צעירים וצעירות משפיעים // ירין דורון, 40, עין חרוד איחוד

מגיש תוכניות יומיות שעוסקות באקטואליה ובחקלאות ישראלית. "תפקידי להביא את החדשות שעוסקות בצפון ונוגעות באנשים ביום-יום. אני מרגיש שיש לי במה חשובה לייצוג התושבים באזור הגליל והעמקים". נשוי + שתי בנות ועוד אחד בדרך.

איך הגעת לתפקיד?
"בעזרת זיק בעיניים. הגעתי עם חלום לעבוד ברדיו, ולאט לאט התקדמתי בסולם התפקידים עד שקיבלתי את המושכות להוביל את המחלקה ואת תוכנית הדגל ברדיו".

מה מניע אותך לפעולה?
"שמחה ואהבה לקום בבוקר ולעשות את מה שאני אוהב במקום שבו אני אוהב לעבוד".

היום לחיות בקיבוץ זו לא בינוניות. זו מתנה. אפשר להגיע לכל פסגה ולהגשים את כל החלומות מבלי לעזוב את הבית, את המשפחה

איפה אתה רואה את עצמך בעוד חמש שנים?
"בתקשורת – עושה את מה שאני טוב בו ואוהב לעשות".

מה ה"אני מאמין" שלך?
"ערכים. להיות אדם טוב. לתת הכול כל הזמן. אני עד היום מתנדב במילואים ורואה בזה ערך עליון. אני מאמין בבני אדם ורוצה שנחזור להיות מדינה עם ערכים. אני מאמין בזה".

מה אתה הכי אוהב בקיבוץ?
"את העובדה שכולם הם משפחה אחת גדולה שלי. את ההרגשה שכבר בשער הקיבוץ אתה מרגיש בבית".

מה הדבר הכי קיבוצניקי בעיניך?
"רוורס עם עגלה וריח של פרות וכבשים וזיבול השדות".

מהו המסר שלך לצעירים בתנועה הקיבוצית?
"פעם סיפרו לי שהדרך לפרוץ ולהתקדם בחיים היא לעזוב את הקיבוץ. היום אני שמח שלא עשיתי את זה. אפשר להגיע לכל מקום ולכל פסגה גם מחדר האוכל.

היום לחיות בקיבוץ זו לא בינוניות. זו מתנה. אפשר להגיע לכל פסגה ולהגשים את כל החלומות מבלי לעזוב את הבית, את המשפחה".

איחוד או מאוחד?

"כשהתגייסתי לצבא לראשונה בחיי נתקלתי באנשים שלא יודעים איפה זה עין חרוד. הזוי.
עד היום אני עושה בדיקת התמצאות גאוגרפית לכל מי ששואל אותי מאיפה אני, אני עונה עין חרוד. אם אין שאלת המשך של 'איחוד או מאוחד' אני מבין שקיימת בורות קלה מצד השואל.
קיבוץ בשבילי זה בית. משפחה אחת גדולה. בשבילי קיבוץ זה לקום בבוקר ולהריח את הרפת, את זיבול השדות. קיבוץ זו תורנות בחגים וליל סדר משותף.
בתוכנית 'תוצרת הארץ' בקול רגע אנחנו נותנים את כל הבמה לאנשי האדמה, מהמושב ומהקיבוץ. אנשים ציוניים שמאמינים בעבודה ובביטחון. כן, גם ביטחון המזון. בימים שבהם יש מי שקורא לנו מונופולים, בימים שבהם מאשימים חקלאים ביוקר המחייה, אנחנו מספרים את סיפורם של האנשים החרוצים ביותר שיש. אלו שעובדים מצאת החמה עד צאת הנשמה ומרוויחים הכי מעט בשרשרת המזון. אנחנו ממש לא מסכנים אבל בהחלט לא מסוכנים.
אנחנו עמוד האש לפני המחנה ואנחנו לא צריכים להתבייש בזה".