ביום שישי אחד, לא מזמן, שלי ותומר וסרמן ניסו בכל זאת לייצר לעצמם רגע קטן של שגרה. ארוחת ערב זוגית כבר מזמן לא הייתה שם, וגם סתם ערב רגוע בבית הפך למשהו נדיר. במקום זה, הם מצאו את עצמם שוב במשמרת בכיתת הכוננות ביראון – אחד בשמירה, השנייה בחמ"ל, מחליפים כמה מילים דרך מכשיר הקשר. עבור רוב הזוגות הצעירים בישראל זו כנראה הייתה נשמעת סיטואציה כמעט דמיונית. עבורם, זה פשוט היה סוג של דייט.

"היו ימים שלא ממש התראינו", מספרת שלי. "הוא בדיוק ירד משמירה ואני עליתי, אז היינו נפגשים בקשר". מאחורי המשפט הקטן הזה מסתתר סיפור שלם על זוג צעיר, בני 27 בלבד, שמנסה לבנות חיים משותפים בתוך אחת התקופות המטלטלות שידע הצפון.

הם התחתנו בספטמבר האחרון, כמעט שנתיים אחרי פרוץ המלחמה, אבל מבחינתם החיים הזוגיים והמציאות הביטחונית כבר מזמן התערבבו זה בזה לחלוטין. תומר, בן הקיבוץ, משמש כמפקד כיתת הכוננות של יראון ובמקביל מנהל את החינוך הבלתי פורמלי בקיבוץ. שלי, ילידת מעלות, לוחמת לשעבר בגדוד לביא הבקעה ומילואימניקית פעילה, הצטרפה גם היא לכיתת הכוננות לאחר חודשים ארוכים של שירות בדרום.

"אני זוכרת את עצמי בגיל שש בוכה במקלט. ועכשיו פתאום הייתי במקלטים עם הילדים פה וראיתי אותם בוכים בדיוק ככה. אתה מבין כמה הדברים האלה נשארים איתך

אצל משפחת וסרמן, אגב, מדובר במסורת משפחתית. אביו של תומר חבר בכיתת הכוננות עוד ממלחמת לבנון השנייה, ובהמשך הצטרפו גם תומר עצמו, אחיו התאום ואח נוסף. במהלך המלחמה האחרונה הפכה גם שלי לחלק מהמערך המשפחתי הזה. "אפשר לקרוא לזה עסק משפחתי", מחייך תומר, "כל אחד הצטרף בשלב אחר של המלחמה".

בקו האש

שלי אומנם לא נולדה ביראון, אבל מגיל 15 היא כבר חלק בלתי נפרד מהמקום. "אנחנו יחד מאז", היא אומרת, "אז מבחינתי גדלתי פה". ובכל זאת, גם עבורה, ההחלטה להפוך לחלק מכיתת הכוננות של קיבוץ שנמצא פחות מקילומטר מגבול לבנון לא הייתה פשוטה.

בתחילת המלחמה היא בכלל שירתה בדרום, במילואים בנחל עוז. במשך חודשים הייתה שם כחלק מהכוחות שפעלו באזור, ורק מאוחר יותר, כשהמצב בצפון נכנס להפוגה יחסית, עברה לשרת ביראון. גם אז, תומר מודה, לקח לו זמן להשלים עם הרעיון.

"בהתחלה לא רציתי שהיא תגיע לפה", הוא מספר ומוסיף כי "עוד היה איום פלישה, איום נ"ט, לא ידענו לאן הדברים הולכים. יראון זה קו ראשון ממש. אנחנו בערך 800 מטר מהגבול". שלי מבינה היטב למה הוא התכוון. "גם אני לא רציתי להגיע כל עוד המצב היה ככה", היא אומרת, "אבל כשהייתה הפסקת אש יחסית, וכבר סיימתי את המילואים בדרום, השאילו אותי לכאן. ואז, במערכה האחרונה, העבירו אותי רשמית לכיתת הכוננות".

שלי: אין לי כוח לעוד סבב. אין לי כוח שוב לעלות על מדים, לשמירות, אני רוצה שקט. תומר: יש עוד הרבה מה לעשות כדי שנרגיש פה באמת בטוחים

המעבר הזה יצר עבורם מציאות כמעט בלתי נתפסת: זוג נשוי צעיר, שנמצא יחד גם בבית וגם בתוך המערך המבצעי של הקיבוץ. לפעמים הם שמרו יחד בחמ"ל, לפעמים אחד מהם היה בעמדה והשנייה בחמ"ל, ובימים אחרים בכלל לא הצליחו להיפגש.

בתוך כל זה, תומר נדרש במקביל להחזיק גם את מערכת החינוך של הקיבוץ. כמנהל החינוך הבלתי פורמלי, הוא מצא את עצמו מתמרן בין ישיבות צח"י, טיפול בילדים ובצוותים, עבודה מול המקלטים והמרחבים המוגנים ובין תפקידו כמפקד כיתת הכוננות.

"היו חודשים אינטנסיביים בצורה שקשה להסביר”, הוא אומר, "היום היה יכול להתחיל בשמירה בארבע בבוקר ולהיגמר בישיבות באמצע הלילה. אתה כל הזמן עובר בין השמירות, העבודה, הילדים, החינוך והכוננות". שלי מחייכת כשהוא אומר את זה ומיד מוסיפה: “אבל הוא הצליח”.

"אני זוכרת את עצמי בוכה במקלט"

המלחמה האחרונה לא רק הכניסה את שלי ותומר עמוק יותר לתוך מערך הביטחון של הקיבוץ, היא גם פתחה אצלם מחדש שאלות ישנות על החיים בגבול.

עבור שלי, שגדלה במעלות בזמן הקטיושות של מלחמת לבנון השנייה, החודשים האחרונים החזירו זיכרונות שלא באמת נעלמו אף פעם. "אני זוכרת את עצמי בגיל שש בוכה במקלט", היא אומרת בשקט. "ועכשיו פתאום הייתי במקלטים עם הילדים פה וראיתי אותם בוכים בדיוק ככה. אתה מבין כמה הדברים האלה נשארים איתך".

להיות קו ראשון זה משהו אחר. כשאתה יודע שהאויב נמצא 800 מטר ממך, אתה שואל את עצמך לאיזו מציאות אתה מביא ילדים

החוויה הזאת הפכה את שאלת העתיד שלהם להרבה יותר מורכבת. לפני 7 באוקטובר, היא מספרת, היה לה ברור לחלוטין שהילדים שלהם יגדלו בקיבוץ. היום היא כבר פחות בטוחה. "נכון, בכל מקום בארץ יש מציאות מורכבת", היא אומרת, "אבל להיות קו ראשון זה משהו אחר. כשאתה יודע שהאויב נמצא 800 מטר ממך, אתה שואל את עצמך לאיזו מציאות אתה מביא ילדים".

לא ניסו להסתיר מאיתנו שכוח רדואן תכנן להשתלט על כמה יישובים בקו העימות, ויראון היה אחד מהם. פתאום אתה מבין כמה זה היה קרוב

תומר, לעומתה, עדיין מחובר מאוד לרעיון של להישאר. הוא מדבר על יראון לא רק כבית, אלא כמעט כחלק מהזהות שלו. ובכל זאת, גם הוא מודה ש-7 באוקטובר טלטל משהו עמוק אצל תושבי הגבול. "לא ניסו להסתיר מאיתנו שכוח רדואן תכנן להשתלט על כמה יישובים בקו העימות, ויראון היה אחד מהם", הוא אומר. "פתאום אתה מבין כמה זה היה קרוב".

השאלה לגבי המשך הלחימה חושפת גם את ההבדלים ביניהם. שלי, אחרי מאות ימי מילואים ושגרת חיים מתמשכת של מתח ושחיקה, כבר מרגישה מותשת. מבחינתה, החלום כרגע פשוט בהרבה: לחזור לחיים רגילים.

"אין לי כוח לעוד סבב", היא מודה. "אין לי כוח שוב לעלות על מדים, לשמירות, להיות במשמרות הפוכות מתומר. אני רוצה שקט". תומר, לעומתה, עדיין מתקשה לדבר במונחים של סיום. "אם שלי מקווה שזה ייגמר, אני דווקא מקווה שעוד לא, כי לדעתי יש עוד הרבה מה לעשות כדי שנרגיש פה באמת בטוחים".

ובתוך הפער הזה ביניהם מסתתר אולי גם הסיפור של הצפון כולו בתקופה הזאת, בין הרצון לחזור סוף סוף לשגרה לבין ההבנה שהמציאות עוד רחוקה מלהתייצב באמת. ובכל זאת, למרות הכול, הם נשארים. לא מתוך אדישות ולא מתוך הרגל, אלא מתוך תחושת שייכות עמוקה למקום.

אולי בגלל זה, בסוף השיחה, כשהם מתבקשים לנסח מסר אחד מהתקופה הזאת, שלי לא מדברת על מלחמה או גבולות, אלא דווקא על הזוגיות שלהם. "כל עוד יש לך פרטנר שאתה יודע שהוא איתך באש ובמים, אז בסוף יהיה בסדר", היא אומרת. תומר מחייך לידה ומוסיף מיד: "אנחנו עם חזק, ואנחנו פה כדי להישאר. גם אם צריך לעבור תקופות מורכבות בדרך".

בינתיים, ביראון, בין שמירה אחת לאחרת, הם ממשיכים לנסות לבנות את החיים האלה בדיוק.