התערוכה "התנועה, קיבוץ באמנות הישראלית" שנפתחה לא מכבר במוזיאון רמת גן לאמנות, מציגה מעבודותיהם של אומנים ואומניות בני קיבוץ וחברי קיבוץ בעבר ובהווה המתייחסות לצור מחצבתם. העבודות המוצגות בתערוכה נבחרו ומוינו על ידי אוצר התערוכה, יניב שפירא, בהתאמה לארבע קטגוריות: "מודרניזם קיבוצי", "אדם. חצר. נוף", "המשותף קיבוץ" ו"קולות יחידים".

בהתייחסותו של שפירא לעבודות המוצגות בקטגוריה "מודרניזם קיבוצי" הוא כותב בין היתר: "במפגש שבין אתיקה של עבודה, צניעות ושוויון, חומריות שבבסיסה חפצים מצויים… חומרים מן הטבע… וסממנים של נוף מקומי, התהווה ביצירתם של אומנים אלה דגם אמנות ייחודי".

בהתאמה לנאמר לעיל, מוצגת העבודה "מעדרים" (2025) של יעקב דורצ'ין. העבודה מוצבת בצמוד לקיר ומורכבת מלוח ברזל חלוד עליו מונחים בחפיפה חלקית מעדרים מ"גבם" הקמור; מראה המעניק לברזל הקשיח תנועה גלית ומרוככת. ה"מעדרים" שולחים את הצופה ישירות לקיבוץ שקידש, בעשוריו הראשונים, את ערך עבודת האדמה המגלמת את "כיבוש הקרקע", "הפרחת השממה" ו"גאולת הארץ".

נחום טבת (יליד 1946), בעבודתו "שיעור ציור מס' 4", יוצר סביבה פיסולית המורכבת ממזעור קנה המידה של הריהוט הקיבוצי הפשוט והסגפני – שולחנות, כסאות, מיטות, כולם עשויים מעץ – עורם אותם זה על גב משנהו ו/או בסמיכות, ומציבם במרחב בזוויות המעקרות אותם מהפונקציונליות שלהם. את העבודה הזו ניתן לראות כאבטיפוס למה שבהמשך טבת יפתח, באופן אבולוציוני, לפסלים במרחב, מורכבים ודחוסים יותר ובעלי צבעוניות עזה ואף בוהקת.

חשיבותו של הקולקטיב

רבים מהאומנים הנמנים עם מייסדי הקיבוצים התגייסו ונרתמו לשירותה ולפיאורה של התנועה הקיבוצית. בפעילותם המגויסת הם יצרו שפה אסתטית שתהא נהירה וברורה לקהל היעד. תחת הקטגוריה "אדם.חצר.נוף." מוצגים, בין היתר, ציוריהם של קומץ ממייסדי הקיבוצים שניתן להגדירם כ"אומנים מגוייסים". נציגם המובהק הוא האומן יוחנן סימון (1976-1905). במרכז ציורו "חג הביכורים בגן שמואל" (1947), מתוארות מחוללות העוטות שמלות לבנות המוקפות בחברי הקיבוץ המתבוננים בהופעתן. חרף הגוונים החמים השולטים בציור, מן הראוי לציין שהן הרוקדות והן קהל הצופים חברי הקיבוץ, פרט לבגדיהם, חפים מתווי פנים ואפיונים אישיים אחרים, היבט הבא להדגיש את חשיבותו של הקולקטיב על פניו, תרתי משמע, של הפרט בקיבוץ בעשוריו הראשונים ועל אחת כמה וכמה בתקופה בה צויר הציור.

שדה שנחרש באהבה

הציורים המזוהים ביותר עם ידיד רובין (2012-1938) הם אלו בהם מצוירים שדות מתולמים, פרדסים, טרקטור, ברושים ושמש קופחת. הללו היוו את מילון הדימויים ואת שדה אומנותו שנחרש באהבה. ציוריו צוירו בסגנון סכמתי המהדהד לציורי ילדים – פישוט צורת האובייקט לצורתו הארכיטיפית, עם הדגשת קווי המתאר וביטול מרבי של הפרספקטיבה. הציורים משופעים בצבעוניות עזה המקיימת שכנות טובה בין צבעים מנוגדים, רב שכבתיים כשלעיתים הצבע הונח ישירות מהשפופרת. בהתאמה לקטגוריה "אדם. חצר. נוף", נבחרו לתערוכה שני ציורים יוצאי דופן החורגים מהנושאים השכיחים בציוריו אך שומרים על סגנונו המוכר שתואר לעיל. בשני הציורים "ללא כותרת" (2007) רובין השיט את מבטו מהשדות העוטפים את הקיבוץ אל תוך חצר הקיבוץ.

שני הציורים כמעט זהים מבחינה צורנית. בשניהם מצויר שביל רחב ידיים שמשני צדדיו שני קירות בתים שגינה קטנה מקיפה אותם כשבכל אחת מהן נטוע עץ ברוש. מראה השביל התחום בין קירות הבתים והמתפצל במעלה הציור נדמה כמשחזר את הזיכרון הצרוב של עקבות ההליכה בו. הציור הראשון מתאר את חצר הקיבוץ בשעות הצוהריים של יום קיץ לוהט, כששמש קופחת "ואן-גוכית" עגולה המוקפת בעיגולים צהובים חוזרים ונשנים, צובעת את המצויר תחתיה בגווני צהוב, חום ואדום. הציור השני מתאר כאמור את אותו המראה אך בשעות הלילה. כאן שולטים גווני הסגול, בורדו הירוק והחום האדמדם.

מתחת לכל אחד מהתצלומים הוצמד דף המתעד את התגובות הנזעמות של החברים בשיחת הקיבוץ לרצונו של אחד מחבריהם לעזוב את הקיבוץ. העבודה מגחיכה ומבקרת את אדיקותם האידיאולוגית של המייסדים

בקטגוריה זו מוצגים גם תצלומיו של הצלם בועז לניר (יליד 1952). כמי שנולד לדור מייסדי קיבוץ שער העמקים וחבר בו, הוא היה עד לתמורות האידיאולוגיות והערכיות וחווה את השינוי באורח החיים שעבר קיבוצו. את התמורות הללו תיעד בסדרת תצלומים מקיפה ומבוימת המכונה "אנשים בקיבוץ" שצולמה לאורך שנים. בתצלום המבוים "חקלאים/רפתנים" (2011), אחד מתוך הסדרה הנ"ל, נראים בצידו השמאלי של התצלום, צמד נערים, אחים תאומים, המביטים ישירות לעבר עדשת המצלמה.

האחים לבושים במכנסי ג'ינס בלויים בעוד פלג גופם העליון וכפות רגליהם נותרים חשופים. כל אחד מהתאומים אוחז בידיו קלשון ש"שיניו" פונות מעלה. סבר פניהם מקרין סגירות ורצינות. הנערים מוצבים על רקע חזית מבנה של לול נטוש המרושת בחציו העליון ברשת ברזל. בצידו הימני של התצלום מוצבות ומוצמדות לרשת הלול צמד גולגולות של פרות. הקומפוזיציה, בדומה לאחים התאומים, סטטית ובנויה במערך גריד המורכב מחלוקה של קווים אנכיים ואופקיים. ניתן לראות את התצלום כ"רקוויאם לקיבוץ". התצלום מהווה ורסיה חתרנית ואנטי-תזה לדגמי התצלומים הציוניים משנות ה-30 וה-40, ובפרט מדגם הצילום בו מייסדי הקיבוץ עובדי הכפיים והאדמה תועדו כשהם שקועים לחלוטין בעבודתם, בלתי-מודעים או אינם נותנים את דעתם לעדשת המצלמה, כשתנועת גופם תואמת לסוג העבודה המבוצעת.

בתצלומו של לניר, האחים התאומים נתפסים יותר כמדגמנים רפתנים. הם פסיביים, יחפים ולבושם אינו תואם לזה של "חקלאים/רפתנים". תחושת הנייחות והפסיביות מודגשת ביתר שאת על רקע היותם חלק אינטגרלי ממערך של קומפוזיציה סטטית. צמד הגולגלות של הפרות התלויות ברקע, מספק משנה תוקף לראיית התצלום כביטוי למות הקיבוץ האידיאולוגי.

פסיביים, יחפים וסגורים

האומנים שהקימו וייסדו את קבוצת "המשותף קיבוץ", שפעלה בין 1978 ל-1990, נודעו בפעילותם הביקורתית שחציה כוונו תחילה כלפי הנהגת התנועה הקיבוצית ומפלגת העבודה בעקבות ה"מהפך הפוליטי" בבחירות שנערכו במאי 1977, בהן איבד השמאל את הגה השלטון, ובהמשך כלפי תהליכי ההפרטה והתמורות האידיאולוגיות ואורחות החיים שחלו בקיבוצים רבים. אומני הקבוצה זנחו את המדיומים האומנותיים המסורתיים, ואימצו, בהשפעת הרוח האומנותית שנשבה מארה"ב, את האומנות המושגית ואומנות המיצג (פרפורמנס).

העבודה "כרסום" (1978) של דב הלר (2018-1937), מורכבת מתצלום בשחור לבן של חצר קיבוצו שהודבק על שכבה מעובה של ניירות חומים-צהבהבים. במרכז התצלום הוא יצר מעין מכתש, הקורע ויוצר "כתם עיוור" בתצלום וחושף את שכבות הנייר מתחתיו. המסר הביקורתי העולה מהעבודה ישיר ונהיר – קיים כרסום באידיאולוגיה ובערכי היסוד של הקיבוץ.

ביקורת על הקיבוץ מהכיוון המנוגד לזו שהוצגה בעבודתו של הלר, מצויה בעבודה המושגית "היעלמות" (1980) של אברהם אילת (יליד 1939). העבודה מורכבת מחמישה תצלומי ארכיון שבהם מתועדים חלוצים כשדמותו של "עוזב" הקיבוץ נמחקה באמצעות שריטות ש"קילפו" את פניו והותירו כתם לבן על פני התצלום. מתחת לכל אחד מהתצלומים הוצמד דף המתעד בכתב יד את התגובות הנזעמות של החברים בשיחת הקיבוץ לרצונו של אחד מחבריהם לעזוב את הקיבוץ. העבודה של אילת מגחיכה ומבקרת את אדיקותם האידיאולוגית של מייסדי הקיבוץ, ואת אמונתם הקנאית וחסרת הפשרות שהקולקטיב הקיבוצי הוא הדרך היחידה והבלעדית שיש לחיות בה ועל פיה.

בקטגוריה "קולות יחידים" מוצגות עבודותיהם של אומנים שמרביתם חוו את הלינה המשותפת והחיים האינטנסיביים בקבוצת השווים על לחציה לקונפורמיות, לאחידות, ולקדימות ה"אנחנו" על פני ה"אני". בהתייחס לעבודות שקובצו בקטגוריה זו כותב, בין היתר, האוצר: "גופי היצירה של אומנים אלה מזוהים יותר עם תפיסת האינדיבידואציה… ובאמצעותם ביקשו לברר את זהותם, לא רק כאומנים. מהלך החזרת הקול הפרטי והפרדתו מקולה של הקבוצה הקנה ממד ומשמעות חדשים לאומן הקיבוץ, שאמנם השתחרר מסבך המתחים שבין האומן לקיבוצו, אך נותר כרוך בזהותו כבן קיבוץ, כחבר קיבוץ או כעוזב קיבוץ".

את הווידיאו מלווה פסקול בו אם האומנית, שהייתה חברה ב"גבעטרון", שרה לעצמה את "ים השיבולים". את שירתה קוטעים או מערפלים טרטור מסוק, צווחות עורבים ויללות תנים

תהליכי הסוציאליזציה הייחודיים הללו, באים לידי ביטוי בעבודת הווידיאו "קפיצת שמיכה" (2021) של נעה רז מלמד (ילידת 1962). בשדה שלף נראות ניצבות במעגל נשים ונערות כשידיהן מותחות שמיכה ירוקה לצורך ספיגת קפיצתה של כל אחת מהן בתורה, ממגדל העשוי מוטות עץ. יש מהן המבצעות את "מבחן האומץ", חלק מהמשימות הנהוגות בטקסי "מעבר" בקיבוץ, במהירות, ויש מהן המשתהות טרם קפיצתן ומסגירות את חששן והיסוסן ויש את זו הנסוגה ונכשלת בצליחת המטלה. את הווידיאו המצולם מזוויות מגוונות מלווה פסקול בו אם האומנית, שהייתה חברה בלהקת ה"גבעטרון", שרה לעצמה בקצב איטי את השיר "ים השיבולים". את שירתה קוטעים או מערפלים טרטורו של מסוק, צווחות עורבים ויללות תנים.

חכה, באנו לחלץ אותך

עודד הירש (יליד 1976), המזוהה עם עבודות הווידיאו המעלות באוב את ערכי הקיבוץ מעשוריו הראשונים, בהן מתגייסת "הקבוצה" למאמץ פיזי, סיזיפי, משותף ועומלת בפרך למען מטרה אבסורדית, מופרכת וחסרת תוחלת, או שמא למען מטרה אוטופית, בדומה לחזונם של חלוצי ומייסדי הקיבוץ שביקשו ליצור "חברה חדשה" ו"אדם חדש".

בתערוכה הנוכחית הוא מציג את עבודת הווידיאו "אינחדש" (2012) בה, בין היתר, נראים חברי הקיבוץ על נעריהם, כולם לבושים בגופיות לבנות המרובבות בכתמי בוץ. חלקם אוחזים בידיהם מגוון כלי עבודה המיועדים לחפירה באדמה. הם נעים כקבוצה בשדה קוצים אל עבר צנחן התלוי בין שמים לארץ כשמצנחו האדום סבוך בחוטי חשמל המתוחים בין שני עמודי חשמל. צילום תקריב של פניו החמושות במשקפי רוח, מגפיו שחלקם העליון עטוף בבד אדום – המהודהד במגפיהם של חברי הקיבוץ – ומצנחו האדום, יוצרים את הרושם של צנחן מראשית המאה העשרים שצנח ישירות מ"הצבא האדום". בהמשך, במאמץ פיזי ניכר הם מחלצים את גופת הצנחן ומניחים אותה בראשה של תלולית עפר חרוטית, שכשהמצנח האדום, המאזכר את הדגל האדום, פרוש כלאחר כבוד מתחתיה. גופת הצנחן המונחת על תלולית העפר נדמת לזבח או כקורבן לאידיאולוגיה הסוציאליסטית.

בעבודתה "אקורדיון" (2023) של מיכל שכנאי (ילידת 1967), כוסה בבטון כלי הנגינה המרכזי בתרבות הקיבוצית והישראלית בעשוריה הראשונים. הפעולה ממחישה את הפיכתו, עם חלוף השנים, ל"כלי אין חפץ בו"; פעולה, המאבנת, מדמימה ומשתיקה את צליליו, והופכת אותו למוצג מעין ארכיאולוגי פיסולי.

בילוי שעות הפנאי בבריכת הקיבוץ משמשת נושא לציוריהם של ורד נחמני (ילידת 1971) ושל יונתן גולד (יליד 1972). מי הבריכה בציור "פכפוך" (2025) של גולד, אינם תכולים וזכים אלא ירוקים וסוערים ומצוירים במשיכות מכחול נמרצות ואקספרסיביות העומדות בניגוד לשלווה המוקרנת מהצמד, גבר ואשה, הצפים בגבם זה מול זו.

התערוכה בהחלט מעניינת והיה מן הראוי להקצות לה מרחב תצוגה רחב יותר. אם מפאת מצוקת מקום או מסיבות עלומות אחרות, בלט וצרם חסרונם של אומנים נוספים שעבודותיהם חושפות זיקה עמוקה לאסתטיקה הקיבוצית.

בהמשך לתערוכה וכחלק ממנה, מוצגת עוד בחלל נפרד התערוכה "[לא] ועדת קישוט" של האומנית גבריאלה וילנץ; תערוכה הראויה לכתבה נפרדת.

"התנועה, קיבוץ באמנות הישראלית", תערוכה קבוצתית, אוצר: יניב שפירא, מוזיאון רמת גן לאמנות ישראלית. עד דצמבר, 2026