שבוע הספר // "האני החליף את האנחנו"

"נולדתי וגדלתי בקיבוץ מעגן מיכאל", מספרת אפרת חרמוני אשר בינואר השנה ראה אור ספר השירים הראשון שלה קירות כחולים בהוצאת עיתון 77.

"מגיל צעיר למדתי נגינה בכינור ובהמשך השלמתי לימודי כינור באקדמיה למוזיקה בתל אביב. בתחילת דרכי המקצועית עסקתי בנגינה ובהוראה. בהמשך, שיניתי כיוון מקצועי ולאחר שסיימתי תואר שני בהבעה ויצירה, התמקדתי בלימודי פסיכולוגיה יונגאנית והוכשרתי כאנליטיקאית יונגיאנית במכון הישראלי לפסיכולוגיה יונגיאנית ע"ש אריך נוימן".

"השירים בספר מהווים מעין פסיפס מתקופות שונות בחיי. מקצתם נוגעים בילדותי בקיבוץ, באידיאולוגיה הקיבוצית של ראשית המדינה ובלינה המשותפת. כתיבת השירים זימנה לי, אולי לראשונה, את האפשרות לכתוב את עצמי בגוף ראשון יחיד. האני החליף את האנחנו".

שיר בגוף ראשון רבים

הַזִּכְרוֹנוֹת

מִבֵּית הַיְּלָדִים

הָלְכוּ וְדָהוּ.

רַק צֶבַע הַלַּיְלָה

נִשְׁאַר כְּשֶׁהָיָה

שָׁחֹר, סָמִיךְ

מֵאִידֵאוֹלוֹגְיָה.

הָיִינוּ אֲהוּבִים

וְהָיִינוּ נְטוּשִׁים

קְבוּצַת יְלָדִים

בְּגוּף רִאשׁוֹן רַבִּים.

"במשך שנות ילדותי בקיבוץ, אל מול היחד והמעגל הקבוצתי התובעני, היו לי הכינור והמוזיקה מרחב מוגן, אישי ואינטימי. משהו להישען עליו" ממשיכה אפרת, "הקרבה לטבע, טביעות הזיכרון של הילדות, בניית המשפחה, האימהות והסבתאות – לצד ההתבוננות האישית והבלתי נמנעת במציאות של השנים האחרונות – כל אלו נוכחים אף הם בשירים".

ספרה הראשון עולם צמא לגשם – מקורות יהודיים בקריאה יונגיאנית ראה אור בהוצאת מודן, סדרת פסיכה, ותורגם לאחרונה לאנגלית בהוצאה אמריקאית.

סדין לבן

מִדֵּי עֶרֶב

בִּזְמַן הַהַשְׁכָּבָה

הִקְפִּידָה אִמִּי

לְסַדֵּר אֶת מִטָּתִי.

בְּיָדַיִם מְנֻסּוֹת

מָתְחָה סָּדִין נָּקִי וְיָשָׁן

מֵהַמַּחְסָן, יִשְּׁרָה

אֶת קְצָווֹת הַכֻּתְנָה.

בֵּין אַרְבַּעַת פִּנּוֹתָיו

הִפְקִידָה אֶת אַהֲבָתָהּ

לְבָנָה, לְלֹא כְּתָמִים

לְלֹא קְמָטִים, לִזְמַן מֻגְבָּל

בִּזְמַן הַהַשְׁכָּבָה

בְּבֵית הַיְּלָדִים.

שוויון

אֶת עוּגַת הָעוּגִיּוֹת שֶׁהֵכִינָה,

נָהֲגָה נָעֳמִי הַמְּטַפֶּלֶת לְחַלֵּק

לְעֶשְׂרִים וְכַמָּה רִבּוּעִים

מְדֻיָּקִים, לְלֹא מַשּׂוֹא פָּנִים,

שָׁוֶה בְּשָׁוֶה

עֶשְׂרִים וְכַמָּה יְלָדִים.

הַרְחֵק מֵאָז,

הַמֶּלְצַר מַצִּיעַ לַחֲלֹק מָנוֹת

לִפְרֹשׂ עַל הַשֻּׁלְחָן

לְכֻלָּם.

שָׁבִים הָרִבּוּעִים שְׁוֵי הַצְּלָעוֹת

וַאֲנִי מְהַסֶּסֶת, מְמַלְמֶלֶת

שׁוֹבֶרֶת שִׁוְיוֹן, אֶת הַכֵּלִים,

אֲנִי לֹא חוֹלֶקֶת.