נתחיל בהבהרה חשובה: חבר'ה – זה לא דולֶב במילעל. זה דולב כמו Dolav, שזה בעצם הלחם של שמות הקיבוצים דביר ולהב, בעלי המפעל שמייצר את מיכלי הפלסטיק הגדולים, היפים, החזקים והצבעוניים שאתם או: א. משתמשים בהם, או ב. רואים בערמות בשדות, במטעים, בבתי אריזה, על הכבישים – בעצם בכל מקום בארץ וגם בעולם. מפעל דולב, מקור לגאווה גדולה לשני הקיבוצים ההורים, חוגג עכשיו 50 שנות קיום מפואר ו-self made וזה בהחלט מרגש.

היה קשה לשווק את דולב לחברי הקיבוצים. מצד אחד – החקלאים בנשמתם, עבור דרך חברים שהעלו חששות וגם לא כל כך סמכו על השותפים מהקיבוץ השני, ומצד שני היו בעלי החזון שהבינו שאין עתיד ללא תעשייה

בערב חג שבועות האחרון חגגו בדביר ובלהב את האירוע בתערוכת צילומים, מבוך מיכלים חמוד בשתי קומות (בדביר מיכלים כחולים, בלהב צהובים) שהוצב להנאת הילדים ליד חדר האוכל (דביר) והמוסך (להב) ושי (בדביר תיקים, בלהב כובעי פטריה) לתושבים ולחברים. בדביר גם עלו לבמה מיכלי אשפה כחולים של דולב לריקוד המסורתי של "מלאו אסמינו בר", במקום טנא עם פירות מהמטע וביצים מהלול.

יש להבין שכמו שני קיבוצים שכנים (בסביבה שאין בה עוד המון קיבוצים) בדביר ובלהב מתנהגים ברמה התודעתית השטחית קצת כמו ב"אוזו ומוזו מכפר קאקארוזו" של אפרים סידון, רגע לפני שהוויכוח הסלים ואיבד כיוון.

טוב, ברור שזה דימוי מעט מוגזם, אבל לאורך ההיסטוריה כולל ימינו להבניקים מתקוממים על דבירניקים על היותם "דבירניקים" ולהיפך, כמובן. אפשר להסכים שמדובר בשני קיבוצים בעלי ווייב שונה למדי ברוב התחומים, ולכן מרשים ששניהם שילבו חזון שקרם פלסטיק וגידים כבר בסבנטיז, מפרנס אותם, צומח ומשגשג ופועל במתכונת מונוגמית לחלוטין (לפי ידיעון התנועה הקיבוצית לשנים 2023-2024 נמצאים 48 אחוז מכלל המפעלים הקיבוציים בבעלות קיבוצית מלאה).

ריח של פלסטיק חם

מפעל קיבוצי הוא יותר ממפעל או מקור פרנסה, הוא סנטימנט. כילדים, לפני בערך 40 שנה (לפחות בזיכרון שלי), היינו שועטים לתוך אולם הייצור הגדול בצורה די חופשית, מה שהיום כמובן לא עובר בחיים, והרעש הגדול של שתי מכונות ההזרקה הענקיות, הסימאג והבטנפלד, היה שואג באוזניים (היו אטמי פלסטיק למבקרים אבל הם היו לחלשים). בימים טובים הן היו עובדות במקביל, והרעש היה משתנה לפי תהליך הייצור של המיכל (עניין של כמה דקות ליציקת אחד). ברגע האמת הוא הגיח לאוויר העולם, אחרי שירד כמו מעלית בבוכנה של תבנית הייצור הגדולה.

ההנהלה יצאה ב"קול קורא" ששיתף גם ילדים, לבחירת שם המפעל. "ניצוצות להב" סבר ש"דולב" נשמע "כמו שם טורקי", אולם הדבירניקים היכו שוק על ירך כשהצביעו ברוב מוחלט בעדו

זה היה הליך רפיטטבי אבל אהבנו לצפות במיכל קופץ מהתבנית למשטח ההסעה שלו, יורד משם בחבטה מתוזמנת לרצפת הייצור, ולמשש את ה"אנגוסים" – פיני הפלסטיק הקטנים שהיו נחתכים על ידי מי שעבד אז במשמרת (חבר קיבוץ/מתנדב/סטודנט/מוסדניק ביום עבודה) מארבע פאות המיכל.

כמויות חומר גלם כדורי לבן, פלסטיק מוקצף צבעוני וקשיח מההזרקות שהמתין למחזור, חדר מנוחה לנהגים בקצה האולם שהוסב לקפיטריה, משטח גדול חיצוני של שינוע עם מלגזות בתנועה, משאיות שנכנסות ויוצאות ושורות על שורות של מיכלים ניצבים לגובה שהיינו רצים ומתחבאים ביניהם – בסך הכול, בתור ילדים היה שם שמח והרבה מה לקלוט בחמשת החושים (אם לוקחים בחשבון את הקפיטריה). ריח של פלסטיק חם זה משהו שילד דבירניק או להבניק הכיר אז לא פחות מריח של רפת (או חזירים, במקרה של להב).

לא כל כך סמכו על השותפים מהקיבוץ השני

ההתחלה היתה כמובן ביוזמה דבירניקית – כבר אז יותר קפיטליסטים, למרות השמו"צ וזה. חגי חדשי ז"ל, לשעבר חבר הקיבוץ ומרכז המשק, התחיל לגלגל את הרעיון וגזיר עיתון מיומן המזכירות של דביר מאוגוסט 1971 מבהיר בתמצות ובנחישות אופייניים כי "קיבוץ דביר החליט על הליכה לקראת תעשייה (…) חיפוש אחר מפעל תעשייה מתאים". גזיר עיתון מפברואר שנתיים מאוחר יותר חושף כי "קיבוץ להב פנה לקיבוץ דביר בהצעה: 'לתאם צעדים לקראת שיתוף בתעשייה'". בום.

"היה קשה לשווק את דולב לחברי שני הקיבוצים", כתב בגיליון החג החגיגי לרגל 30 שנות קיום לדולב עקיבא לב-רן, חבר להב ומראשוני עובדי המפעל, ארכיונאי הקיבוץ המסור ועורכו המיתולוגי של "ניצוצות להב" – העלון הקאנוני של להב ומי שגם ערך במשך שנה את "דו-Love-מי" – בטאון עובדי המפעל ("להיט" – כהגדרתו), ששרד את המספר המכובד של 23 גיליונות ב-1995. "דעת הקהל הייתה חצויה: מצד אחד – החקלאים בנשמתם, שטענו כי הקמת תעשייה והפניית משאבים (…) תפגע בפיתוח החקלאות, עבור דרך חברים שהעלו חששות ופחד מפני הלא ידוע וגם לא כל כך סמכו על השותפים מהקיבוץ השני, ומצד שני היו אלה בעלי החזון שהבינו כי פרק החקלאות הולך ומסתיים וכי לשני הקיבוצים אין עתיד ללא תעשייה, ואם לעשות זאת אז רק בכוחות משותפים".

בשיחת קיבוץ בלהב הוחלט, בסוף ינואר 1974, לקפוץ למים אך טוויסט בעלילה נרשם כשנציגי "הקיבוץ הארצי" שכנעו אותם לוותר על הדיל בנימוקים: "המפעל המוצע גדול מדי על שני הקיבוצים", "זה סיכון שמתאים רק לקונצרן כמו 'כור'…". אולם 13 חודשים מאוחר יותר חזרו בם נציגי "הקיבוץ הארצי" ונתנו ללהב רוח גבית ללכת על שותפות של 50/50.

כנראה משום שבדביר לא עסקו בזמן הזה בניגוב דמעות, במאי באותה השנה כבר נחתם חוזה עם חברת "סימאג" הגרמנית על בניית מכונת הזרקה שתייצר מיכלי פלסטיק שיחליפו את 200 אלף מיכלי העץ/מתכת שנמצאו דאז בשימוש בפרדסים בישראל (שתי חתימות של נציגי שני הקיבוצים מול הגרמנים).

בפולקסווגן משומשת בסופ"ש

בינואר 1976 יצאה לגרמניה משלחת של שישה עובדים (שהורכבה בסימטריה מוחלטת, כולל השניים בעלי ההשכלה ההנדסית) שעברו הכשרה בת שלושה חודשים בחורף קשה (ושוכנו בשלושה חדרים בגסטהוף "קטן ונידח", סביר שעם איזון גם בהסדרי הלינה), שם פגשו תחומים לא מוכרים עם שמות מלחיצים וסיומת "קה" כמו פניאומטיקה, הידראוליקה, אלקטרוניקה וכו'. לפעמים היה גם בונדינג בטיולי סוף שבוע בפולקסוואגן משומשת.

בנובמבר 1977 דיווח עיתון "על המשמר" כי המפעל "הראשון מסוגו בעולם לייצור מיכלי משטח גדולים בשיטת קצף קשיח" נחנך (…) באותה השנה סיפר "מעריב" כי "30 מיליון ל"י הושקעו במפעל 'דולב'"

גם השם למפעל נבחר כמובן בדמוקרטיה, בשיחות קיבוציות נפרדות. הצעות שהגיעו אחרי שהנהלה יצאה ב"קול קורא" ששיתף גם ילדים: Deal, Dalit, Lead, Peled, Sheled וההזויה מכל – MayPal. "ניצוצות להב" סבר, בדיווח ביולי 1975, ש"דולב" נשמע "כמו שם טורקי" וש-MayPal "מצלצל באנגלית טוב יותר" (בלהב 18 הצביעו בעדו ו-16 לדולב) אולם הדבירניקים היכו שוק על ירך כשהצביעו ברוב מוחלט בעד "דולב" (26 לטובתו, 2 בעד MayPal).

הייצור התחיל באוקטובר של אותה השנה. הלקוח הראשון היה קיבוץ ניר יצחק. במכתב לפנתיאון להנהלת דולב, מ-17 ביולי 1975, בירך אותם רכז המשק דאז, חמי כלב, על המפעל החדש ועדכן כי התוודע אליו בקריאה בעותק של "ניצוצות להב" הנשלח אליו בקביעות וכי "אני מקווה שיש אפשרות עדיין להיות הלקוח הראשון שלכם" (למה כבר לא עושים ככה עסקים?!). הוא הזמין 100-50 משטחים לשימוש משולב בחקלאות ובתעשייה וחתם ב"הציעו נא את הצעותיכם המפורטות ונגמור עסק ב'מברוק'".

הראשון מסוגו בעולם

בנובמבר 1977 דיווח עיתון "על המשמר" כי המפעל "הראשון מסוגו בעולם לייצור מיכלי משטח גדולים בשיטת קצף קשיח" נחנך במעמד שר התעשייה-המסחר-והתיירות דאז, מר יגאל הורוביץ. באותה השנה סיפר "מעריב" לקוראיו כי "30 מיליון ל"י הושקעו במופעל 'דולב'", וכי לפי התוכניות יגיעו הכנסות המפעל מייצור מלא ל-50 מיליון ל"י בשנה, כשמחצית מהן מחו"ל. "במפעל עובדים 12 חברים (…) בשלוש משמרות וכושר ייצורו הוא 70 אלף מיכלים בשנה".

המיכל לקטיף הנשירים, אבטיפוס ראשון בעולם וזה שרובכם מכירים כמיכל הגנרי של דולב, הגיח לאוויר העולם ב-1982 לאחר פיתוח של ארבע שנים וכל זה קרה בקדנציה של חיים (ג'ומס) אורון כמנכ"ל השני של דולב (הוא גם כיהן כיו"ר הדירקטוריון בהמשך), לפני שחתך לפוליטיקה.

שנה מאוחר יותר, "מעריב" מפרגן בגדול: "המפעל 'דולב' (…) מבוסס על עבודה עצמית בלבד – עתיר ידע ונושא רווחים נאים (…) עד כה לא עמדו ב'דולב' במבחן של כישלון כלשהו, וכשמצליחים – מצליחים. ההכנסות מן המפעל מהוות כ-40 אחוז מההכנסות של שני הקיבוצים (…)".

הלקוח הראשון היה קיבוץ ניר יצחק. במכתב מיולי 1975, רכז המשק הזמין 100-50 משטחים לשימוש משולב בחקלאות ובתעשייה וחתם ב"הציעו נא את הצעותיכם המפורטות ונגמור עסק ב'מברוק'"

הרובוט הראשון

היו הרבה ציוני דרך לאורך השנים, נספר רק שבמאי 1983 הגיע הרובוט הראשון למפעל, מכונת ההזרקה השנייה (ה"בטנפלד") נחתה בארץ ב-1986 וב-1998 התבצע שינוי אסטרטגי בדולב והמפעל מתחיל לייצר לא רק מיכלים לשינוע ואחסון אלא גם מיכלי אשפה בנפח 360 מ"מ. האיכות נשמרה לכל אורך הדרך. "אנו פוגשים בשוק 'דולבים' העובדים כבר 20 שנה ברגשות מעורבים", התוודה המנכ"ל דאז יאיר לוין למגזין "קולמקום" לרגל חגיגות 20 למפעל. "גאווה על טיב המוצר וצער על שהלקוחות אינם נדרשים להחליפם".

כיום לדולב יש 250 עובדים ברחבי העולם, שבע חברות בנות באירופה, אוסטרליה וארצות הברית, מוצרי החברה נמצאים בשימוש ב-86 מדינות והיא בעלת התבנית הגדולה בעולם לייצור מיכלי פלסטיק גדולי נפח במקשה אחת. מייצרים גם משטחים ומיכלים מתקפלים ומתאפשרים פתרונות מותאמים לצורכי הלקוח.

"אנו פוגשים בשוק 'דולבים' העובדים כבר 20 שנה ברגשות מעורבים", התוודה המנכ"ל דאז יאיר לוין למגזין "קולמקום" לרגל חגיגות 20 למפעל. "גאווה על טיב המוצר וצער על שהלקוחות אינם נדרשים להחליפם"

אבל עזבו אתכם מהעובדות. מה שהכי שווה במיכלים האלו הוא הצבעוניות המהממת והשמחה שלהם, שהופכת אותם למוצרים שכמו נולדו לדגמן לאינסטגרם, בטח על רקע תפאורת שדה חקלאי מלבלב.

איזו קומבינציה תרצו?

כל נושא צבעוניות המיכלים ושילובי הצבע לא תוכנן מלכתחילה כאסטרטגיה שיווקית או בעלת תפקיד. פיני טל, מהנדס פרויקטים בכיר בדולב שעובד במפעל 15 שנה ומילא בעבר תפקידים במחלקת השיווק וישב בדירקטוריון החברה (והוא גם אבא שלי, אבל לא בגלל זה התקשרתי אליו לקבל הסבר), מסביר שהצבעוניות הכפולה של חלקם היא פועל יוצא של הסימאג, המכונה הוותיקה שמורכבת משלוש יחידות הזרקה שלכל אחת מהן אפשר פוטנציאלית להזריק צבע שונה. ההזרקה הדו-צבעית שיוצרת את המשולש (בעל הצבע השני) התגלתה במקרה.

ההסבר ההנדסי המקוצר מאוד עובד כך: בין הזמנה קודמת ללקוח X לאחת חדשה ללקוח Y, אי שם בסבנטיז, מילאו מזרק או שניים בצבע שונה מזה שנשאר במכונה קודם (תהליך החימום של המכונה מאפס "מבזבז" מיכל-שניים בתחילת הזמנה) ופתאום הסתבר שיוצאת צורת משולש מעניינת ויפה. הדבר שיחק מיד לידי מחלקת השיווק שהפכה אותו לקלף מנצח. הלקוחות הגדולים מאוד קיבלו מיכלים בקומבינציית צבעים חד-ערכית שמיועדת אך ורק עבורם. זה עוזר להם, בעיקר בתחום החקלאי והלוגיסטיקה לחקלאות, לזהות את המיכלים מרחוק בלי לגשת אליהם מקרוב, בשדה למשל, כדי לקרוא את ההטבעה עליהם. כמו כן, הלקוח יכול לאתר כך מיכלים שהגיעו לשטחים לא שלו או שקל יותר להחזיר לו את מיכליו ממרלוגים שמאגדים מיכלים של הרבה לקוחות שונים.

עם הססגוניות והאופטימיות נאחל הרבה שנות הצלחה לדולב ונסיים בשני בתים מתוך שיר אהבה לפלסטיק, שבוצע, איך לא – בחג המשק ה-35 של להב, 1987:

"כל ארבע דקות מיכל

איזה מתחרה יוכל

פרנקו, מרקו, דולר, ש"ח

וכיסנו מנופח.

פלסטיק, פלסטיק, לא אחרת

ממיכל ועד כוורת

פלסטיק פלסטיק של דולב,

שהכל סומכים עליו".