לפני מספר ימים קיבלו חברי בית זרע הודעה ב"מקומי": "ענף הנוי שמח לבשר שהסתיימה הקמתה של 'כיכר הפועל בית זרע'. הכיכר הוקמה בצמוד למגרש הבלטות הישן והמתפורר, עליו כיכבה קבוצת הכדורעף המיתולוגית של קיבוץ בית זרע בשנות ה-60 וה-70, והביאה גאווה, ניצחונות וכבוד רב לקיבוץ ולעמק".

מנסח ההודעה הוא שרון טריבלסקי (66), בן בית זרע, צלם שהציג בתערוכות שונות וזכה בפרסים, ורכז הנוי, שהגה, תכנן והפיק את הרעיון, בשילוב עבודות מסגרות של חגי פאר.

טריבלסקי היה שחקן כדורעף בעצמו, בהתחלה כחניך המוסד בקבוצת הנוער, ואחר כך בבוגרים לצידם של חלק משחקני העבר הגדולים. במרכז הכיכר ניטע עץ זית, ולצידו רשת כדורעף מתוחה ושלט עם הסברים ותמונות.

הכיכר, אומר טריבלסקי, היא מחווה ומורשת ל"תופעה" ששמה ענף וקבוצת הכדורעף בבית זרע, שהשפיעה באופן עמוק על הקהילה, לימי הזוהר שחלפו, ולגיבורים מקומיים.

במגרש של הגדולים

בקיבוצים, כידוע, הייתה תמיד שאיפה ל"חיים שאחרי העבודה": תרבות, מוזיקה, תיאטרון, וספורט, הרבה ספורט. בבית זרע שבעמק הירדן, ולא רק בה, שגשג ענף הכדורעף. ברחבה שליד חדר האוכל הישן של הקיבוץ הותקן בתחילת שנות ה-30 מגרש עם "רצפת" עפר, נמתחה רשת, והחברים, אז בשנות ה-20 וה-30 לחייהם, קיפצו, מסרו והנחיתו.

כשהבחינו שנוצרה קבוצה איכותית אמרו לעצמם שהגיע הזמן להתחרות במגרש של הגדולים, בליגה ארצית. ההישג המשמעותי הראשון שלהם, שהגביר את הביטחון העצמי, היה ב-1953, זכייה ב"טורניר זייד". הפרס – דגם מוקטן של פסל הפרש שיצר דוד פולוס, הוענק להם אישית על ידי ציפורה, אשתו של אלכסנדר זייד.

ב-1956, שלושה ימים לפני תום מועד ההרשמה, בשעה שחלק מהשחקנים התאמנו בצבא לקראת מבצע קדש, שלח הגזבר מוטל קפשוק טופס הרשמה למנהלת ליגת הכדורסל שהוקמה מספר חודשים לפני כן. לליגה החדשה נרשמו 12 קבוצות, מהן תשע מקיבוצים. במחוז הצפוני שיחקו המעופפים משריד, כפר מסריק, אפיקים, מרחביה, בית זרע והפועל חיפה, בדרומי התחרו עין שמר, בית קמה, המעפיל, עין המפרץ, הפועל תל אביב והפועל יפו.

הקבוצה פרחה גם מבחינה חברתית. היחסים החבריים עברו מהקיבוץ למגרש, וכל אחד ידע את מקומו וידע לתת כבוד לוותיקים שהחזיקו על כתפיהם את הקבוצה. הלכידות החברתית סייעה לגבור על היריבות

הכוכב הבלתי מעורער של קבוצת בית זרע היה חיים בורר, יליד תל אביב (1928). הוא הצטרף לקיבוץ ב-1946 עם קבוצת "אשל" מהמוסד החינוכי במשמר העמק, יחד עם שחקנים מצטיינים נוספים – משה "מוסה" להב (לייטנר), לימים מייסד ענף האבוקדו בקיבוץ, ושלמה מרמרוש.

בכתבה על הקבוצה בעיתון "ידיעות טבריה" סיפר חברם לצוות, מאיר שן: "חיים הצטיין בניתור גבוה ובהנחתות אדירות. הוא היה המנחית הכי טוב בארץ. כשחיים היה רץ להנחתה, הוא היה מסתכל על המגרש של היריב, רואה איפה יש חור טוב לפגוע, ולשם הוא היה מנחית".

עודד חיטין, שהיה "המוסר של חיים", אמר: "חיים היה הלב של הקבוצה, המנהיג. הוא היה שחקן באיכות גבוהה, ליגה אחרת".

לחיטין, לימים חבר ושחקן בעין המפרץ, ולבורר היו כמה טריקים, למשל, בורר היה קופץ לגובה ואז חיטין היה משחרר את המסירה. לימים בורר הפך גם למאמן ולמנטור, ובעקבותיו בא לקבוצה דור של צעירים מוכשרים, שהשתלבו לקראת שנת הליגה ההיסטורית הראשונה.

בעלון בית זרע כתב חיים בורר: "היו שלושה מנחיתים ששיחקו ליד הרשת הם נהגו לרוץ בניצב לרשת, ניתרו על רגל שמאל והנחיתו ביד ימין. אחרי פסטיבל הנוער בפראג 47' לשם יצאה נבחרת ארץ ישראל נצפו שחקנים קופצים עם שתי רגליים, מצב שאפשר הנחתות מצד ימין ומצד שמאל. את החידושים האלה ייבאנו לארץ, ואני עבדתי על זה עם השחקנים בבית זרע.

"במהלך הזמן שדרגנו את השיטה הזו כך שגם השחקן שהיה באמצע יכול היה להנחית. בהתאם לסיטואציה השחקן המוסר רץ קדימה לצורך הרמת הכדור לשלישיה הקדמית. בניגוד לעבר, אסור היה להעביר ידיים מעל הרשת לחסימה, השחקנים היו נמוכים יותר ומספר החוסמים היה קטן יותר. מצרפת 1956 (אליפות העולם) הבאנו את מכת הסרב הצדדי ולמדנו להכות עם יד ישרה. זו הייתה מכת הגשה די חזקה ושטוחה קרובה לרשת".

ועוד מעלון בית זרע: "האימונים היו מוגבלים מאחר והם נעשו לאחר שעות העבודה במשק, והיו לנו בסך הכול כדור אחד או שניים. רמת המשחקים לא הייתה גבוהה במיוחד, חברי הקבוצה נהגו לנסוע למשחקי חוץ מאחור (בארגז) בטנדר. הצופים העיקריים בבית זרע היו כמובן חברי הקיבוץ וגם מהעמק נהגו להגיע לתחרויות עם עגלות עמוסות בחציר שהפכו ליציעים מאולתרים…".

הריצה של הקבוצה המקומית לאליפות הפכה לאירוע מרכזי בחיי הקיבוץ, וחברי בית זרע הפגינו תמיכה פעילה בגיבורים המקומיים. חברות וחברים רבים הגיעו למשחקי הקבוצה לעודד ולתמוך. ולא רק הם: המשחקים משכו קהל מכל קיבוצי העמק, שלא החמיצו את ההזדמנות לצפות בכדורעף באיכות הכי גבוהה של אותה תקופה. הכדורעף הפך לסיפור המקומי הגדול. לנערי ולבוגרי המוסד היה ברור שהם משתלבים באימונים, והגאווה של מי שזכה להיות מוצב בקבוצת הבוגרים הייתה בשמיים.

בבית זרע עצמה מעולם לא נבנה אולם ספורט. מגרש הכדורעף המאולתר היה ממוקם ליד צריף התרבות, על אדמה חקלאית שחורה וטובה ולאורכו הייתה שדרת עצי חרוב שחסמה את הרוח של אחר הצוהריים ואף נתנה צל

הקבוצה, על פי עדויות שחקניה מאותם ימים, פרחה גם מבחינה חברתית. היחסים החבריים עברו מהקיבוץ למגרש, וכל אחד ידע את מקומו וידע לתת כבוד לוותיקים שהחזיקו על כתפיהם את הקבוצה. הלכידות החברתית סייעה להם לגבור על היריבות.

בסיום עונה, ואחרי הפסקה קצרה עקב מבצע קדש, התייצבו במגרש של גבעת חיים איחוד ארבעת העולות ל"פליי אוף" (אז עוד לא קראו לזה ככה): בית זרע ושריד מהמחוז הצפוני, עין שמר ובית קמה מהדרומי. בשלב זה נחלה קבוצת בית זרע את הפסדה היחיד 3-1 לזכות בית קמה, אך השכילה לנצח "חלק" את שאר היריבות. לבסוף הוכרע שהודות ליחס המערכות החיובי יותר תוכתר בית זרע כאלופת המדינה. זו הייתה זכיה היסטורית, בשנה הראשונה לקיום הליגה.

אף פעם לא בנו מגרש

בית זרע, שהשתייך בעבר לתנועת הקיבוץ הארצי, הוא הקיבוץ הרביעי שהוקם בעמק הירדן לאחר דגניה א', קבוצת כנרת ודגניה ב'. המייסדים היו חברי תנועת "בלאו וייס" מגרמניה. הגרעין המייסד הוקם בשנת 1919 בחוות מרקנהוף בגרמניה, שם עברו חברי הקבוצה הכשרה חקלאית, ולכן כונו "קבוצת מרקנהוף".

החברים הראשונים עלו לארץ ב-1921, ויחד עם עולים נוספים הם התיישבו בחושות של אום ג'וני ב-1926, ולאחר רעידת אדמה שהחריבה את המקום עברו ב-1927 לנקודה הנוכחית. התוספת הליטאית שנחתה בבית זרע בתחילת שנות ה-30 הביאה אתה שני מרכיבים נוספים לפרופיל האנושי של הקיבוץ: את הלהט המהפכני ציוני, סוציאליסטי ותרבותי ואת הספורט.

בימים ההם, כשמישהו הרגיש חולשה קלה באימון, מיד היה קוטף כמה חרובים מתוקים, אוכל אותם וחוזר לשחק כמו חדש

שמוליק הראלי (81) בן בית זרע, לומד וכותב על תולדות קיבוצו והאזור, מחלק את היסטוריית הכדורעף לתקופות. מהתקופה הראשונה 1936-1946 לא נשאר כמעט תיעוד, ורמת המשחק אז הייתה חובבנית לגמרי. מ-1946 עד 1953: הצטרפות קבוצת "אשל" עם בני משק ראשונים, המשחק צובר פופולריות וקהל בקיבוצים. 1953 עד 1961: השנים הגדולות – תקופת הזוהר. התמקצעות, ניצחונות, גביע זייד, אליפות המדינה.

בשנים הבאות, בשל עליית הרמה בכלל הארץ ובקיבוצי השומר הצעיר בפרט, החלה תקופה של מאמנים שחקנים שכירים שעברו להתגורר בבית זרע יחד עם משפחתם ואף השתלבו ברקמה החברתית של בני גילם.

המאמן-שחקן אהוד דקל העלה את הקבוצה לליגה הלאומית ושיחק איתה במהלך עונה אחת. בשל הצורך להתחרות, לעלות ליגה ולטפס בטבלה, כשלא היו די שחקנים על רמה גבוהה שמוצאם מקיבוץ יחיד, נכנסו תגבורות ממשקי העמק: דגניה ב' שער הגולן, אפיקים ועוד.

אחד השחקנים שהצטרף היה יוסק'ה צוק מאשדות יעקב, לימים טייס מיסטר בחיל האוויר (קורס 18- 1955) שנרשם בהיסטוריה כטייס הישראלי הראשון שהפיל מיג של האויב, בקרב אוויר מעל הבסיס המצרי כברית (במבצע סיני, 30 אוקטובר 1956).

לאחר עזיבתו של אהוד דקל נעשה מהלך איחוד עם אפיקים ומכאן, במשך עונה אחת, הקבוצה נשאה את השם "בית זרע – אפיקים". אפיקים למעשה הייתה מתחרה רצינית והדרבי של עמק הירדן היה אחד המרתקים בענף, כולל המשחקים המפורסמים בבית איתמר אשר באפיקים.

איחוד זה של קיבוץ השומר הצעיר, עם הקיבוץ הגדול בעמק מאיחוד הקיבוצים והקבוצות, לא לווה במשבר אידאולוגי. להפך, קהל הצופים והתומכים הנלהב אף גדל ונסחף ברצף ההצלחות, מול הקבוצות הגדולות של אותה תקופה – המעפיל, עין המפרץ ואח"כ גם קבוצות עירוניות.

ב-1970 שרביט האימון חזר לידיים מקומיות, למאמן-שחקן משה כהן (מאמן נבחרת ישראל בעתיד), וממנו לאליהו רבינא מעין החורש, שהוביל את הקבוצה ב-1972 לזכייה בגביע המדינה ולמקום שני בליגה. עטורי הישגים נסעו החבר'ה לבוקרשט ושם, "אחרי מאבק עיקש", נכנעו לראפיד המקומית פעמיים בתוצאה 0-3.

בבית זרע עצמה מעולם לא נבנה אולם ספורט. מגרש הכדורעף המאולתר היה ממוקם ליד צריף התרבות, על אדמה חקלאית שחורה וטובה ולאורכו הייתה שדרת עצי חרוב שחסמה את הרוח של אחר הצוהריים ואף נתנה צל.

היום מלעיטים את הספורטאים בכל מיני מזונות עשירים באנרגיה, לפי החוק וגם בניגוד לחוק. בימים ההם, כשמישהו הרגיש חולשה קלה באימון, מיד היה קוטף כמה חרובים מתוקים, אוכל אותם וחוזר לשחק כמו חדש.

בעקבות החלטת איגוד הכדורעף משנת 1980/81 לחייב את קיום כל המשחקים רק באולמות, עברה הקבוצה, שירדה לליגה הארצית, לשחק את משחקי הבית באולם "בנדל" בצמח. הקהל שהיה רגיל להגיע ברגל לצפות במשחקי הבית על מגרש הבלטות, הפסיק להגיע למשחקים. כך איבד הכדורעף במידה מסוימת את מקומו בחוויה החברתית בבית זרע.

במלחמת יום כיפור נהרג מוטל'ה סדן, שהיה שחקן מרכזי וכונה "הלב של הקבוצה". הוקמה נבחרת חדשה בה שיחקו בני משק, חלקם בני השחקנים הוותיקים, ובהמשך נבחרת נוער מוצלחת. ה"בעיה" הייתה שהיריבים התחזקו, כך שהקבוצה התמקמה במקומות מכובדים בטבלה אבל הישגים כמו אליפות או גביע כבר לא חזרו.

ספורטאי רב תחומי

חיים בורר הצטיין לא רק בכדורעף. הוא שיחק גם כדורגל, כדורסל וטניס שולחן, והיה שחמטאי מצטיין, "הלוח הראשון" בנבחרת של בית זרע. הוא בחר להתמקד בכדורעף בהשפעתו של מיכה שמבן, מאנשי הספורט הבכירים של התנועה הקיבוצית ומייסד ליגת הכדורעף בישראל.

בורר שיחק בנבחרת ישראל כקפטן החל משנת 1947 ועד לשנת 1956, 23 הופעות. אחרי ובמקביל לקריירה כשחקן וכמאמן כדורעף, וכמקדם הספורט בקיבוצו, פיתח בורר מסלולי פעילות נוספים: למד הנדסאות בחיפה, והיה ממקימי מפעל הפלסטיק "ארקל",שם הוא פיתח מוצרים שנמכרו במיליונים. מארקל עבר לבננות האזוריות ו"דחף" גם להם כמה פטנטים פרי מוחו הקודח. בהמשך הוא לא נעצר, ולמד רובוטיקה ברופין.

משפחתו של חיים בורר הייתה משפחה של כדורעפנים: דליה (לבית כהן) הרעיה, בת בית זרע, הייתה ראש משלחת נבחרת הנשים בשנת 1956, הבן רז בורר שיחק בנבחרת הלאומית (91 משחקים), והבת רוני בהפועל מרחביה. הגיס משה כהן, שחקן מרכזי בקבוצת בית זרע, בנבחרת ישראל, (99 הופעות) ומאמן נבחרת ישראל (10 משחקים).