גונן ולהבות הבשן – מחוץ לתוכנית המיגון בצפון

איום הטילים מאיראן חזר לרחבי הארץ ביממה האחרונה, וטרם ידוע כיצד יתפתח. בעוד אזרחי רוב המדינה נהנו מהשקט היחסי מאז נכנס לתוקפו הסכם הפסקת האש עם איראן לפני כחודשיים, התרעות, אזעקות ואיום רקטי, כמו גם רחפני נפץ, לא פסקו ביישובי קו העימות בצפון, גם כשהוכרזה "הפסקת אש" עם לבנון, פעם אחר פעם.

בשבוע שעבר, לאחר יותר משנתיים של לחימה, אושרה בממשלה תוכנית להאצת המיגון בצפון, עבור יישובים המצויים בטווח של עד 9 ק"מ מגבול לבנון, במסגרתה ימוגנו ויחוזקו למעלה מ-10,000 יחידות דיור, באמצעות הליכי קידום התחדשות עירונית, הסרת חסמים תכנוניים ורגולטוריים וקידום פתרונות ארוכי טווח. בין יתר הפתרונות, יוענק סבסוד לבניית ממ"דים בבתי קרקע, בסך 182 אלף שקל. "התוכנית צפויה לחזק את ביטחונם וחוסנם האזרחי של יישובי הצפון, ולקדם את המשך פיתוח האזור (…)", נכתב בדף הפייסבוק הרשמי של משרד הבינוי והשיכון.

מי שגילו כי שמם לא נכנס לרשימת היישובים, הם הקיבוצים גונן ולהבות הבשן, הכלולים בקיבוצי "השמינייה", שכזכור לא פונו במהלך מלחמת "חרבות ברזל"

על אף הבשורה שבהחלטה, מי שגילו כי שמם לא נכנס לרשימת היישובים, הם הקיבוצים גונן ולהבות הבשן, הכלולים בקיבוצי "השמינייה", שכזכור לא פונו במהלך מלחמת "חרבות ברזל" ומאז מתמודדים עם מציאות ביטחונית מורכבת.

"זו יריקה בפרצוף של התושבים! מישהו שם למעלה, במשרדי הממשלה או במועצה, כנראה שכח את המציאות המטורפת שלנו בשטח: לנו אין ממ"דים בבתים! בזמן ההתרעה הקצר שיש לנו, המקלטים הציבוריים פשוט לא רלוונטיים – אנחנו לא מספיקים להגיע אליהם בזמן!" כתבה-זעקה בפוסט בפייסבוק מירי אביגד, חברת קיבוץ גונן.

"המשמעות היא פשוטה ומחרידה: בכל אזעקה, אנחנו, הילדים והנכדים שלנו נאלצים להמר על החיים שלנו בתוך בתים חשופים לחלוטין. פקידי האוצר חתמו על קו גבול פיקטיבי, והשאירו אותנו לשמש כמטרות בשר ודם". אביגד הפנתה את קריאתה לראש המועצה, אסף לנגלבן, בדרישה לפעול מיידית בנושא.

​"במשך חודשים ארוכים של מלחמה חווינו את אותו פחד, אותן הגבלות ואותו איום יומיומי כמו כל שאר קיבוצי השמינייה. איך זה שכשמגיעים התקציבים להצלת חיים, פתאום הדם שלנו שווה פחות?"

​"במשך חודשים ארוכים של מלחמה חווינו את אותו פחד, אותן הגבלות, אותן אזעקות ואותו איום יומיומי כמו כל שאר קיבוצי השמינייה. אז איך זה שכשמגיעים התקציבים להצלת חיים, פתאום הדם שלנו שווה פחות?" הוסיפה.

אנחנו בדיוק בקו

"כתבו ב'מקומי' שאנחנו לא כלולים וצירפו הודעה", מסבירה אביגד כיצד נחשפו תושבי הקיבוצים למידע. "קיבלנו חום, הסתכלתי ואמרתי שאני לא מאמינה. אין שום נימוק, אנחנו בדיוק בקו. קיבוץ שמיר לידינו וליד להבות הבשן, איך הם נכנסו ואנחנו לא?

"לא הבנתי את הרעיון. אנחנו פה בפיצוצים, אי אפשר יותר. כמה אפשר לחיות ככה? נורא קל להביא פסיכיאטר הביתה שייתן כדורים כדי להרגיע את הגוף, אבל ככה צריך לחיות? כבת לניצולי שואה, ככה אני צריכה לחיות?! אין לי יום ואין לי לילה, אני לא יכולה לארח פה את הנכדים, אפילו השירותים לא בטוחים. זה לא נורמלי ואני לא מבינה את זה".

ב'חרבות ברזל' היינו בעצם קו הגבול. אנחנו בקו עימות אבל לא זכאים להטבות. השבוע כשהיו הנחיות לסגירות מערכות החינוך היינו צריכים לסגור, אבל לא קיבלנו את המיגון הראוי לאזור

"התחושות של מירי, בהחלט מייצגות את הלך הרוח בגונן" אומרת אנה סוסה, מנהלת הקהילה של גונן, שפרסמה לחברי הקיבוץ את המידע. "ב'חרבות ברזל' היינו חלק מ'השמינייה' והיינו בעצם קו הגבול. כך שאנחנו בקו עימות אבל לא זכאים להטבות. למשל, השבוע כשהיו הנחיות לסגירות מערכות החינוך היינו צריכים לסגור, אבל לא זכינו לקבל את המיגון הראוי לאזור".

אין לנו מבני ציבור ממוגנים. פרט לכמה אנשים שבנו במלחמה ממ"דים באופן פרטי בלי לקבל החזרים, רוב הבתים לא ממוגנים

"אנחנו נופלים בין הכיסאות בגלל עניינים פוליטיים" סוסה מוסיפה. "זה לא שאנחנו לא מקבלים כלום, אבל מיגון, דמי היוון, הטבות מס – את כל אלו אנחנו לא מקבלים וזה קריטי. יש לנו שכונת הרחבה לסיים ואנחנו רוצים לקלוט אנשים אבל דמי ההיוון גבוהים וזה משפיע על ההתעניינות, כי אין את ההטבות של שאר יישובי קו העימות".

הרוחות בקיבוץ סוערות?

"בטח, מאוד מאוד. הנושא יעלה גם לוועד הנהלה של גונן. אנשים פונים לראש המועצה באופן אישי. גיל שמש, מנהל הקהילה של להבות הבשן ואני עובדים במשותף על הנושא ונפגש עם ראש המועצה וגם נציגת הקיבוץ תעלה את הנושא במסגרת מליאת המועצה.

"אין לנו מבני ציבור ממוגנים בגונן. פרט לכמה אנשים שבנו במלחמה ממ"דים באופן פרטי בלי לקבל החזרים, רוב הבתים לא ממוגנים".