עדות מן התופת: 80 שנה ל"ועידת צביה" ביגור

"קשה עלי הדיבור. יש כנראה איזה גבול עליון למשקע החוויות והזעזועים שאדם מסוגל לספוג. לא האמנתי כי אוכל לשאתם בנפשי ולהמשיך לחיות. במציאות ההיא, כאשר סביבנו לא היו אלא חורבן ומוות, ללא שביב תקווה, ללא אות המבשר כי לא נמחק עדיין צלם האדם מעל פני האדמה – ניטל מאיתנו הכושר להרגיש ולהזדעזע".

80 שנה עברו מאז טלטלה עדותה של צביה לובטקין, מלוחמות ומנהיגות מרד גטו ורשה, את היישוב העברי בארץ. השמועות שהגיעו על זוועות היהודים באירופה קיבלו פנים וקול, של מי שנלחמה בנאצים, הצליחה להימלט מהתופת, אך גם הייתה עדה נוכחת וחסרת אונים אל מול הפשעים האכזריים כנגד היהודים.

בנאומה "בימי כיליון ומרד", סיפרה לובטקין בגוף ראשון על זוועות החיים בגטאות ועל גבורת המורדים. העדות השאירה רושם עמוק והעיתונות כולה סיקרה את הופעתה והביאה את דבריה, שנפרשו על פני כמה וכמה גיליונות, במלואם.

כפי שאנו נצמדים למסכים לעדות חטופים שחזרו מהשבי, מאזינים ביראה לתיאוריהם הקשים, כך נישאו דבריה של צביה בפני אלפי משתתפים והותירו רושם עמוק ביישוב העברי

כפי שאנו נצמדים למסכים לעדות חטופים שחזרו מהשבי, מאזינים ביראה לתיאוריהם הקשים, קוראים בכאב את שעבר עליהם באותם ימים ארוכים ולילות בשבי, מוחזקים כפותים, מורעבים, מושפלים וחסרי הגנה, כך נישאו דבריה של צביה בפני אלפי משתתפים, הרבה מעבר למספר צירי הוועידה עצמם, והותירו רושם עמוק ביישוב העברי.

וכפי שלשורדי טבח 7 באוקטובר חשוב שעדותם תשמע, במילותיהם, כפי שאירעה הזוועה, חשוב לנו להיות עדים עבורם, לשאת איתנו את הקולות והמראות, ואולי לשאת קמצוץ מרגעי התופת והכאב שעברו עליהם ולאפשר להם לשתף ממקום של חוזקה את הרגעים בהם היו נתונים לחסדיהם של האכזריים באדם, כך נהרו רבים ליגור, שם התקיימה ועידת הט“ו של הקיבוץ המאוחד שנחרתה בזיכרון הלאומי בשם "ועידת צביה", כדי לשמוע ממקור ראשון את סיפור החורבן, הגבורה וההתנגדות היהודית באירופה הכבושה.

הגבירה את תחושת הדחיפות לפתיחת שערי הארץ עבור "שארית הפליטה"

ב-7 ביוני 1946 התקיימה בקיבוץ יגור ועידת הקיבוץ המאוחד, בה נשמעה במשך יומיים עדותה של צביה לובטקין, מלוחמות ומנהיגות מרד גטו ורשה שהגיעה לארץ זמן קצר קודם לכן, זאת לאחר שב-1943 כבר התאבלה הארץ על מותה.

עדותה של לובטקין הייתה באותם ימים העדות הציבורית המקיפה ביותר שנשמעה בארץ על זוועות השואה ועל מאבקם של היהודים בגטאות ובמחתרות ודבריה הותירו רושם עמוק ביישוב העברי.

הימים ימי טרם קום המדינה שנשלטה על ידי המנדט הבריטי. הדי זוועות השואה החלו לחלחל ליישוב שבארץ ומאבק חריף התנהל במדיניות "הספר הלבן", שהגבילה את העלייה ל"שארית הפליטה", אותם יהודים ששרדו את אימת השואה.

ימים ספורים לאחר ועידת צביה הפכה יגור עצמה לזירת עימות דרמטי עם שלטונות המנדט הבריטי במהלך “השבת השחורה”

עדותה של צביה הגבירה את תחושת הדחיפות והצדק במאבק לפתיחת שערי הארץ עבור אלו ששרדו את התופת. "ועידת צביה" הפכה לרגע מכונן – עדות אישית כואבת שחיזקה את הנחישות במאבק הלאומי למדינה יהודית.

יגור – זירת עימות דרמטי

ימים ספורים לאחר ועידת צביה הפכה יגור עצמה לזירת עימות דרמטי עם שלטונות המנדט הבריטי במהלך “השבת השחורה”, הרבה לפני שהשם נוכס לתיאור השבת של הטבח האכזרי ב-7 באוקטובר. חברי קיבוץ יגור, כמו גם חברי קיבוצים נוספים ברחבי הארץ, ניצבו מול חיפושי נשק ב"סליק" ומעצר חברי קיבוץ רבים על ידי השלטון הבריטי.

מיקומו האסטרטגי של משק יגור, בסמיכות לתשתיות הנמל והרכבת, בקרבה למפעלי תעשייה חדשים בהם עבדו חלק מהחברים ונגישות יחסית אל חומרי גלם, הפכו את הקיבוץ לצומת מרכזי של עשייה ביטחונית, ואת חבריו לשותפים בעיצוב העתידי של המרחב הלאומי. ארגוני ההגנה במדינה שבדרך – נוטרים, פלמ"ח, ההגנה, כולם השתמשו ביגור כסליק מרכזי גדול.

קיבוץ יגור וחבריו היו הבית הקולט הראשון של לוחמי גטו ורשה בארץ ישראל, והיה בית ללוחמים, למעפילים ולחזון של חברה חדשה. כפי שכתב בן הקיבוץ יורם טהרלב: "מי שרעב ימצא אצלנו פת של לחם/ מי שעייף ימצא פה צל ומי באר/ מי שסוכתו נופלת/ חרש יכנס בדלת/ חרש יכנס ועד יוכל להישאר".

מרד – עדות – מאבק

במהלך חודש יוני יתקיימו ביגור מספר אירועים בסימן "מרד – עדות – מאבק", לציון 80 שנה ל"ועידת צביה" ול"שבת השחורה". ביום א' 7.6.2026 (ממש באותו התאריך בו התקיימה "ועידת צביה") תפתח התערוכה לאירועי 1946, התערוכה תהיה פתוחה למבקרים במהלך חודש יוני.

ב-24.6.2026 יתקיים בקיבוץ כנס "אף על פי כן", כנס התנועה הקיבוצית בשיתוף יד יערי ויד טבנקין. ב-30.6.2026 תנעל התערוכה בציון 80 שנה לאירועי "השבת השחורה".

התערוכה, המוצגת בגלריה במועדון שביגור, עוסקת בציר המחבר בין מרד גטו ורשה, עדותה של צביה, הכשרת הלוחמים ביגור לקראת הקמת קיבוץ לוחמי הגטאות והמאבק בשלטון הבריטי לקראת הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל.

לצד סיפור חייה של צביה לובטקין, מהכשרות תנועות הנוער, דרך החיים בגטו ורשה, הקשר עם היישוב היהודי בארץ, המרד בגטו והבריחה דרך תעלות הביוב של הגטו לצד הארי, יוצגו גם סיפוריהם האישיים של חברי יגור ניצולי שואה, בחיבור בין ההיסטוריה הפרטית לסיפור הקולקטיבי, ממאבק לשרוד על אדמת אירופה למאבק על הקמת ארץ ישראל כבית לעם היהודי.

התערוכה כולה היא צילומים מתוך ארכיון לוחמי גיטאות ומארכיון יגור ומסמכים אותנטיים של חברים, כמו אותו יומן שכתב נער בתוך אירועי "השבת השחורה".

וכן עדותו הכתובה בכתב יד של ישראל לוין, חבר יגור, ניצול שואה שתיאר את הבריחה מגטו ורשה דרך הביוב, בקבוצה האחרונה שהצליחה למלט נפשה מהגטו בדרך זו. "את ההליכה בתעלה אני זוכר כסיוט גדול כי היו מקומות שגובה המים היה יותר גבוה ממני (הייתי הילד היחיד בקבוצה זו)" כתב לוין שעלה לארץ עם אביו בגיל 13.

בהמשך חייו שימש לוין כמזכיר פנים של התנועה הקיבוצית המאוחדת. זכורה קריאתו המפורסמת בקשר במלחמת יום הכיפורים כשהגיע עם חטיבתו לשדה הקרב ברמת הגולן וראה את הטנקים הבוערים: "שנית שואה לא תהיה, לחתור למגע".