אלימות נוער. לא הסיפור של הילדים בלבד

"אני עוצם את העיניים," אמר לי אבא ערב אחד, "וחוזר מיד לכיתה הקטנה בבית הספר היסודי בקיבוץ. על הקירות היו תלויים משפטים שלא רק קישטו את החדר, הם עיצבו אותנו: 'ואהבת לרעך כמוך', 'כבד את אביך ואת אמך', 'והדרת פני זקן'. בכל בוקר המחנכת הייתה עוצרת הכול לרבע שעה של שיחה על ערכים, על אחריות, על איך להיות בני אדם. גם אחר הצהריים, בתנועת הנוער, לא רק שיחקנו, למדנו לחיות יחד. דיברנו על גבולות, על כבוד, על חברות. היה ברור מה מותר ומה אסור.

אבא שתק לרגע ואז הוסיף בשקט:
"היום אני מסתכל על מה שקורה סביבנו, ושואל את עצמי – לאן כל זה נעלם?"

סימפטום למציאות שבה גבולות מיטשטשים, האלימות גוברת והקושי הרגשי של בני הנוער מתפרץ בדרכים מסוכנות

בשנים האחרונות, וביתר שאת בתקופה האחרונה, נדמה שהמציאות הישראלית מציירת תמונה אחרת, קשה ומדאיגה יותר. שוב ושוב בני נוער הופכים לגיבורי הכותרות, לא בזכות עשייה, מנהיגות או ערבות הדדית, אלא סביב מעשי אלימות קשים.

בשבועות האחרונים הזדעזענו ממקרי רצח ואלימות שבהם מעורבים קטינים: רצח ימנו בנימין זלקה בפתח תקווה, רצח דסטאו צ'קול בבאר שבע, ומקרה נוסף בתל אביב שבו תלמיד בן 12 תקף ילדים אחרים בסכין. אלו אינם מקרים בודדים; הם סימפטום למציאות שבה גבולות מיטשטשים, האלימות גוברת והקושי הרגשי של בני הנוער מתפרץ בדרכים מסוכנות.

התופעה אינה נשארת מחוץ לשערי הקיבוץ. גם אצלנו הולכים ומתרבים סימנים מדאיגים: קטטות בין בני נוער, ונדליזם, גרפיטי על מבני ציבור, פגיעה ברכוש משותף ותחושת התרופפות של גבולות שהיו בעבר מובנים מאליהם. בתוך שגרת חירום מתמשכת, מתח ביטחוני וחוסר ודאות, יש בני נוער שמחפשים פורקן – ולעיתים הוא מופנה פנימה, אל תוך הקהילה עצמה.

הילדים שלנו זקוקים היום יותר מתמיד למבוגרים יציבים שיאמינו בהם, אך גם יעזו לעצור, לכוון ולשמור עליהם

דווקא עכשיו, האחריות ההורית והקהילתית חייבת לחזור למרכז. מחקרים מצביעים על כך שהורות סמכותית, כזו המשלבת חום, נוכחות ואהבה לצד גבולות ברורים ועקביים, היא הגורם המשמעותי ביותר בהפחתת התנהגויות סיכון אצל מתבגרים.

לצד זאת, חשוב לאמץ גישה של "מנטליזציה" – היכולת להבין מה עובר על הנער או הנערה, מה הם מרגישים וחושבים, מבלי לוותר על הסמכות ההורית ועל הצבת גבולות.

הילדים שלנו זקוקים היום יותר מתמיד למבוגרים יציבים שיאמינו בהם, אך גם יעזו לעצור, לכוון ולשמור עליהם. הם זקוקים ל"אמון אפיסטמי", תחושה שיש מבוגר שאפשר לסמוך עליו שיסביר את המציאות המורכבת, יתווך אותה ויגן עליהם, גם מפני עצמם.

איך לא ללכת לאיבוד עם המתבגרים?

• גבולות הם ביטוי לאהבה – גבול איננו עונש אלא עוגן. בני נוער זקוקים לידיעה שיש מבוגר ששומר עליהם. חשוב להציב קווים ברורים בנושאי אלימות, ונדליזם ופגיעה באחר.
• לראות את הנפש שמאחורי ההתנהגות – מאחורי כעס, הסתגרות או התפרצות, יש לעיתים חרדה, בלבול או כאב. נסו להקשיב לעולמם הפנימי של המתבגרים ולתת מקום לרגש לפני שהוא הופך למעשה פוגעני.
• להיות נוכחים גם בשיחות הקשות – אל תירתעו מהשאלות על המצב הביטחוני, הפחדים או תחושת חוסר התקווה. הקשבה ללא שיפוטיות מחזקת את האמון ומאפשרת לנערים ולנערות לראות בכם כתובת.
• לחזק את הקשר המשפחתי – גם זמן קצר של נוכחות אמיתית: ארוחה משותפת, נסיעה, הליכה או שיחה, מחזק את תחושת השייכות והביטחון של המתבגר.

בני הנוער שלנו אינם "דור אבוד". הם ילדים ומתבגרים הגדלים בתוך תקופה מורכבת ורוויית מתח, והם זקוקים לנו, המבוגרים, יותר מאי פעם

למרות המציאות הכואבת, חשוב לזכור: בני הנוער שלנו אינם "דור אבוד". הם ילדים ומתבגרים הגדלים בתוך תקופה מורכבת ורוויית מתח, והם זקוקים לנו, המבוגרים, יותר מאי פעם. אם נדע לשלב בין גבולות ברורים לבין הקשבה עמוקה, בין אחריות לבין חמלה, נוכל לסייע להם למצוא מחדש קרקע יציבה.

הקהילה הקיבוצית ידעה לאורך השנים להתמודד עם משברים מתוך ערבות הדדית וחוסן אנושי. גם עכשיו זהו הזמן להתלכד, להקשיב, להושיט יד להורים ולבני הנוער, ולבנות יחד מציאות שבה הערכים שעל הקיר אינם רק זיכרון נוסטלגי – אלא דרך חיים.

הכותב אורון בן צבי
עו"ס ומרצה בתחום הנוער והתנהגויות סיכון
מנהל חינוך במערכת קיבוצית