מנהלת בית החינוך בסאסא, זכתה ב"אות העוז והתקווה": "התפקיד שלנו לייצר מציאות אחרת"

בקריירה הפדגוגית שלה פצחה דפנה גרשוני במרחק של יותר מ-300 ק"מ דרומה מתיכון "ברנקו וייס" ע"ש אנה פרנק בקיבוץ סאסא שבפיקוח המנהל לחינוך התיישבותי, אותו היא מנהלת כעת. גרשוני, במקור מהיישוב עמוקה שמול הר מירון, התחילה לחנך וללמד בתיכון "מבואות הנגב" שבקיבוץ שובל בנגב הצפוני, בעבר מוסד חינוכי של ארבעת קיבוצי "השומר הצעיר" שבאזור. סבה, משה גרשוני, הוא ממקימי החינוך הקיבוצי בארץ, בן חולתה וממייסדיו והוא שהקים שם את בית הספר הקטן דאז, לימד וניהל אותו. נכדתו (41) הזוכה הטרייה באות העוז, מספרת בהתרגשות שעל מצבתו חרוטה מילה אחת בלבד: "המחנך".

"הוא ה-מגדלור שלי וככה דיברו עליו בקיבוץ. תמיד היה מספר לי סיפורים", היא נזכרת. "כילדה אני לא חושבת שרציתי להיות מחנכת או מורה, אבל הערכתי את הדרך שלו".

גרשוני למדה בתיכון שעליו היא מופקדת כעת, שהיה אז בית חינוך קטן וקיבוצי על ההר, השייך לסאסא. כיום הוא כבר 24 שנה בבעלות רשת החינוך "ברנקו וייס".

אחרי שירות ארוך בקבע בחיל חינוך ("התפקיד האחרון שלי היה כמפקדת מחוז ירושלים בחיל חינוך"), הכירה את בן זוגה והם הדרימו בעקבות לימודיו באוניברסיטת בן גוריון. ב"מבואות הנגב" עבדה 12 שנה. "חינכתי מיומי הראשון וזה התפקיד הכי משמעותי שיכול להיות, המקום הזה הפך ללב שלי. הייתי רכזת שכבה ומעורבות חברתית. בתקופה שנכנסתי הוא עבר מהפך גדול. מבית ספר של 500 תלמידים לאחד מבתי הספר הטובים בדרום, וכשיצאתי היו שם 1,500 תלמידים".

היא חושבת שחלק מבוגרי בית הספר, איתם היא בקשר עד היום ("זה מחזיק אותי") המליצו עליה כמועמדת לזכייה באות, שהטייטל המלא שלו הוא "העוז והתקווה – נושאי בשורת דור התקומה". גרשוני קיבלה אותו ב-19 באפריל במדרשה לחינוך חברתי עין פרת. "דפנה נענתה לקריאה להוביל את תיכון אנה פרנק שבקו העימות בעיצומה של מלחמת חרבות ברזל ולאחר שפונה מקיבוץ סאסא לרביד. מתוך מחויבות עמוקה לתלמידים ולצוות (…) עברה עם משפחתה מהדרום לצפון במטרה להעניק מסגרת יציבה ותומכת בתוך מציאות מורכבת ומטלטלת. בית הספר בהובלתה (…) החזיק את הקהילה באופן מעורר השראה והמשיך את העשייה. הרוח לא נפלה (…), ההיפך. דפנה, גאווה גדולה שאת חלק מהחינוך ההתיישבותי", נימקו את בחירתה בדף הפייסבוק של המנהל לחינוך התיישבותי, פנימייתי ועליית הנוער – משרד החינוך.

בית הספר מאוד מיוחד, רב תרבותי, יש בו אוכלוסייה מכל הגליל: מ-46 יישובים שמתוכם רק שישה פונו. סאסא נמצא על הגבול. היו בביה"ס שתי פגיעות ישרות מנ"ט במהלך תקופת הפינוי

אזעקות בוקר 7 באוקטובר תפסו אותה בבית, במושב קלחים. רבע שעה מאוחר יותר כבר נפרדה מאסף, בן זוגה, שיצא למילואים. "הוא 'נעלם' לכמה חודשים ואמרתי לו שגם המילואים שלי יבואו. ידעתי שאצטרך לעשות משהו משמעותי", היא אומרת בדיעבד. מבחינת הטיימינג היא הייתה בנקודת ההזנק. את עבודתה ב"מבואות הנגב" הרגישה כבר קודם שנכון לסיים ויצאה לשנת שבתון. העתיד היה מעורפל עד שהגיעה שיחת הטלפון ביולי 2024 "וביקשו ממני לבוא לנהל את בית הספר". היא הלכה על זה מיד.

לא התלבטת? באותה נקודה בזמן אנשי הגליל העליון סבלו מאוד, אף אחד לא ידע האם ומתי צה"ל ייכנס לאירוע, סאסא היה מפונה, יש לך שלושה ילדים צעירים… ועוד עבודה ראשונה כמנהלת ביה"ס – גם בימים שקטים חתיכת תפקיד קשוח.

"האמת שלא. ביולי עשינו מעבר שעד היום הוא לא פשוט, בלשון המעטה, זה עדיין המילואים שלי ואני מרגישה במשימה לאומית מאוד חשובה ואני שלמה איתה מאוד, כל יום. אנחנו כרגע גרים ביישוב אמירים ובונים את הבית שלנו בעמוקה".

בואי נעשה רגע סדר, לטובת קוראינו, במערכת החינוך בגליל העליון כפי שאת פוגשת אותה בקיץ 2024.

"בית הספר שאני מנהלת הוא בית ספר מאוד מיוחד, רב תרבותי, יש בו אוכלוסייה מכל הגליל: מ-46 יישובים שמתוכם רק שישה פונו (בתוכם לומדים בו תלמידים מארבעה קיבוצים: צבעון, סאסא, יראון וברעם, ע"ט). מי שחי ביישוב צמוד גדר פונה לאזורים עורפיים ומי שלא – חי תחת אש. סאסא נמצא ממש על הגבול. היו בביה"ס שתי פגיעות ישרות מנ"ט במהלך תקופת הפינוי. הוא פונה באוקטובר 2023, בהתחלה למדו בזום ואז יצרו, מהר מאוד יחסית, שלושה מרחבי למידה – למדו בצפת, בגליל המערבי ובבית הספר של המפונים בפוריה".

לא בהכרח בשעות הסטנדרטיות של בית הספר, יש לציין.

"נכון. כמעט שנה שהתלמידים למדו בצורה מאוד לא מסודרת, עשו מה שאפשר ונורא חשוב להגיד את זה, כי היום אותם תלמידים נדרשים לגשת לבגרויות. מתווה הבגרויות שקיבלנו עכשיו הוא מצוין לתושבי קו העימות, אבל חייבים להבין איך הם למדו בשלוש שנים – לא כמו בשאר הארץ".

אז את מגיעה לקיבוץ רביד ב-4 באוגוסט 2024. שם בית הספר הזמני אמור היה לקום.

"מגיעה ועומדת מול שטח ריק לגמרי, עפר ומלא מנופים ואומרים לי בשיא הרצינות שב-1 בספטמבר ייפתח בית הספר. תוך שבוע הבנתי שזה לא יקרה. השתמשנו במרחבים הקיימים במרכז הסמינרים של הקיבוץ, זה קיבוץ עם אוריינטציה חינוכית מאוד והם היו מדהימים וקיבלו אותנו מדהים. פתחנו ולא היו מספיק כיתות, אז הנהגתי למידה היברידית".

בשביל זה באתי צפונה, כולל להכיל את מצוקות ההורים. גם ככה המצב כאן קשה. כשגרתי בדרום חשבתי שאני בפריפריה ולא – שעה מתל אביב זה לא פריפריה

הפתרונות שגיבשה החזיקו לשלושה שבועות. צה"ל נכנס ללבנון, התלמידים חזרו לזום. רביד נמצא בגליל התחתון ותוך שבועיים אפשר היה לפתוח עקרונית, מה גם שחלק מהתלמידים המפונים היו באזור טבריה. גרשוני הייתה בדילמה. רגישות רבה בוטאה גם מצד ההורים. בלגן. "החלטתי לפתוח ליומיים בשבוע, זה היה מאוד מורכב ולא החזיק להרבה זמן", היא משתפת, "אבל אז אישרו הסעות".

בהקשר הזה, צריך להבין שהתלמידים הגיעו לרביד תחת אש, חלקם בדרכי ההר, ואת אחת האחראיות המרכזיות לשלומם.

"זאת חוויה קשה לילדים, הסעות תחת אש. היו תלמידים שנסעו שעה ו-40 דקות כל בוקר לרביד רק כדי להגיע ללימודים. לפעמים האוטובוס צריך לעצור בצד – במקרה שהוא יכול".

עוד לא בת 40, תפקיד ניהולי ראשון. לא שאלת את עצמך "אלוהים שישמור, למה נכנסתי?"

"אני מרגישה שבשביל זה באתי צפונה, כולל להכיל את המצוקות של ההורים בהקשר הזה. גם ככה המצב כאן קשה. כשגרתי בדרום חשבתי שאני גרה בפריפריה ולא – שעה מתל אביב זה לא פריפריה. הקשיים מבחינתי הם האתגרים ובאמת ב-1 במרץ הסתיים הפינוי ותוך חודשיים חזרנו לבית הספר".

ואכן ב-19 במרץ 2025 כבר פתחו מחדש את בית הספר. חלונות שבורים תוקנו, המרחבים עברו ניקיון וסידור והשיפוץ הגדול המתין לקיץ אשתקד. "זאת עדיין הרבה עבודה. בבית הספר הייתה טלטלה ניהולית מכל מיני סיבות ויש הרבה עבודה בלייצר אמון מחדש, כי לתושבי קו עימות אין הרבה אמון במערכות ולי יש אחריות גדולה מאוד לשמור על מערכת חינוך איכותית על ההר", היא אומרת. "במשך שנה רק עסקנו בלהצמיח. הרבה תלמידים לא חזרו עדיין ובית הספר קצת קטן, אבל ממש עבדנו בזה. ערב המלחמה, ב-6 באוקטובר, היו בביה"ס 450 תלמידים, כשאני נכנסתי היו 320 תלמידים והיום מגיעים לבית הספר 380 תלמידים, אז מצליחים קצת לצמוח אבל זה לא מספיק. יש הרבה יתרונות בבית ספר בוטיקי על ההר אבל כדי להחזיק מגמות שונות וגם מבחינה חברתית אני רוצה שיהיו יותר, השכבות של ח'-ט' הכי קטנות, בשנה שעברה בשכבה ז' היו 30 תלמידים וזה משבר שייקח כמה שנים עד שנצא ממנו. הפינוי הזה פגע משמעותית בבית ספר", היא קובעת.

בנוסף, בשונה מהדרום, זה בית ספר רב תרבותי, לומדים בו קיבוצניקים, מושבניקים, צ'רקסים, דרוזים, מוסלמים ויהודים, לא מה שחווית ב"מבואות הנגב".

"נכון. יש קשיים ומורכבות סביב הרב תרבותיות הזאת, אבל זה הטבע של הגליל ולכן בית הספר צריך לשקף את זה. המלחמה מאתגרת את המצב, אבל אנחנו חיים את זה בטוב וברע. הצוות שלי הוא וואו. הם עברו שנה מטורללת, החלפת מנהלים, היו לי מורים שהגיעו מירושלים ללמד ברביד. והם הולכים איתי ועם השגעונות שלי ויש לי לא מעט, כי אני מאמינה שצריך להיות חינוך מעולה על ההר. זה חלק מתפיסה פדגוגית".

ביום רביעי לפני שבוע ההסעות יצאו וב-13:55 היתה אזעקה בכל המרחב. שבע-שמונה הסעות בדרכים, ירי טילים ונפילה בשטח פתוח. חלק מהאוטובוסים יכולים לעצור וחלק לא

כשהיא אומרת "שגעונות" היא מתכוונת למשל לכך שיצרה קשר עם "בית היער" – עמותה שמפעילה את ביה"ס יער "לב החורש" ביער במירון בשמונה השנים האחרונות, וכעת שכבה ז' שלה לומדת שם יום בשבוע. "זה מקום עם תפיסה פדגוגית עמוקה מאוד שהם פיתחו ואנחנו מצמיחים חינוך משותף ביחד. מאוגוסט האחרון הצוות שלי ושלהם לומד ביחד. זה לא יום טיול בשבוע. התחלנו בדצמבר, ובסאסא בחודש הזה מזג האוויר בחוץ הוא שתי מעלות. התלמידים יוצאים בבוקר בהליכה של קילומטר וחצי ולומדים מיומנות יער בסיסיות ובסוף זה מייצר משהו אחר בתוך האקלים הכיתתי ומבחינתי קורים שם ניסים. חלק מהילדים האלו היו במלון שנה וחצי וזה לא קל".

מה את רואה בעקבות השילוב?

"ביער יש הרבה פחות אלימות ויותר שיח ויש חוויות הצלחה אחרות – לבשל ולגלף, ותחושת המסוגלות שלהם עולה וזה בא לידי ביטוי אחר כך גם בכיתה. מבחינתי זאת בשורה, אנחנו הראשונים בארץ שהכניסו את זה לחטיבה. בנוסף, יש הרבה תמיכה, פתחנו כיתות ייחודיות, תלמידי חמש יחידות באנגלית מסיימים עם פטור לאקדמיה וזה אומר בשפה חינוכית לבנות להם עוגנים לעתיד – אחד התפקידים שלנו. השנה אנחנו מסיימים את הפיילוט והמורות למדו את זה תוך כדי לימוד".

ועכשיו הפסקת האש. ואין שקט מוחלט בצפון.

"כן, היא מאוד שברירית ואנחנו קצת בונים את עצמנו מחדש. חזרנו לפני כשלושה שבועות ללימודים, ביום רביעי לפני שבוע ההסעות יצאו וב-13:55 היתה אזעקה בכל המרחב. שבע-שמונה הסעות בדרכים, ירי טילים ונפילה בשטח פתוח. חלק מהאוטובוסים יכולים לעצור וחלק לא, זה היה אירוע שצריך היה לנהל ולוודא שכולם הגיעו הביתה ולבקש מההורים לשוחח איתם על האירוע, לדבר איתם למחרת, לרענן נהלים…".

יש הרבה עבודה בלייצר אמון מחדש, כי לתושבי קו עימות אין הרבה אמון במערכות. במשך שנה רק עסקנו בלהצמיח. זה משבר שייקח כמה שנים עד שנצא ממנו

גרשוני מדברת והאנרגיות והשמחה הכנה על המקום שהיא נמצאת בו ניכרים בקולה כל הזמן. "מרגש שאני חלק מזה", היא קובעת שוב ושוב. "הצוות שלי עושה את הבלתי ייאמן, המנהל לחינוך התיישבותי שם את הצרכים שלנו מאוד מאוד על השולחן, המסר הוא לא לוותר לילדים ולא לתת להם להישאר במקום קורבני. המציאות פה לא פשוטה אבל התפקיד והאחריות שלנו הוא לייצר מציאות אחרת ואת החינוך הכי טוב שאפשר ושהתלמידים ייצאו אזרחים טובים. לוותר להם על הבגרויות זה הדבר הכי לא נכון לעשות. אני מרגישה שאני כבר שולפת את נוהלי החירום, כי זאת המציאות שלנו. בסוף כל אחד בוחר לקום בבוקר תחת אש ולייצר שגרה וגם בסיטואציה הזאת אנחנו כל היום עושים ומתפתחים ולא מוותרים, אחרת לא יהיה".

ספרי קצת על אות העוז ועל הטקס.

"לפני שלושה שלושה שבועות התקשרו אלי. 78 צעירים ממכינות או תוכניות מנהיגות בחרו 78 דמויות מעוררות השראה בתקופה הזאת. הטקס היה מאוד מכובד ומכבד ובעיקר היה לי משמעותי שרוב הקהל הורכב מצעירים. אני לא מחנכת כדי שהם יהיו כמוני, אני רוצה שהם יראו אותי וירצו לעשות כמוני. האנשים לצידם קיבלתי את האות עשו ועושים דברים מדהימים, אם אלו שורדי שבי או מקימי עמותות וזאת ממש זכות גדולה. הזכייה היא שלי אבל גם של המשפחה שלי ושל בית הספר".

וכמו מנהלת אמיתית את רוצה להודות לקולגות, אז בואי נכניס אותם.

"השותפים שלי לדרך הם ברנקו וייס, שחולמים איתי את חלום היער, מאפשרים משאבים ומלווים על בסיס יומיומי את בית הספר.
המנהל לחינוך התיישבותי – גם בבניית בית הספר ברביד, גם בחזרה המהירה לסאסא, גם בליווי מקצועי וגם במשאבים. לאחרונה לקחתי את התלמידים ללמוד ב'כפר נוער מארח' – יוזמה של המנהל לאירוח בתי ספר בקו עימות. תלמידים ישנו בכפר הנוער ולמדו שם לבגרויות.
המועצות אזוריות הגליל העליון ומרום הגליל, קיבוץ סאסא והכי חשוב: אני אימא לילדים צעירים – תמר (12), אוריה (9.5) ומעין (6). זה גם מעבר לא פשוט ויש מחיר משפחתי. אני חושבת שמה שחשוב באות הוא הכרה במי שלא הופך לקורבן אלא מייצר מציאות. מאתגר, אבל אני לא רוצה שירחמו עלינו. אנחנו חזקים ולא נוטשים את הצפון".