בבית הקברות היפה של קיבוץ הזורע, שמוקף ביער, הובא למנוחת עולמים יהודה שקמה (להלן שקמה). איש יקר, יחיד ומיוחד במינו, אגדה בחייו, שהלך לעולמו בגיל 86. קהל רב של מלווים צעד אחרי ארונו שנישא על עגלה ומכסחת דשא, עם דגל ישראל ודגל הפועל, וכך הובילה המכסחת את מסע הלוויה הסוריאליסטי אל בית הקברות, כשמוזיקה קלאסית ורעש המנוע מלווים את המסע יוצא הדופן, כיאה למי ולמה שהיה יהודה שקמה כל חייו. אמרו שהשאיר הוראות מדויקות כיצד יתנהל מסע הלוויה שלו ואף בחר את הקטעים המוזיקליים.

כל מי שהכיר את שקמה יודע שלא משנה כמה יכתבו עליו, מילים לא יוכלו לתאר את מי שהיה. איש חכם, ססגוני, מצחיק וכריזמטי, שהיה תמיד מרכז העניינים והתחבר לכל כך הרבה אנשים. למרות זאת, אנסה לספר פה קצת על האיש ולהאיר במעט את אישיותו הייחודית.

קומנדו אלומה

יהודה נולד בטנג'יר שבמרוקו ובגיל 10 נפרד ממשפחתו וצורף לחבורת ילדים שנאספה על ידי אנשי המוסד של מדינת ישראל הצעירה. לילדים נאמר שהם עוזבים את משפחתם לחודש, אבל במקום זאת הם הוטסו לנורווגיה (בהסכמת ההורים כמובן), שם הם שהו במשך כשנתיים בפנימייה מיוחדת, מעין מחנה מעבר לפני עלייתם ארצה (המשפחות שנשארו במרוקו עלו בשלב מאוחר יותר). כך הגיעה בתחילת שנות ה-50 חבורת ילדים ילידי מרוקו, שנקראו "ילדי אפרים", לקיבוץ הזורע שקיבלם בזרועות פתוחות. לכל ילד צוותה משפחה מאמצת והם שולבו בחברת הילדים של הקיבוץ. לאחר זמן מה הם צורפו לקבוצת הגיל שלהם בהזורע וכך נוצרה קבוצת אלומה המיתולוגית, "קומנדו אלומה", המחזור השלישי של בנות ובני הקיבוץ, כור היתוך מיוחד ומוצלח שיהודה שקמה (אז יהודה בנס) היה כמובן אחד מסמליו. עם השנים, חלקם עזבו את הקיבוץ וחלקם, ויהודה ביניהם, נשארו בהזורע ובנו בו את ביתם ומשפחתם.

לאחר תום לימודיהם במוסד החינוכי 'שומריה' במשמר העמק, התגייס שקמה לצנחנים, תחנה חשובה נוספת בתעודת הזהות המתהווה שלו. תמיד הוא נשאר צנחן גאה, עשה צניחות גם בגיל מבוגר וכמו בכל מקום אליו הגיע, צבר גם שם חברי נפש נאמנים שליוו אותו במשך כל חייו. ממלחמת יום כיפור הוא חזר עם זקן "הרצל" המפורסם שלו, שעיטר את פניו ונשאר עליהם מאז.

לאחר הצבא, החזרה לקיבוץ ושנה בזיקים עם אשתו דאז נעמי (בזיקים הם אימצו את השם "שקמה", על שם נחל שקמה) נשלח יהודה ללמוד חינוך גופני וחזר ל"שומריה" כמורה לספורט. שנים רבות הוא היה המורה לספורט המיתולוגי של "שומריה" ואחד מעמודי התווך של הצוות החינוכי במוסד. בזכות הכריזמה, ההומור ויכולת מנהיגות טבעית, היה לו תמיד חיבור מיוחד עם בני נוער. הוא מצידו אהב לחנך, לאמן, להדריך ולהנהיג אותם. בקיצור – להיות דמות נערצת. במקביל לעבודתו ב"שומריה" הוא היה גם רכז הספורט של המועצה האזורית (מגידו) ומנהל מחלקת הספורט של הקיבוץ הארצי. תמיד הוא עשה דברים במקביל והייתה הרגשה שידו בכול. את כולם הוא מכיר וכולם מכירים אותו.

בצל טראומת מינכן

אולם, הדבר שהיה מזוהה איתו יותר מכל היה הכדורסל. במשך עשורים הוא טיפח, בנה ואימן את נבחרות הכדורסל המעולות של "שומריה", מוסד עם מסורת כדורסל מפוארת. השיא היה זכיה באליפות בתי הספר ב-1973, ממש לפני מלחמת יום כיפור, ונסיעה של הנבחרת לאליפות אירופה לבתי ספר תיכוניים בטורקיה, נסיעה שלוותה בחששות כבדים בצל הטראומה מאולימפיאדת מינכן והטרור של אותן שנים.

הזכייה של 'שומריה' הייתה סנסציה אדירה ומקור לגאוות יחידה במשך שנים רבות. בנבחרת כיכב אז הנער אור גורן, רק בכיתה י' אבל כבר כוכב גדול. אביו, אדם (פוטו) גורן, אימן את הנבחרת יחד עם שקמה. הצמד הזה, פוטו ושקמה, שהיו חברים טובים, אימן גם את נבחרת הנוער של ישראל כעשור לאחר מכן. בפוסט שכתב אור גורן בפייסבוק הוא סיפר שיהודה לקח אותו תחת חסותו כבר בכיתה ז' ו"מה לא עברנו מאז יחד… העולם בלי יהודה שקמה לא יהיה אותו דבר", סיכם. במקביל ל"שומריה" אימן שקמה את הפועל הזורע, שבשנות ה-70 שיחקה בליגה הארצית ואחר כך בליגות נמוכות יותר. בשנים הטובות הוא גם שיחק בעצמו והיה מאמן-שחקן.

במקביל לקריירת ההוראה והאימון, דרך כוכבו של שקמה בשדה הספורט הארצי. הוא היה לשם דבר. לא היה אחד בעולם הכדורסל הישראלי שלא הכירו. שחקנים, מאמנים, עסקנים ושופטים, כולם הכירו את שקמה והוא הכיר את כולם. מרכז הפועל ואיגוד הכדורסל היו לו לבית ואושיות כמו יורם אוברקוביץ' ועמי שלף, שניהם כבר שנים ז"ל, היו לו חברים קרובים, מאוד. בשנות ה-80 הוא שימש כיו"ר הוועדה המקצועית של האיגוד ובשנת 1991 נבחר למנכ"ל איגוד הכדורסל, תפקיד אותו מילא במשך 17 שנים! עד שפרש בשנת 2008. גם לאחר הפרישה הוא שימש כמשקיף במשחקי ליגת העל והליגה הלאומית, עד שפרש סופית לפני כשנה.

המכסח הוותיק בתנועה הקיבוצית

שקמה היה בעל מודעות פוליטית ומפ"מניק ידוע, אבל מעל הכול הוא היה איש "הפועל" שרוף. אדום לוהט ובוהק. "הפועל" כ"הפועל", לא קבוצה מסוימת. אולם למרות זאת, גם אנשי מכבי ובעיקר מכבי תל אביב, האויבת הגדולה, הוקירוהו והיו לידידיו. שמעון מזרחי למשל וכל מאמני מכבי כמובן, כולם גם היו מאמני הנבחרות (וחלקם אנשי הפועל בעברם), וכולם היו חבריו.

לאורך כל השנים, גם כשהיה מנכ"ל האיגוד ושהה רוב הזמן בתל אביב, נשאר יהודה שקמה חבר קיבוץ נאמן וגאה. תמיד, גם כשיחסיו עם ה"מוסדות" היו מעט מתוחים, היה אכפת לו מאוד ממה שקורה בקיבוץ. לאורך השנים הוא מילא תפקידים משקיים שונים ו"שום דבר לא היה מתחת לכבודו" (אמר עליו בצדק עידו, בנו הבכור, בהספדו). הוא היה ברוך כישרונות ומוזיקלי מאוד, ובשנים עברו היה חלק בלתי נפרד מהתרבות של הזורע. זמר מוכשר ובעיקר מנחה בחסד עליון. כששקמה הנחה – ההצלחה הייתה מובטחת. לא משנה באיזה אירוע מדובר, חתונה, יום הולדת, חגיגה או אזכרה – לא היה מנחה כמוהו. תמיד היה מסמר הערב. הוא גם הנהיג (איך לא) "פרלמנט" גדול וידוע בקיבוץ שהיה פעיל במשך שנים רבות. וכיוון שבאמת שום דבר לא היה מתחת לכבודו, לאחר שסיים את תפקידו כמנכ"ל האיגוד וחזר לקיבוץ, הוא עלה על מכסחת הדשא של הזורע ולא ירד ממנה עד כשבועיים לפני מותו.

במשך 17 שנים תמימות הוא היה מכסח הדשא של הזורע, קיבוץ גדול למדי עם דשאים רבים. "המכסח הוותיק ביותר בתנועה הקיבוצית ובארץ בכלל", נהג לומר בגאווה. ובאמת, כמעט תמיד כשהייתי מגיע לקיבוץ, הייתי רואה אותו על המכסחת, זו שהובילה עכשיו את מסע הלוויה המיוחד שלו, עושה לי שלום, תמיד שמח להיפגש. מידי פעם היה עוצר והיינו מדברים קצרות. תמיד התרשמתי שהוא באמת אוהב את עבודתו הקשה למדיי, והייתי חש אליו הערכה רבה, על כך שלא ויתר גם באמצע העשור התשיעי לחייו וגם כשבריאותו הלכה ודעכה. בזמן האחרון ידעתי שהוא לא בקו הבריאות ולמרות זאת הופתעתי מאוד ממותו, כפי שבטח רבים אחרים הופתעו. כי יהודה שקמה היה דמות גדולה מהחיים, ונדמה היה שיהיה פה תמיד. כפי שנאמר, אין מילים שיוכלו לתאר את האיש הזה, הבאתי פה רק את קצה המזלג, אבל כל מי שזכה להכירו יודע ולבטח יזכור אותו תמיד עם חיוך וגעגוע. יהודה שקמה נפטר בקיבוצו שאהב בשלווה, מוקף במשפחתו האוהבת. יהי זכרו ברוך.