תנועה

רק השבוע זכיתי ללוות ארבע קליטות של חיילים בודדים חדשים: ארבעה חיילים, ארבעה סיפורי חיים שונים, וארבע תזכורות חדשות למה המשימה הזו כל כך חשובה.

למרות שבשנה וחצי האחרונות ליוויתי עשרות ואולי מאות קליטות בקיבוצים ברחבי הארץ, כל קליטה מרגשת אותי מחדש. אבל השבוע זכיתי לחוות את זה גם מזווית אחרת, בכובע של הקיבוץ הקולט.

פתאום הבנתי לעומק מה עומד מאחורי כל קליטה של קיבוץ חדש: לגייס רכזת, לגייס משפחות מארחות, לרהט ולאבזר דירה, לנקות, לסדר, לקנות, לבשל, לדאוג שהכול יהיה מוכן. ובעיקר, לדאוג לחייל עצמו. האם אכל? האם יש לו טרמפ? האם הוא מרגיש בנוח? האם יש לו למי לפנות?

ומה שראיתי במענית ריגש אותי כל כך. קהילה שלמה התגייסה סביב חייל אחד. אחד הגיע לסדר לו את האינטרנט, אחרים הרכיבו ארון, הרכזות ניקו, סידרו, קנו, בישלו, הבינוי צבעו וסחבו, הנוי גזם וטיפח, מישהי נכנסה עם שניצלים, אחרת הביאה שמיכה, מישהו לקח אותו טרמפ, משפחות הזמינו אותו לארוחות, וצעירי הקיבוץ עשו לו סיבוב היכרות. אפילו בלילה הראשון הוא כבר ישב במקלט עם כל השכונה, אמרתי לו שזו כנראה הדרך הכי מהירה להכיר את הקהילה.

החייל הראשון שהגיע אלינו למענית עזב חיים טובים ונוחים באירופה, השאיר מאחור הורים וחמישה אחים ואחיות, ובחר לעזוב הכול כדי לבוא לישראל ולהתגייס לצה"ל. לראות את החיבוק שקיבל מהקהילה כבר מהרגע הראשון היה מרגש במיוחד. גאה בקהילה שלי.

ובאותו שבוע קלטתי גם חייל לוחם אחר. במהלך השיחה הוא סיפר לי שבתקופה האחרונה הוא נדד בין בתים של חברים, בלי בית יציב לחזור אליו. הוא שיתף גם באובדן משפחתי קשה שחווה לאחרונה, כשאחד מאחיו שם קץ לחייו. יצאתי מהמפגש הזה WITH לב כבד, אבל גם עם תחושת הקלה גדולה. ידעתי שמעכשיו הוא כבר לא לבד, שיש מי שדואג לו, שיש לו בית משלו, קהילה שמחכה לו ופינה בטוחה לחזור אליה.

רק השבוע פגשתי שני קצוות של אותה מציאות: חייל שעזב בית חם ומשפחה גדולה באירופה כדי לבוא ולשרת בישראל, וחייל אחר שחיפש מקום יציב לקרוא לו בית. ושניהם, כל אחד מסיבותיו, הגיעו אלינו כדי למצוא קהילה, שייכות ומשפחה.

הקליטה הזו גרמה לי להעריך אפילו יותר את מה שעושים מדי יום הרכזים, המשפחות המארחות והקיבוצים, את שעות ההתנדבות, את הדאגה לפרטים הקטנים ואת הלב הענק שמאחורי כל עשייה.

לחייל שהגיע אלינו התלוותה המפקדת שלו, והיא פשוט נשארה פעורת פה. היא התרגשה עד דמעות מהחום, מהנדיבות ומהתחושה שהוא כבר לא לבד. האמת היא שאני רואה את זה כמעט בכל קליטה מחדש, את ההשתאות מול כמות הטוב שיש בקיבוצים שלנו.

אאז תודה גדולה לכל הרכזים, המשפחות המארחות והקהילות. אתם לא רק מעניקים לחיילים מקום לישון בו או ארוחה חמה, אתם נותנים להם בית, משפחה, תחושת שייכות וגב בתקופה כל כך משמעותית בחייהם.

בתוך המציאות המורכבת שאנחנו חיים בה, אנחנו ממשיכים לעשות משהו גדול ויפה: להאיר קצת את החושך, לפתוח את הלב ואת הבית, ולהיות שם בשביל החיילים האהובים שלנו.

וזה בעיניי כל הסיפור. ❤️