איש לא יודע מתי בדיוק החלו במסורת המפוארת של חג הביכורים בגן שמואל, שנוסד ב-1921 כקיבוץ של השומר הצעיר ולמרות רוחות מנשבות הקוראות להתחדשות, נותר עדיין קיבוץ שיתופי (יש האומרים שאפילו נייר הטואלט טרם הופרט).

מיכל שיבולת, בת הקיבוץ, סיפרה ל"זמן קיבוץ" כי כששאלה את אימה מתי החלו לחגוג כך את החג, נזכרה האם שכשהגיעו לקיבוץ ב-1941 כבר עמד הטקס, והוסיפה: "ב-1938, אחרי שצשקה, מוותיקות הקיבוץ, הייתה כבר יותר מ-15 שנה במשק, התעורר בה הרצון לציין את החג. בהשראת הזיכרונות מהכפרים בפולין, היא גיבשה כוריאוגרפיה ויחד עם בולק פגי, נסכה בחג את הסמלים היהודים".

ככל שהילד גדל הוא לוקח בהדרגה חלק פעיל יותר בחג. יש אחווה, יש ביחד והחזרות עוברות בכיף. משהו בחג מגייס את כולם. זו מסורת שמייחדת אותנו. אין חג כזה באף קיבוץ באזור

צשקה ביקשה מדני פקטורי, מוזיקאי צעיר ומוכשר, לכתוב את ה"תרועה" לחג וגם להלחין מוזיקה לריקוד בסגנון "פעם הייתי בתימן". דני הלחין מנגינה למילים של ארנון מגן ונוצר "שיר הקוצרים". מאז ועד היום נשמרים באדיקות "התרועה", "המעטרות", "שיר הקוצרים" וגם הרונדו המסורתי מרובה הרקדנים.

עופר גולדשטיין (36) בת הקיבוץ, נשואה לליאור, אף הוא בן גן שמואל. היא מנהלת החזרות, כוריאוגרפית ורקדנית בריקודי החג, הוא בחבורת הזמר שמלווה את הטקס בשירה. "זה החג שלי" היא אומרת, "אני מחכה לו כל השנה".

הכול תוצרת בית

"תרועת החליל", שעוברת מדור לדור, פותחת את התהלוכה, שצועדת על הדשא לפני הבמה המעוטרת ואל מול הקהל הגדול היושב בטריבונות שנבנו במיוחד לקראת החג. בראש צועדות בשמלות סגולות "כוהנות" הנושאות את הסל עם שבעת המינים, אחריהן "רקדניות העיטור" בשמלות לבנות, ובהמשך בשמלות צבעוניות רקדניות ורקדני החג, נושאות ונושאי הביכורים של ענפי הקיבוץ והילדים עם הסלסלות. הטקס כולו, על השירים המקוריים שהולחנו לו, מלווה בלהקת מנגנים ובשירתם של חברי חבורת הזמר, תוצרת בית כמובן.

זו מסורת ריקודים של שנים, שלא משתנים. הרקדנים והרקדניות מכירים היטב את הריקודים. אני יכולה לרקוד אותם גם אם תעירי אותי באמצע הלילה וגם מתוך שינה

לאחר נגינת ה"תרועה", נכנסת התהלוכה. ראשונות הנשים נושאות הסל עם שבעת המינים ואחריהן רקדניות ה"עיטור" שמפליאות בריקודיהן וכל נושאי ונושאות הביכורים של ענפי הקיבוץ, והילדים עם סלסלותיהם. על הבמה קריינים מלווים את החג בקטעי קריאה, אותם כתבה מידי שנה עמירה הגני, שהלכה השנה לעולמה. בתה, איריס כנען, תכתוב את קטעי הקריאה הלקוחים מהמקורות ומוטיבים של שבעת המינים יחד עם "שזירה" של ענפי קיבוץ חקלאיים.

"החל מהגן לוקחים חלק פעיל בחג" מספרת עופר על ההשתתפות האדירה והלא מובנת מאליה של חברים וילדים רבים בקהילה. "ילדי הגן מקבלים את 'ענף' גינות הנוי וכחלק מהריקוד מפזרים פרחים". אחרי "חברת הילדים" (כיתות א' עד ו'), עולים בני הנוער, להביא את הביכורים של כל ענף – מדגה (שנסגר), פרדס, רפת, גד"ש וכדומה, "לכל ענף ריקוד קבוע, שמתחדש מעט משנה לשנה ועדיין שומר על צביונו המסורתי" אומרת עופר שבנוסף להיות מעטרת היא גם כוראוגרפית של הריקודים, אותן קיבלה מקודמותיה בתפקיד.

את הביכורים מקבלות בשמלות לבנות "המעטרות", שבע בנות, "נבחרת האולסטאר" החינניות והרקדניות. המעטרות עומדות לאורך הטקס ליד הבמה, מקבלות מידי הענפים את הביכורים ומסדרות אותם על במה, שהולכת ומתמלאת בכל טוב תוצרת הקיבוץ.

מסורת ריקודים של שנים

אחרי הילדים, הענפים, ריקודי המעטרות וה"דבקה" של הגברים, מתחיל ה"רונדו" המסורתי, בו לכל מעגל צבע אחר (המעגל הראשון של בני 70 פלוס!), בפירוטכניקה שלא מביישת אירוע ממלכתי. "זו מסורת ריקודים של שנים, שלא משתנים. הרקדנים והרקדניות מכירים היטב את הריקודים. אני יכולה לרקוד אותם גם אם תעירי אותי באמצע הלילה וגם מתוך שינה".

ההכנות לחג נלקחות ברצינות ובמקצועיות: החזרות נערכות גם בסופי השבוע ומתחילות כחודש לפני החג. יומיים לפני הטקס נערכת חזרה כללית, כל ריקוד עולה בתורו וחבורת הזמר, יחד עם הנגנים, מצטרפים פעם ראשונה ב"לייב". "הטריבונות כבר עומדות יחד עם חבילות הקש, וזה מרגיש כבר חג".

יום לפני הטקס נערכת חזרה גנרלית "סופר חשובה". כל משתתפי החג עולים לפי הסדר, ולסיום "בירה ונשירה" וארטיקים לילדים. "אח שלי בן 31, מנגן כל חג על הפסנתר מגיל 10. אבא שלי ובעלי שרים בחבורת הזמר (אבא לייזר גם ברקדנים) ואני במעטרות עם חישוק ושמלה לבנה".

עופר מתארת אווירת חג שקשה לתאר במילים, "כבר עם דפיקות הפטיש בבניית הטריבונות. בנות השכבה צעירה מחכות שיגיע תורן לרקוד. אני עושה חזרות אחרי הצוהריים עם מקבלות הענפים והורים באים יחד עם הילדים לצפות. יש ציפייה לגדול ולהשתתף. ככל שהילד גדל הוא לוקח בהדרגה חלק פעיל יותר בחג. יש אחווה, יש ביחד והחזרות עוברות בכיף. משהו בחג מגייס את כולם. זו מסורת שמייחדת אותנו. אין חג כזה באף קיבוץ באזור".

חקלאי מזמר

"החג מבוצע ב'לייב', למעט מספר הקלטות בודדות" מספר ליאור גולדשטיין, מגדל ירקות הידרופוניים במקצועו וחבר בחבורת הזמר. "על ההפקה והעיבודים המוזיקליים ב-14 השנים האחרונות מופקדים מנולו קליינהייז ומתן אשכנזי, חברי מעברות. תזמורת כלי נגינה וחבורת הזמר, המונה כ-15 זמרים וזמרות, כולם מהקיבוץ, שרים שירי חג מוכרים, לצד "שירי ארץ ישראל הישנה והטובה". "יש שיר אחד מקורי – 'שיר הקוצרים', שכתב ארנון מגן והלחין דני פקטורי. דני היה נגן וחלילן, חבר הקיבוץ שנרצח בתל אביב בפרשיה שהסעירה את המדינה בסוף שנות ה-40. השיר שרד ומאז הוא חלק מהטקס בכל שנה".

את "תרועת החליל" הפותחת את הטקס ניגן במשך שנים רבות חנוך בראון שהלך לעולמו. כיום אייל ילין מרגש בנגינתו את אלפי האורחים היושבים על הטריבונות סביב הדשא הגדול.

איך אתה מסביר את ההתגייסות העצומה של החברים?

"טקס הביכורים הוא ספינת הדגל של גן שמואל. זה חג שיש לו קיבוץ" אומר ליאור בחיוך. "אני בן 45 ושר כבר 20 שנה בחבורת הזמר. יש הרגשה שלוח השנה בגן שמואל לא מתחיל בינואר אלא בטקס שבועות. יום-יומיים אחרי הטקס כבר נעשית הפקת לקחים ומתחילים לבנות את שנה הבאה. זו מסורת מאוד ותיקה עם מאות משתתפים. בתהלוכה עוברים עובדי המפעל ועובדי הגד"ש, כל ענף עם הטרקטורים והעובדים שלו, זה מאוד מרשים לצפות מהצד, כאילו לא שייך לעולם של ימינו. זה טקס פולקלור וכל שנה עושים מחדש אותו דבר. מה נשאר מלבד המסורת הקיבוצית?".

דואג שהטקס יקרה

לא רק "בני משק" מלידה לוקחים חלק בטקס המרשים. מי שאחראי על הפקת האירוע רב המשתתפים הוא חן כהן (51), נשוי לבת הקיבוץ שלא הכיר קודם את טקס שבועות. כיוון שהוא בעצמו רקדן בלהקת הדודאים (להקת מחול של פרדס חנה) הוא הוזמן להשתתף בריקודי החג "ומשם הכול התחיל". "זו הפקה מטורפת" אומר חן שמנהל את המרכז המסחרי הגדול שבכניסה לקיבוץ. "אני מפיק בפועל, דואג שהטקס יקרה. הכוראוגרפיה קיימת כבר שנים ארוכות ומדהים לראות איך המסורת נשמרת. יש מלא תלבושות, מלא צבע. הרונדו, עם כל המשתתפים, גם המבוגרים יותר, זו חוויה לא נורמלית".

.