מתקבלים לחברות בקיבוצי אצבע הגליל, עכשיו: "יש פה איכות חיים אחרת"

בתוך המציאות הדרוכה והמאתגרת בפריפריה הצפונית מתרחש תהליך שקט, כמעט הפוך מהאינטואיציה. לא מעט משפחות צעירות ממשיכות להגיע לאזור. הן לא באות לבדוק, לא לניסיון זמני, אלא עושות את הצעד המשמעותי ביותר בחתירה לחיים הקיבוציים – קבלה לחברות. זהו מהלך שהוא הרבה מעבר לפורמלי. זו לא רק חתימה על טפסים או הצבעה בקלפי, זוהי הצהרה: אנחנו מתכוונים להישאר. בתוך מציאות שבה לא מעט אנשים עדיין מתלבטים אם לחזור, ההחלטה הזו מקבלת משקל מיוחד.

שלוש משפחות: מדן, ממשגב עם ומהגושרים מספרות סיפור אחד ויורדות לפרטים: איך נראית בחירה בגליל העליון כשהיא נעשית מתוך מודעות מלאה לקושי.

בהוד השרון הכרנו שלושה שכנים

ברק חסון (37) ואשתו סיון הגיעו לקיבוץ דן בקיץ האחרון עם שני ילדיהם אורי (7) ותום (4) אחרי שנים של חיים במרכז הארץ.

"הרבה שנים רצינו לעבור", מספר ברק. "זה לא משהו שקרה ביום אחד. הרגשנו שאנחנו רוצים להוריד הילוך, לגדל את הילדים בצורה שאנחנו מאמינים בה. במרכז הכול יותר אינטנסיבי, גם החיים וגם גידול הילדים. אם הם יוצאים לשחק, אתה כל הזמן עם עין עליהם. פה התחושה אחרת לגמרי. יש מרחב, יש שקט, הם יכולים להיות בחוץ בצורה הרבה יותר חופשית".

המעבר לדן התרחש באוגוסט, לתוך תקופה שגם כך לא הייתה יציבה לחלוטין. למרות זאת, ההשתלבות בקיבוץ הייתה מהירה ועמוקה יותר ממה שציפו. "אחד הדברים שהכי חיפשנו זה קהילה. במגדל בהוד השרון הכרנו אולי שלושה שכנים. אלו חיים מאוד מנותקים אחד מהשני. פה זה הפוך לגמרי. ביום הראשון שכנים באים עם עוגה, מציגים את עצמם, מזמינים. תוך זמן קצר מצאנו את עצמנו חלק מחבורה – אנשים בגיל שלנו, עם ילדים בגילים דומים. יש מפגשים, יש ערבים ביחד, יש תחושה שאתה חלק ממשהו".

אנחנו כן מסתכלים קדימה. אם זה יהפוך לשגרת ‘טפטופים’ מתמשכת כמו בעוטף במשך שנים, נצטרך לעצור ולחשוב מחדש. אנחנו לא עיוורים למציאות. אבל כל עוד זה המצב, אנחנו כאן

גם מערכת החינוך, שהייתה נקודת חשש משמעותית לפני המעבר, התגלתה כחזקה ומחברת. "היו לנו הרבה סימני שאלה", הוא אומר. "איך הילדה תיכנס לכיתה חדשה, איך הקטן יסתגל לגן, מה יהיה עם ההסעות. בפועל, זה פשוט עבד. יש מערך מסודר, מלוות בהסעות, הילדים נכנסו למסגרת ותוך זמן קצר הרגישו בבית. זה הוריד מאיתנו המון לחץ".

אבל לצד ההשתלבות המהירה, המציאות הביטחונית לא נשארה ברקע בלבד. ברק הצטרף לכיתת הכוננות של הקיבוץ וכשנשמעו אזעקות ונפילות באזור, גם המשפחה חוותה מקרוב את המתח. "ברגע שחיזבאללה נכנס לתמונה והייתה נפילה קרובה, זה כבר לא תיאוריה, זה נהיה מאוד מוחשי. היו כמה ימים שסיון והילדים נסעו למרכז ואני נשארתי פה. זה לא נעים, זה מעלה שאלות".

טוב לנו והילדים מאושרים

ובכל זאת, בתוך ההתלבטות הזו, התקבלה החלטה להמשיך. "באיזשהו שלב אמרנו לעצמנו שגם במרכז אין באמת שקט. גם שם יש אזעקות, גם שם יש פחד. אז אם כבר להתמודד עם זה, לפחות נעשה את זה במקום שטוב לנו בו, עם האנשים שאנחנו מכירים, עם הקהילה שלנו. אמרנו שאם כבר להשתגע, אז להשתגע ביחד, בבית".

הגישה הזו אינה נאיבית. ברק מדגיש שיש גבולות למה שהם מוכנים לקבל לאורך זמן. "אנחנו כן מסתכלים קדימה. אם זה יהפוך לשגרת ‘טפטופים’ מתמשכת, כמו שהיה בעוטף במשך שנים, אז נצטרך לעצור ולחשוב מחדש. אנחנו לא עיוורים למציאות". אבל נכון לעכשיו, התחושה ברורה. "טוב לנו פה", הוא מסכם, "הילדים מאושרים, אנחנו מצאנו את המקום שלנו, והחיים פה – בקצב שלהם, באנשים, בשקט היחסי – זה בדיוק מה שחיפשנו. כל עוד זה המצב, אנחנו כאן".

באיזשהו שלב אמרנו לעצמנו שגם במרכז אין באמת שקט. גם שם יש אזעקות, גם שם יש פחד. אז אם כבר להתמודד עם זה, לפחות נעשה את זה במקום שטוב לנו בו

הסיפור של דודי ביטון (32), ואשתו יערה, אינו סיפור קלאסי של מעבר מהמרכז לצפון, אלא מסלול חיים מורכב יותר. ביטון גדל בבית חרדי בבית"ר עילית, במשפחה מרובת ילדים. "יצאתי בשאלה בגיל 17", הוא מספר, "עזבתי את הבית, התחלתי לעבוד, ובשלב מסוים התגייסתי לשריון". השירות הצבאי הוביל אותו לראשונה אל גבול הצפון ולמשגב עם. כמפקד מחלקה צעיר הוצב באזור, כחלק מהמשימה להגן על היישוב. "היינו פרוסים סביב הקיבוץ, במוצבים", הוא נזכר. "זה היה חורף קשוח, תנאים לא פשוטים, אבל שם הבנתי שזה המקום הכי יפה בארץ. משהו בנוף, באווירה, באנשים – זה פשוט תפס אותי".

בכל פעם שהיינו מגיעים לביקור במשגב עם היינו נזכרים למה בחרנו במקום הזה. יש פה משהו שקשה להסביר למי שלא חי את זה – שילוב של נוף, קהילה, תחושת שייכות

אחרי השחרור הוא לא חזר ישירות למרכז, אלא נשאר בצפון, שכר דירה בכפר יובל ובהמשך הכיר את יערה. היא ילידת בלגיה שעלתה לישראל, עברה לתל אביב והגיעה ללימודים בתל חי.

החיים שלהם נעו בין הצפון למרכז במשך כמה שנים, בעיקר סביב לימודים ובניית קריירה. הוא השלים לימודים בחינוך והפך למורה והיא פיתחה קריירה בתחום הרפואה הסינית והשיאצו. "גרנו ארבע שנים במרכז", הוא מספר, "אבל בסוף הבנו שאנחנו רוצים לחזור צפונה. זה לא רק עניין של מקום, זה סוג החיים".

נוף, קהילה, שייכות

הם אכן חזרו לקיבוץ, אך פונו ממנו עם כלל הקהילה לאחר 7 באוקטובר. במהלך אותה תקופה יערה התגוררה באזור הכנרת ובהמשך במעלה גמלא, בעוד דודי עצמו היה רוב הזמן במילואים. הוא צבר יותר מ־600 ימי שירות.

ובכל זאת התחזקה אצלם ההחלטה לחזור. "בכל פעם שהיינו מגיעים לביקור בקיבוץ, אפילו לכמה שעות, היינו נזכרים למה בחרנו במקום הזה. יש פה משהו שקשה להסביר למי שלא חי את זה – שילוב של נוף, קהילה, תחושת שייכות".

אמרנו – ניקח רגע. ובסוף הבנו שאנחנו לא רוצים לעזוב. שיש פה משהו שאנחנו לא מוכנים לוותר עליו. בסוף זה האנשים. הקהילה. זה משהו שאין לו תחליף

עם זאת, הוא אינו מתעלם מהמורכבות הביטחונית, אולי להיפך. משגב עם הוא אחד המקומות הקרובים ביותר לגבול, והחיים בו מתנהלים כמעט על קו התפר שבין אזרחי לצבאי. גם אירועים קשים, כמו נפילתו של חבר הקיבוץ פושקו (עופר מושקוביץ), טלטלו את הקהילה והציפו מחדש את החששות. "זה היה רגע מאוד קשה", הוא מודה. "היו משפחות שעזבו, לא כי הן ויתרו, אלא מתוך צורך להגן על עצמן. אנחנו עצמנו ישבנו וחשבנו מה נכון לעשות".

ההחלטה בסופו של דבר הייתה להישאר. "אמרנו – ניקח רגע, נישן על זה, נבין. ובסוף הבנו שאנחנו לא רוצים לעזוב. שיש פה משהו שאנחנו לא מוכנים לוותר עליו". וכששואלים אותו מה מחזיק אותם במקום הזה, התשובה שלו חוזרת לאותה נקודה: "בסוף זה האנשים. הקהילה. זה משהו שאין לו תחליף. אתה מרגיש שאתה חלק ממשהו, לא לבד. וזה מה שעושה את ההבדל. אנחנו רוצים לבנות פה בית, להקים משפחה, להיות חלק מהקהילה לאורך זמן. זה לא פתרון זמני מבחינתנו. זה החיים שלנו".

מושיקו ירוחם וניצן שטינפלד־ירוחם מהגושרים, בני 30 פלוס, בעלי שורשים עמוקים בצפון. היא מקיבוץ קדרים, הוא גדל בהגושרים. באופן טבעי גם הם מצאו את עצמם נעים בין מקומות ובוחנים אפשרויות, ולא מקבלים את הבחירה להישאר בצפון כמובנת מאליה.

הם הכירו במהלך השירות הצבאי בשריון, נפגשו בכלל בהר דב, כל אחד מגיע מרקע אחר, אבל מהר מאוד הבינו שהם חולקים תפיסת עולם דומה. "כשהשתחררנו טיילנו יחד, ואז עברנו לגור בכפר יובל בזמן שניצן למדה בתל חי", מספר מושיקו. "אחר כך עברנו להגושרים, שכרנו בית, ובשלב מסוים הבנו שזה כבר לא רק 'מקום לגור בו', אלא המקום שבו אנחנו רוצים לבנות את החיים שלנו".

מבחינתי אי אפשר לנהל חיים מתוך פחד. זה לא עובד. אם אתה נותן לפחד להכתיב לך החלטות, אז בעצם אין לך שליטה על החיים שלך

אבל לצד הבחירה הזו, המלחמה והמציאות הביטחונית לא פסחו עליהם, גם ברמה האישית. מושיקו, קצין שריון, הוקפץ כבר ב-7 באוקטובר, יצא לסבבים בעזה, ובמקביל הקשר שלו עם הקיבוץ רק התהדק, תחילה דרך כיתת הכוננות ובהמשך בתפקיד הרבש"צ, אליו התמנה לאחרונה.

"מבחינתי", הוא אומר, "אי אפשר לנהל חיים מתוך פחד. זה לא עובד. אם אתה נותן לפחד להכתיב לך החלטות, אז בעצם אין לך שליטה על החיים שלך. אני מעדיף להחליט בעצמי מה נכון לי, איפה אני רוצה לחיות, ולא לתת למי שמאיים עליי להחליט בשבילי".

אצל ניצן התמונה מורכבת יותר. "המלחמה הזאת לגמרי ערערה אותי", היא אומרת בכנות. "זה לא רק האירועים עצמם, אלא גם האובדן הקרוב, העובדה שאתה חווה את זה ממש מתוך החיים שלך. יש רגעים שאתה אומר לעצמך: 'רגע, אולי כן עדיף מקום יותר רגוע, יותר בטוח'".

לאחר תקופה של מתח וחוסר ודאות, השניים אף יצאו לתקופה ארוכה לחו״ל, בין היתר כדי “לנקות את הראש”. אבל דווקא המרחק חידד עבורם את הבחירה.

המלחמה הזאת לגמרי ערערה אותי. זה לא רק האירועים עצמם, אתה חווה את זה ממש מתוך החיים שלך. יש רגעים שאתה אומר לעצמך: 'אולי כן עדיף מקום יותר רגוע, יותר בטוח'

“חזרנו לארץ כי הבנו שזה הבית שלנו,” מספר מושיקו. “לא כי אין אופציות אחרות, אלא כי זה המקום שבו אנחנו רוצים להיות".

גם לאחר החזרה, המציאות לא הפכה פשוטה יותר. “זו מציאות הזויה,” אומרת ניצן. “מאפס למאה כל הזמן. אתה מתנהל רגיל, ופתאום הכול משתנה. זה בהחלט מערער, במיוחד כשחושבים קדימה על ילדים ועל משפחה".

ובכל זאת, השורה התחתונה שלה ברורה: “אני שלמה עם ההחלטה שלי. אני לא רואה את עצמי חיה במקום אחר בארץ. יש פה איכות חיים אחרת – האנשים, הקהילה, הנוף, הקצב. זה משהו שקשה להסביר למי שלא חווה את זה. "מי שמגיע לפה ומכיר את האנשים, מבין מהר מאוד למה נשארים", אומרת ניצן. "יש פה קהילה שמקבלת אותך, מחזיקה אותך, נותנת תחושת שייכות. זה לא מובן מאליו".

ובמבט קדימה, הם בוחרים להישאר אופטימיים, גם אם בזהירות. “ברור שיש הרבה מה לשפר, גם מבחינת ביטחון וגם מבחינת תשתיות ושירותים,” אומרת ניצן. "אבל אני כן מאמינה שזה מקום שיכול וצריך להתפתח. ואנחנו רוצים להיות חלק מהדבר הזה".