בשנות ה-50 היינו בין בוגרי מוסד הרי אפרים, בית ספר תיכון שהוקם ב-1950 לשלושת הקיבוצים רמת השופט, עין השופט ודליה. חיים תוססים של נעורים.

גולת הכותרת בחינוך שלנו הייתה השתתפות בתנועת הנוער השומר הצעיר. שם ספגנו צופיות, אהבת הארץ ודיבור משכנע עד כמה חשוב להשלים את הקיבוץ שלנו. פעולות התנועה היו תמיד כמבצעים צבאיים: חשאיות, ידיעת השטח, הכנת אוכל בשטח, והיכרות עם החי והצומח הסובב אותנו.

מי בעד לתת לאילנית סמל בוגרים? "15 ידיים הורמו. "ומי נגד?" 10 הרימו נגד. הסתכלתי בריכוז רב מי היה נגד. לא האמנתי שגם חברתי הטובה הצביעה נגד. הסמקתי והחוורתי כאחד – איך היא יכולה לעשות לי דבר כזה?

שנה לפני סיום תקופת הלימודים שלנו, התכנסנו באחת הכיתות והמדריכים הצעירים דיברו אתנו על השנה האחרונה, שהיא שנה מכרעת לקבלת סמל בוגרים. ומה המשמעות של שנה מכרעת? מה היה צריך להכריע את הכף כדי שנקבל או לא נקבל את סמל הבוגרים? שיחות אישיות.

כל אחד מאיתנו היה חייב להתייצב בפני הקבוצה, לשמוע מה יש לחברי הקבוצה להגיד עליו, ולהצהיר שהוא מתכוון לחזור לקיבוץ אחרי הצבא. קבוצת ילדים בוגרים מעמידה למשפט את חבריה ואחר היא זו שמחליטה מה יהיה פסק הדין: האם נקבל את הסמל או לא?

מה שכולם עושים

בערב קיץ של סוף ספטמבר הגיע תורי לעמוד במבחן הבגרות. לקראת הפעולה כולם לובשים את החולצות הכחולות עם העניבות השחורות. עומדים בשורה ומתפקדים. שני המדריכים, הבוגרים קצת יותר מאיתנו, מובילים את השיירה ליער שבו כבר מוכנה המדורה. החושך מפחיד קצת, אבל אנחנו קבוצה גדולה ומתגברים.

מגיעים לשטח המדורה וכולם מתפזרים סביבה, האחד מתרפק על השני, וכולם מנסים לספוג קצת את חום המדורה. שני המדריכים מביאים שירון של כמה שירים וכולנו פוצחים בשיר.

אני יושבת מכונסת בעצמי, מפוחדת, אף פעם לא חשפתי את מחשבותיי ותקוותי לפני חברי לקבוצה. הייתה לי חברה אחת טובה שלה לפעמים ספרתי על עצמי ותחושותיי לגבי דברים מסוימים, אבל עכשיו הפורום הגדול שישמע וישפוט מאוד מפחיד אותי.

"אני חושבת שאילנית היא באמת בסדר עם כולם".

"כן. אבל יום אחד ראיתי אותה צובעת את השפתיים!"

"אז מה. היא ניסתה פעם אחת זה לא אומר שהיא גנדרנית"

המדריכה מפסיקה את השירה ואומרת בקול ברור: "היום אנחנו דנים באילנית. האם לאילנית מגיע סמל בוגרים או לא? אילנית מה את יכולה לספר על עצמך?"

אני מתחילה לדבר כאילו מתוך חלום, כאילו שאני יוצאת מהגוף שלי ומספרת על מישהי אחרת: אני בדרך כלל עושה מה שכולם עושים. לומדת ברצינות ועושה שיעורי בית. אף פעם לא ויתרתי על פעולה. אני תמיד עובדת בכל מקום שסידור עבודה מסדר אותי. לא הייתי אומרת שאני תלמידה הכי טובה, אבל אני מאוד משתדלת. לא חושבת שאחרי הצבא לא אחזור לקיבוץ – כמעט בטוח שאחזור. וזהו מה שיש לי לספר.

השתתקתי. והשתיקה הייתה מסביבי. אף אחד לא דיבר. עכשיו חשבתי הם יתחילו לצלוף בי ואיפה אני יכולה להסתתר?

לאט לאט החלו טיפות של מילים להיזרק באוויר:

– "אני חושבת שאילנית היא באמת בסדר עם כולם".

-"כן. אבל יום אחד ראיתי אותה צובעת את השפתיים!"

-"אז מה. היא ניסתה פעם אחת זה לא אומר שהיא גנדרנית".

-"אני פעם ראיתי שהיא לא הספיקה את שיעורי הבית אז היא העתיקה מיעל את התשובות".

-"זה קורה ללא מעט ילדים, היא לא המקרה היחיד. כפי שאני רואה את אילנית היא בטוח תגשים בקיבוץ ואין סיבה לא לתת לה סמל בוגרים".

השיחה קלחה באמירות של זיכוי ואהדה. כבר התחלתי להרגיש נינוחה ואמרתי לעצמי שאת החלק הקשה עברתי. הזיעה הקרה שפשטה בי בהתחלה החלה להתנדף ונעשה לי קר. רציתי כבר לקום ולחזור לבית ולמיטה החמה.

המדריכים הרימו ידיים והשתיקו את כולם:

"חברים! אנחנו מסיימים את השיחה על אילנית ועושים הצבעה מי בעד לתת לאילנית סמל בוגרים?" 15 ידיים הורמו. "ומי נגד?" 10 הרימו נגד. הסתכלתי בריכוז רב מי היה נגד. לא האמנתי שגם חברתי הטובה הצביעה נגד. הסמקתי והחוורתי כאחד – איך היא יכולה לעשות לי דבר כזה?

קיבלתי סמל, ויתרתי על חברות

קבלתי את הסמל במפקד ל"ג בעומר של אותה שנה. הסמל היה בשבילי ציון דרך בחיי. ידעתי שלאורו של הסמל אהיה חזקה יותר ואדע לעמוד על שלי. לחברתי לא יכולתי לסלוח וניתקתי איתה קשר.

היו כמה חברים שבאותן שיחות קשות ביער סביב מדורה אמרו אמת פנימית שלהם. שלא בטוח אם יישארו בקיבוץ אחרי הצבא והם אלה שלא זכו בסמל הנכסף. את הפצע הזה הם סוחבים עד היום.

אני ויתרתי על חברות וקבלתי סמל. עם השנים התחלתי לחשוב שזו לא הייתה עסקת חבילה טובה. אבל הערכים של הסמל נטמעו בי לכל חיי – השומר הוא איש אמת.