הקיבוץ המאוחד. לאחר שקרא יצחק, אב יריב, את "הקרב" אמר "הזמנתי את הבן שלי למרוד נגדי", אך הוא השיב לי "אבא, איך אפשר למרוד נגד גיבורים שהשיגו דברים לא ישוערו?". האב טעה טעות מרה וגורלית. יריב, למגינת לב אביו, מרד ועוד איך ופרש כנפיים. זאת במחיר קשה לו ולסובבים אותו.

מיד לאחר מלחמת ששת הימים יצא הספר "שיח לוחמים" בעריכת אברהם שפירא (פצי) מקיבוץ יזרעאל. בירושלים קרא את הספר יעקב פניני, מנהל "נווה שכטר" (כיום "מכון שכטר) של התנועה הקונסרבטיבית באמריקה. הוא התרשם מאוד מהספר וביקש להפגיש בין הקיבוצניקים הצעירים, "יפי הנפש", לבין סטודנטים לרבנות, שעשו שנה בירושלים קודם הסמכתם לרבנים. הם יגורו יחדיו שנה ב"נווה שכטר" וילמדו להכיר זה את תרבותו של זה. בין הישראלים היה יריב. כאן התחוללה בנפשו "הפיכת לב" גמורה ששינתה את כל ישותו ועצמותו. הוא גילה את ארון הספרים היהודי ומצא בו הד "ללבטי נפשו הכמוסים". יקום מחשבתו ומרחב לשונו עברו מהפכה גמורה. "אין חיים ללא אמונה", כתב. זו צורת הפגישה "עם הנצחי שבכל התופעות ובתוכו".

חמוש בחוויה הדתית המעמיקה שרכש בירושלים, שוב לא יכול היה יריב לעשות שקר בנפשו. עכשיו התגלה גם אופיו הקשה, הנחרץ והבלתי מתפשר. סכסוך בפנימיותו, בין המסגרת בה חי לבין המפגש עם מקורות היהדות שחווה, הביא למחלוקות עם ידידיו ומקורביו.

באין משפחה

לאחר מלחמת יום הכיפורים, לצד ההוראה שלו בבית הספר האזורי במעגן מיכאל, החל יריב ללמד באורנים ובאפעל. במקומות אלה ביקש להביא ולהשמיע "דברי תורה", והופיע רבות "כדרשן מקורות". את החולצה הכחולה של תנועות הנוער הגדיר "הטלית שלנו". גולת הכותרת של תפנית קיומית זו לעבר מקורות היהדות תהיה הקובץ שכתב "שרשי יניקה", בו משתמשים עד היום בבתי ספר ובמכינות. כמות שכותב יפה הביוגרף שלו תום נבון, "הצמא שלו ליניקה התחיל עוד בינקותו, כצמא לחלב האם הנעדרת" ואל אביו הנפקד. "צימאון קיומי לשייכות", אותו שתה לִרְוָויָה עם "גילוי השורשים הרוחניים העמוקים האוחזים אותו באדמת דורות העם".
בשנת 1978, בסדנה שערך באפעל, משתתף יריב בעבודה קבוצתית בה חשף בפעם הראשונה את ליבו ומגלה לעין כל את החוויה הצרובה עמוק בנפשו, נטישת הוריו בילדותו. "גדלתי", הוא מספר, "באין משפחה, באין בית, הרבה פעמים באין-הורים גם בשטח … עולם קירח מאהבה, מחום, מאינטימיות". הייתי "ילד דחוי על ידי אימא שלו". חש "שהוא לא ראוי ולא שווה". במקורות היהדות מצא בית, מקלט ונחמה, לליבו הדווי. לסדנה מצטרפת אהובה כהן, חברה צעירה מראש הנקרה. בשנת 1980 היא מצטרפת למנחי הסדנה. עד מהרה נוצר קשר רומנטי בין שניהם. אהובה הרתה. אז החל נתק גלוי בין יריב לבני משפחתו, הוריו, אשתו וחמשת ילדיו. אהובה ויריב עוברים להתגורר דרך קבע בראש הנקרה. שם נולד ילדם השני.

טרגדיה של נסיכים

בשנת 1993 פרסם יריב את ספרו "פלג". נמצאים בו דברים רבים מהטראומה של ילדותו. גיבור הספר מקונן "אבא, כמה רצתי אחר מרכבתך בשעה שמה ששאלה נפשי, לשווא, לשווא, לשווא, זו אהבתך! אהבתך! אהבתך!" לא קשה לנחש שהאבא הוא יצחק, אבא של יריב. לאחר פרסום הספר ביקש יריב להיפגש עם אביו אך זה האחרון טרק את הדלת באומרו "לא נדבר". יפתח, הבן של יריב, מוכיח אותו קשות על שנפל "קורבן לכוחות ההרסניים ביותר שחיים בך". הרקליטוס מאפסוס, פילוסוף יווני בן המאה השישית לפני הספירה, אמר: "אופיו של אדם הוא גורלו".

הביוגרפיה הגדולה והממצה של חיי יריב בן-אהרון שכתב תום נבון, מגלה שמאחורי קורות חייו מסתתר עצב גדול. בשנת 1963 התאבד יונתן גלילי, בנו של ישראל גלילי חבר קיבוץ נען, וממייסדי "תנועת הנוער העובד". שנה לאחר מכן התאבד קצין הצנחנים חיים יערי. בנו של מאיר יערי ממנהיגי מפ"ם והקיבוץ הארצי. מזועזע כותב יריב במחברתו "אויב אחד יש לי … והוא אני עצמי. ועתיד אני עוד להיפרע ממנו בקרוב". שניהם בני מנהיגים מרכזיים בתנועת הפועלים. מיריב נחסך מעשה נורא זה, אך לא מסכת הייסורים שהביאה אליו. טרגדיה עצובה, מהלכת של "נסיכים", בנים של מנהיגים, החושפת את הקשר הכואב שבין גורל ואופי.