לזכרם של 3,591 חללים: טקס ההתייחדות של התנועות הקיבוציות נערך באנדרטת הקיבוצים

התנועה הקיבוצית קיימה היום (רביעי) את טקס ההתייחדות השנתי לזכרם של חללי הקיבוצים, שנפלו במערכות ישראל ובפעולות האיבה. הטקס התקיים באנדרטת הקיבוצים, ביער הקיבוצים הסמוך למשמר העמק, בנוכחות משפחות שכולות מהתנועה הקיבוצית והקיבוץ הדתי, מטה התנועות, מתנדבי שנת השירות וחניכי תנועות נוער, חברי קיבוצים ואורחים נוספים.

3,591 מבני ובנות הקיבוצים נפלו ונרצחו במערכות ישראל ובפעולות האיבה מאז קום המדינה. מאז 7 באוקטובר 2023 נוספו למניין חללי הקיבוצים 124 חללי צה"ל ו- 309 חללי פעולות איבה.

את אבוקת הזיכרון הדליקו טל ועינת מאור, הוריה של הנערה אביב מאור מקיבוץ עין חרוד איחוד, שנרצחה בתחילת השנה בפיגוע בעמק המעיינות, סמוך לקיבוצה.

את תפילת "יזכור" קראה יונית קורן, אימו של עמרי קורן מקיבוץ שניר, שנפל במהלך אימון בשנת 2000.

קדיש לזר הנופלים אמר שמעון פיזם, אביו של רס"ל שי אוריאל פיזם מקיבוץ עין הנציב, שנפל בקרב בדרום רצועת עזה בדצמבר 2023.

בזכות הילדים שלנו יש לנו מדינה

"השכול דפק לי בדלת שלוש פעמים. אבל אני בחרתי בחיים. אנחנו כמו עץ השדה, משיר עלים ופורח שוב", אמר אלי טהר, יושב ראש ארגון יד לבנים, "כל ההתיישבות החקלאית היא סמל של מדינת ישראל. סמל אהבת הארץ, הציונות האמיתית. היא זורמת בדמנו. ואנחנו לא מוותרים, גם כשהרוח חזקה. מתכופפים אבל ממשיכים לצמוח.
בזכות הילדים שלנו יש לנו מדינה. אני מקווה שכולנו נראה זמנים טובים יותר ונגשר על הפערים בחברה הישראלית".

להחזיר את התקווה

"התכנסנו הערב להתייחד עם זכרם של חללי התנועות הקיבוציות", אמר מזכ"ל התנועה הקיבוצית, ליאור שמחה, "האנדרטה לחללי הקיבוצים היא קודש הקודשים שלנו.

מול הלוחות בהם מונצחים 3,591 נופלים ונרצחים – התחייבנו לזכור, ובעיקר להיות ראויים לזכרם.

מאז 7 באוקטובר נכתב כאן פרק נוסף ומחריד, אולי הקשה ביותר מאז הקמת המדינה.

אנשי ההתיישבות וכוחות הביטחון הם אלה שיצרו את גבולות המדינה – כך היה וכך יהיה.

אנחנו בתנועה הקיבוצית מחויבים להמשיך לחנך לאורם, לחנך למחויבות עמוקה לחברה הישראלית, לשירות משמעותי, ולאמונה הבלתי מתפשרת שלמרות הכול ואף על פי כן, המדינה שלנו היא ביתו של העם החופשי בארצו.

מחיר המלחמה הוא בלתי נסבל. השכול פוגע בכולנו ואנחנו פוגשים אותו יום-יום. אנחנו ממש מצפים ללבלוב. אנחנו מצפים רגע לזקוף קומה

גם בשעות אלה ליבנו עם הצפון המופגז, עם המשפחות השכולות, עם הפצועים בגוף ובנפש וכמובן עם לוחמנו הנמצאים בחזית.

לא נעמוד מנגד, נעשה כל שביכולתנו כדי שהחברה והמדינה יהיו ראויות למחיר ששולם בדם בניה ובנותיה.

ולכם, הצעירים שעומדים לפני גיוסכם לצה"ל, שילמנו מחיר כבד, כבד מדי – אנא חיזרו הביתה בשלום.

עושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו ועל כל עמך ישראל.

אני מרגיש שזכיתי לעמוד בראש התנועה בשעתה הקשה ביותר. כבר יותר משנתיים וחצי אנחנו מתמודדים עם שכול ויגון. אנחנו עדיין בשלכת. לפני קצת יותר מחודש איבדנו חבר יקר ממשגב עם, פושקו (עופר מושקוביץ), האחרון שחקוק על האנדרטה.

מחיר המלחמה הוא בלתי נסבל. השכול פוגע בכולנו ואנחנו פוגשים אותו יום-יום. אנחנו ממש מצפים ללבלוב. אנחנו מצפים רגע לזקוף קומה.
בסוף כל שבעה אני ממלמל לעצמי – רק להיות ראוי. רק שנהיה ראויים. זה התיק שאני סוחב עם עצמי יום-יום. יש לנו תפקיד חשוב בחברה הישראלית. להיות ראויים, להחזיר את המדינה שלנו למסלול שהיא כל כך צריכה.

תודה גדולה לכם על המחיר הבלתי נסבל, היקר, הקשה והכואב ששילמתם ואתם משלמים כל יום. אני ואנחנו פה כדי לוודא שאנחנו ראויים לו. מוטל עלי, בראש ובראשונה, להחזיר את התקווה".

להאמין שאפשר לתקן

"רגב שלנו היה אמור לחגוג השנה 24. אני עדיין מתקשה להבין איך הפכתי לחלק ממשפחת השכול. זו משפחה שאף אחד לא בוחר להצטרף אליה", אמרה גילנית ריף-אמר, אימו של סמ"ר רגב אמר מקיבוץ שדה נחמיה, שנפל בקרב על קיבוץ כיסופים ב-7 באוקטובר 2023.

אתם תקבעו איזו מדינה תהיה לנו. השיקום שלנו יעשה רק דרך חמלה, דרך להישאר יחד גם כשלא מסכימים

"ב-7 באוקטובר העולם שהכרתי עד אז נעלם. מאז אותו יום אני חיה בין שני כוחות חזקים ומפחידים כאחד – הזיכרון והשכחה. מי שלא איבד לא יוכל להבין את הפחד הזה. הפחד שיום אחד העולם ימשיך הלאה, והשם שלו יהפוך לעוד שם בטקס. שהחיוך שלו, הדרך שבה היה, יישאר זיכרון מעומעם.

רגב ביקש מאיתנו להנציח אותו במעשים ולא באנדרטאות. לא לעצור את החיים. להמשיך לאהוב, לבנות, לבחור בחיים. וזה אולי הדבר הכי קשה. כשיש כאב שלא עוזב לרגע. אבל זו הבחירה שלנו. לקום בבוקר, להמשיך. לחבק. להאמין שאפשר לתקן. כי כזה היה רגב".

גילנית פנתה לצעירים, לשינשינים ולחברי תנועות הנוער: "אתם תקבעו איזו מדינה תהיה לנו. השיקום שלנו יעשה רק דרך חמלה, דרך להישאר יחד גם כשלא מסכימים. רגב וחבריו נפלו על הגנת המדינה. עכשיו עלינו ועליכם לחיות בה. הזיכרון הוא לא באנדרטאות, הוא באיך נחיה יחד. איך אנחנו מתייחסים אחד לשני, איך אנחנו מתנהגים, איך אנחנו בוחרים לקיים את המדינה הזו".

סיפורם של כל הבנים

"בקיץ 2026 ימלאו 20 שנה למלחמת לבנון השנייה. במלחמה נפלו 121 חיילים וחיילת אחת ו-44 אזרחים. בין הנופלים היה גם בננו הבכור, הטייס רב סרן ניסן שלו, ניסן בן 36 במותו", אמר עמוס שלו, אביו של רס"ן ניסן שלו מקיבוץ עברון.

"במשך השנים, לאחר שלמדתי להכיר את סיפורי רוב הנופלים ואת דמותם, מצאתי שאני מדבר ומספר, לא רק את הסיפור על ניסן שלנו, אלא את סיפורם של כל הבנים. אותן הדמויות, אותם הפנים המבטאים את, החוכמה, את האומץ, את הערכים, והיופי של כולם.

ניסן היה דור שלישי בקיבוץ עברון, הבן הבכור של רחל אשתי ושלי, אח לשגיא, יותם, חמוטל ואסנת. ודוד ל-13 נכדות ונכדים. ניסן גדל בחינוך המשותף, ובסביבה עם ערכים אוניברסליים ויהודיים, של שוויון ערך האדם באשר הוא אדם, והשוויון לגר ולזר, שוויון סוציאלי, ערבות הדדית, שוויון בפני החוק 'אהבת לרעך כמוך' ועוד. לצערנו, חלקם של ערכים אלה, נרמס בשנים האחרונות, דבר שגורם לכולנו צער וכאב רב, לאור המחיר ששילמו בנינו בעת שרותם בצה"ל.

לאחר המלחמה הקמנו יחד עם עוד שבע משפחות שכולות, רובן מקיבוצים, קבוצת תמיכה שפעלה במשך 16 שנה בפגישות חודשיות ובניהול עצמי של הקבוצה. זה היה אחד הדברים החשובים, שעזרו לכולנו לדבוק בחיים ולהמשיך לחיות בשני מסלולי החיים, זה ש'לפני' וזה ש'אחרי'.

המלחמה החזירה אותנו 20 שנה אחורה. הזדהינו עם כל חייל שנפל, עם כל אזרח שנהרג ונרצח. לא יכולנו לעצור את הדמעות

עוד לפני המלחמה, על רקע ההפיכה המשפטית, התחילה מלחמה מלוכלכת ופוגענית כנגד תנועת המחאה שקמה, ובמיוחד נגד טייסי חיל האוויר המתנדבים למילואים. כינויי גנאי כמו 'נמושות', 'תלכו הביתה לעזאזל', 'איש לא צריך אתכם' והשיא 'בלי כמה טייסות נדע להסתדר, אבל בלי הממשלה לא נוכל' ועוד. כהורים שבנם איבד את חייו בהגנה על המדינה, זו הייתה מכה כואבת כל כך. חשבתי על הטיסות מעבר לקווי האויב, פעילות מסוכנת וסודית שעשו טייסי חיל האוויר תוך סיכון חיים (שלצערנו ראינו כמה הוא אמיתי) ובמיוחד לאחר מבצעי חיל האוויר במלחמה עצמה, ועדיין לא באה ההתנצלות, מאף אחד מאלה שיודעים טוב מכולנו, מה היה ועודנו משקלם של טייסי חיל האוויר והצוותים הטכניים במלחמה.

המלחמה החזירה אותנו 20 שנה אחורה. הזדהינו עם כל חייל שנפל, עם כל אזרח שנהרג ונרצח. לא יכולנו לעצור את הדמעות, והכאב, ממש כמו אז. אני בטוח שאני יכול לומר בשם המשפחות השכולות של לפני מלחמת 7.10, כולנו משתתפים באבלן של המשפחות השכולות החדשות, שאיבדו את כל היקר במלחמת 7.10 במסיבה, ובמלחמה שמסרבת להסתיים. שולחים לכן חיבוק חם ואוהב.

לא ידעתי שזה יהיה החיבוק האחרון

"ג'ורדי שלי, מאז החיבוק האחרון שלנו החיים מתחלקים ללפני ואחרי", אמר שמעון בוסקילה, אביו של ירדן בוסקילה מכפר מסריק, שנרצח במסיבת הנובה ב-7 באוקטובר 2023. "אני זוכר את החיבוק הפשוט ההוא. גוף בגוף, ריח מוכר, רגע קצר שלא ביקש להישמר. לא ידעתי שזה יהיה האחרון. אם הייתי יודע אולי הייתי נשאר עוד שנייה. אבל החיים לא נותנים סימנים כאלה. הם פשוט נמשכים, ואז עוצרים.

העולם המשיך. וזה הדבר שהכי קשה לי לקבל. השמש זורחת, אנשים קמים. צוחקים. ואני סוחב משהו איתי. יש קולות שאני לא יכול לשאת, יש בקרים שהלב נופל. אני נושא אותך איתי כל יום. בדרך בה אני מסתכל על אנשים, מנסה להיות טוב יותר. לימדת אותי בלי ללמד איך לא לעבור ליד מישהו שנשאר מאחור. כי אני יודע מה עשית שם ברגעים האחרונים שלך.

יש בי כעס. על מה שנלקח, על מה שלא הספקת, על החיים שהיו אמורים להיות. אבל יש בי גאווה. על מה שעשית. על מה שאני עושה בשמך. על איך שאתה חי בליבם של כל כך הרבה אנשים. אני חי בדרכך ובזכותך. אומרים שזה חלק מהריפוי והשיקום. אבל האמת, אני עושה את זה כדי להמשיך להיות אבא שלך".

ועדת חקירה ממלכתית היא המינימום שאנחנו חייבים לאלה שנפלו

"7 באוקטובר הוא לא יום שחלף. הוא יום שאנחנו חיים כל יום מחדש", אמר גיל לין ראש המועצה האזורית מגידו. "אנחנו עומדים פה מול שמות, ועבורנו הם אנשים חיים – חברים של הילדים, חבר'ה מהקיבוץ, אנשים שהיו, שרקדו, שהגנו. אנחנו עדיין לא מבינים.

היו החלטות שלא התקבלו בזמן. היו רגעים בהם חיים היו תלויים בחוט, ויד לא אחראית מספיק אחזה בו. עלינו לחקור זאת. מדינה השולחת את ילדיה לקרב, המיישבת את אזרחיה בגבולות, חייבת לדעת. ועדת חקירה ממלכתית היא המינימום שאנחנו חייבים לאלה שנפלו, למשפחות שאיבדו, לאלה שנשארו.

אנחנו, בתנועה הקיבוצית, ידענו תמיד לצאת לקרב, להחזיק את הגבול, לחזור, לשקם ולהקים מחדש. ונעשה זאת שוב. אבל מדינת ישראל חייבת לחזור לקדמותו הערכית, המוסרית, להתייצב לצד אזרחיה.

אזכיר את סמ"ר עופרי יפה, בן קיבוץ מגידו. עופרי גדל בשדות האלה, על ברכי ערכי הקיבוץ. הוא יצא להיות חייל כי הוא צריך היה. הוא הבין למה הוא עושה זאת. הוא נפל, ואביו ידליק איתי היום אבוקה באנדרטה. שום דבר לא ישיבו. אנחנו יכולים רק לעמוד ולומר – עופרי לא יעלם. לא מהאדמה הזו, לא מהלב שלנו, לא מהזיכרון, ולא מהחובה לתקן את המדינה עליה נפל".

דרך של געגוע שאין לו סוף

במפגש שהתקיים לפני הטקס נשאה דברים נציגת המשפחות השכולות בקיבוצים ב"יד לבנים", אירית בר נתן, אימו של סיון בר נתן ממעגן מיכאל, שנהרג לפני יותר מ-20 שנה:

"אנחנו נפגשים כאן כמידי שנה, לפני הטקס באנדרטה אשר מנציחה את יקירינו. אנחנו, המשפחות השכולות, לא בחרנו בדרך זו אלא החיים הובילו אותנו אליה. דרך של געגוע שאין לו סוף, של כאב שלמד לחיות לצד היומיום, ושל זיכרון שהפך להיות חלק מהנשימה. כל אחת ואחד מאיתנו נושא עמו עולם שנקטע. בן, בת, אח, אחות, הורה, אהוב או אהובה. אנשים עם קול, עם צחוק, עם חלומות ותוכניות, שהשאירו אחריהם חלל שאי אפשר באמת למלא.

ובשנתיים וחצי האחרונות, מאז 7 באוקטובר, הצפון שלנו, שהיה סמל של שקט, נוף ובית, חי חודשים ארוכים תחת פחד, אזעקות וחוסר ודאות. הכאב הפרטי שלנו נפגש שוב ושוב עם כאב לאומי.

אנחנו, המשפחות השכולות, יודעים שאין באמת 'חזרה לשגרה'. אבל אנחנו גם יודעים כמה כוח יש ליחד. כמה משמעות יש למפגש, למבט שמבין בלי מילים, ליד שמונחת בשקט על הכתף, וללב שפועם לצד לב אחר.

מי ייתן והצפון ישוב להיות מקום של פריחה וביטחון.

מי ייתן ובדרום יסיימו לשקם ולבנות, ויחזרו כולם לביתם.

מי ייתן וכל החיילים והפצועים ישובו הביתה בשלום.

ומי ייתן ונמצא בתוכנו את הכוח להמשיך לזכור, לאהוב, ולחיות".