כאשר שמואל (יוראי) שלזינגר מזפזף בין ערוצי הטלוויזיה השונים שמרצדים מבעד מקלט הטלוויזיה המוצב בסלון דירתו על כן של מכונת תפירה "זינגר" מהמאה הקודמת, הוא לא מסתיר את געגועיו לתקופה בה היה מחלוצי הטלוויזיה הישראלית ובעבר נמנה עם בכירי הערוץ הראשון, לימים ערוץ "כאן 11".

במשך כ-50 שנה שימש שמואל שלזינגר ("אתה יכול לקרוא לי 'שמוליק', הוא אומר) בשלל תפקידים במסגרת שידורי הערוץ הראשון, החל משנת 1970, שנתיים לאחר הקמת הערוץ שזכה אז להיות במשך שנים הערוץ הטלוויזיוני היחיד בארץ עם רייטינג של 100 אחוז עד להקמת הערוצים המסחריים ועד לפרישתו לגמלאות לפני כתשע שנים.

שלזינגר שימש במשך עשרות שנים במאי, מפיק ותסריטאי של מגוון תוכניות טלוויזיה שהפכו לנכס צאן ברזל בתרבות הישראלית. בין השאר הוא חתום על תוכניות מיתולוגיות כמו "ניקוי ראש", "סיבה למסיבה", "בין הכיסאות", "כלבוטק", "עד פופ" וכן משדרי חדשות, בידור, ספורט ודת. אם לא די בזה, הוא גם ביים את "סמי וסוסו", ששודר אז במסגרת השידורים בערבית בימי שישי בערב. "את התוכנית הזו", הוא נזכר, "ביימתי מבלי שידעתי מילה אחת בערבית. נעזרתי בעוזרת ההפקה. במסגרת שידורי מחלקת הדת של הערוץ הראשון הפקנו את הפינה 'פסוקו של יום' שבעצם חתמה אז את שידורי הערוץ כל לילה לקראת חצות. הפינה הזו שודרה במשך יותר מ-30 שנה במתכונת קבועה של קריאת פסוקים מהתורה בעוד ה'אצבע' המעוטרת הצביעה על הכתוב והוליכה את קצב ההקראה מילה במילה. אני לא רק ביימתי את הפינה הזו, אלא גם הייתי זה שהוליך את ה'אצבע' לאורך כל הטקסט. חוויה שאני לא שוכח עד היום".

כבר למעלה משנה מתגורר שמואל שלזינגר בדירה קטנה בקיבוץ צאלים, לאחר שעבר ממקום מגוריו בירושלים, שם חי ופעל במשך עשרות שנים, לקיבוץ בו מתגוררים בתו, חתנו ונכדיו. הקירבה למשפחתו, כמו גם חיי הקהילה, עשו את שלהם ושלזינגר פתח בעשור השמיני לחייו פרק חדש וגם כשהוא על תקן של "הורה של חברה" ומתגורר בדירה בת שני חדרים, כאשר חדר אחד משמש לו כסלון וכפינת עבודה, ומטבחון קטן, הוא מרוצה ושמח בחלקו.

100 אחוז רייטינג

שלזינגר (78) נולד בסלובקיה. הוריו עלו ארצה לאחר השואה כשהוא היה בן שנה וקבעו את מגוריהם בירושלים. כל השנים, הוא מספר גדל והתחנך בירושלים. "תמיד הייתה לי משיכה לציור ולקולנוע", הוא מעיד על עצמו, "הייתי הולך להרבה סרטים בילדותי ובנעוריי ותמיד רציתי ללמוד קולנוע". את שירותו הצבאי הוא עשה בחיל האוויר ושירת כחשמלאי מערכות מטוסים בטייסת מיראז'ים.

כלבוטק נוצרה לאחר שבזמנו רכשתי רכב יד שנייה והוא נתקע. הגעתי לעבודה כשאני עצוב ואריה אורגד, מבכירי הערוץ הראשון באותם ימים, שאל לפשר פניי הנפולות. סיפרתי לו ושיתפתי גם את רפי גינת והגענו למסקנה שיש להעלות תוכנית בנושא צרכנות כדי לעזור לאזרח הקטן

לאחר שחרורו מהצבא יצא שלזינגר ללונדון ללמוד לימודי קולנוע וטלוויזיה ("באותם ימים לא היו בארץ בתי ספר בתחום הזה", הוא מציין). כאמור, עם סיום הלימודים הוא חזר ארצה ונקלט לעבודה ברשות השידור במסגרת הערוץ הראשון.

איך התגלגלת לערוץ הראשון?

"כבר בתקופת בית הספר היסודי הייתי כותב הצגות בסופי שנה, ציירתי בתקופת הלימודים ומשם התגלגלתי לצבא. לאחר שהשתחררתי החלטתי ללכת ללמוד טלוויזיה וקולנוע. מאחר שבארץ לא היה בית ספר בתחום הלימודים הזה, נסעתי ללונדון כדי ללמוד. למדתי במשך שנה וחצי בקורס של הבי.בי.סי. זה היה קורס מרוכז שהיה מסונף לרשת השידור של הבי.בי.סי, שפתחה אז מרכז הדרכה לתלמידים שהגיעו מארצות שונות. חזרתי ארצה במגמה להתקבל לטלוויזיה שהייתה אז בחיתוליה וקיבלו אותי".

תחילת דרכו בעולם הטלוויזיה הישראלית הייתה כעוזר במאי ובמהלך השנים כבר הפך לבמאי מן המניין. "עבדתי בערוץ הראשון", הוא נזכר, "במגוון של תחומים. תוכניות בידור, תוכניות חדשותיות, שידורי טקסים ממלכתיים וגם שידרנו אז באותם ימים שידורים ישירים מהכנסת. 12 שנים שידרנו מהכנסת עוד לפני שהופעל ערוץ הכנסת. בעבר שידרה הטלוויזיה הישראלית שידורים מהכנסת במסגרת ערוץ 33. עשיתי הרבה שידורי ספורט, גביעי אירופה, משחקים של נבחרת ישראל וכמובן עשיתי את 'סיבה למסיבה', 'ניקוי ראש', 'עד פופ' ו'בין הכיסאות'. עבדתי בשעתו עם אהוד מנור, רבקה מיכאלי, מוטי קירשנבאום, טוביה צפיר, דן שילון, אלכס גלעדי. זו רק רשימה חלקית".

איזו תחושה מלווה אותך כשברזומה שלך חלקת פעילות משותפת עם אושיות התרבות הישראלית?

"מבחינת היצירה, יש סיפוק רב. מבחינת השכר – הרבה פחות. כמעט אפסי. כשעבדתי, למשל, במסגרת שידורי ספורט בשבתות, אז מדובר היה בתגמול יפה של שעות נוספות. אבל ברגע שיצאתי לפנסיה בגיל 67, השעות הנוספות לא נחשבות".

בתקופתך, הערוץ הראשון זכה ל-100 אחוז רייטינג. באיזו תחושה אתה מסתובב כשכל עם ישראל צופה בתוכניות שאתה מביים ומפיק ואין לך מתחרים?

"תחושה עילאית. הרגשה נהדרת. לא היה מצב שמישהו לא ראה משהו מהיצירה שלי מעל המסך הקטן. אין מצב שמישהו בארץ פספס איזו תוכנית שביימתי או הפקתי. לא היה דבר כזה".

וכיום, כשיש ריבוי ערוצים והרייטינג של הערוץ הראשון לא מרקיע שחקים, בלשון המעטה, איך זה מרגיש?

"אני, כמו כל אזרח במדינה, מזפזף בין הערוצים. אין מה לעשות. זו המציאות כיום".

לעזור לאזרח הקטן

העשייה הקולנועית והטלוויזיונית בוערת בעצמותיו של שלזינגר גם בעשור השמיני לחייו. בימים אלה הוא שוקד על כתיבת תסריטים בינלאומיים. "בשיתוף עם חבר, איציק גלעד מקיבוץ ראש הנקרה, שכתב והפיק בשעתו את הסידרה 'כסף קטלני' בערוץ 2, אני עושה את הסרט 'מירושלים באהבה', קומדיה על ירושלים. אנחנו גם מנסים להרים סידרה טלוויזיונית. אני יושב בלילות וכותב את פרקי הסידרה".

"מכל התוכניות שביימת והפקת, יש איזו תוכנית שהיא ה"בייבי" שלך, הפייבוריט שלך?

"ה'בייבי' שלי, אם אפשר כך להגדיר זאת, היא התוכנית המיתולוגית 'כלבוטק'. התוכנית הזו, תוכנית צרכנות ידועה, נוצרה בגללי. בזמנו רציתי לרכוש רכב יד שנייה ומצאתי איזה רכב. לקחתי אותו לבדיקה במכון רכב בירושלים והבודק אז שכנע אותי לא לרכוש את הרכב הזה והמליץ לי על קניית רכב אחר. קניתי את הרכב שהוא המליץ לי עליו, נסעתי עליו ובעלייה לקסטל נתקעתי איתו. הגעתי לעבודה כשאני עצוב מאוד ואריה אורגד, מבכירי הערוץ הראשון באותם ימים, שאל לפשר פניי הנפולות. סיפרתי לו ושיתפתי אז גם את רפי גינת והגענו למסקנה שיש להעלות תוכנית בנושא צרכנות כדי לעזור לאזרח הקטן. כך נולדה התוכנית 'כלבוטק' והשאר זו כבר היסטוריה".

במהלך שנותיו בערוץ הראשון התמודד שמואל שלזינגר על תפקיד מנהל הערוץ. בסופו של דבר, הוא לא זכה במכרז על התפקיד. "הייתי אז מועמד", הוא נזכר, "ויחד איתי היו מועמדים רפיק חלבי, שהיה אז מנהל החדשות בערוץ ולימים ראש עיריית דליית אל-כרמל, ומושון מצליח. המכרז הזה נעצר בגלל הוצאת צו מניעה והתמנה אז ממלא מקום לתפקיד. אני לא מצטער על כך שלא התמניתי לתפקיד ההוא. זה לא השאיר בי איזה משקע".

בימים אלה מציינים 90 שנה לשידור הציבורי. ביותר ממחצית התקופה הזו היה לך חלק בשידור הציבורי. איך התחושה?

"מה אני אגיד לך? עוד מוקדם לסכם. אני מביט על התקופה הזו עם הרבה נוסטלגיה. האמת היא, שאומנם הגעתי לקיבוץ, אבל הג'וק הטלוויזיוני עדיין בעורקים שלי. זה בדם שלי. אי אפשר לקחת את זה ממני".

כשאני מבקש מהבמאי והמפיק הוותיק לדלות עבורנו איזו אנקדוטה מעשרות שנותיו בקונטרול של אולפני הטלוויזיה, הוא נזכר בשתי אנקדוטות, שצרובות, כדבריו, עד היום בזיכרונו.

"הייתי מעשן כבד", הוא מספר, "ובשעתו הפסקתי לעשן למשך שבע שנים. יום אחד עשיתי תוכנית בידור, בה השתתפו עופרה חזה וצביקה פיק זיכרונם לברכה. היה לנו ליין-אפ של התוכנית, לפיו נקבע סדר הופעת האומנים בתוכנית. צביקה פיק הגיע אז לאולפן ודרש להופיע לפני עופרה חזה בטענה של לוח זמנים צפוף שלא מאפשר לו להופיע במיקום שנקבע לו על פי הליין-אפ שלנו והוא מבקש להקדים את הופעתו. הבהרתי לו שזה בלתי אפשרי בגלל אילוצי תאורה ותפאורה. באותו רגע גם לקחתי סיגריה וחזרתי לעשן לאחר הפסקה של שבע שנים. מאז אני מעשן".

אנקדוטה שניה קשורה בעופרה חזה. "בתחילת הדרך צילמנו בשחור-לבן", הוא נזכר, "וביקשנו מהאומנים שמגיעים להצטלם לתוכנית כזו או אחרת להגיע עם בגדים צבעוניים. עופרה הגיעה אז עם המלבישה שלה כשהיא לבושה בבגד שחור יפהפה. אני אומר לעופרה – 'לא הבאת בגד צבעוני כמו שביקשתי?' אז המלבישה שלה עונה לי שמדובר בבגד יפה. השבתי לה שזה בגד שמתאים לחתונה, לא לצילומי התוכנית שלנו. שכנעתי את עופרה חזה ליסוע מיד לאחד הבוטיקים בירושלים ולשכור שמלה צבעונית. ואכן, כך היה".

בימים אלה אי אפשר שלא להתייחס לפרשת החוק להחלשת השידור הציבורי מבית היוצר של שר התקשורת, שלמה קרעי, שעלול לפגוע קשות בערוצי התקשורת הציבורית. מה זה עושה לך?

"זה חוק שפוגע קשות בחופש העיתונות. זה ברור. זה עלול למוטט מפעל חיים של אנשים שהקדישו את עצמם לתחום השידור הציבורי. את רשות השידור כבר סגרו בכאב לב, למרות שהתאגיד הציבורי (כאן 11) מפיק תוכניות נהדרות ואיכותיות. אין חולק על כך. החוק החדש עלול לפגוע מאוד בכל העשייה הזו. אני פשוט מתחלחל כשאני שומע על החוק הזה".

על הכוננית בספרייתו הקטנה בדירתו הקיבוצית מוצבת מדליה מוזהבת שהוענקה לשמואל שלזינגר על ידי רשות השידור כהוקרה על כמעט יובל שנים של פעילות טלוויזיונית. "זו המזכרת היקרה ביותר שיש לי מאותן עשרות שנים", הוא אומר, "אני מתגעגע לאותן שנים. 50 שנה זו חתיכת תקופה".

החיים כקיבוצניק בעשור השמיני לחייך. איך זה מרגיש?

"לעבור מירושלים לצאלים זו היתה בשבילי טלטלה. הבת שלי כאן וגם שני הנכדים והחתן שלי. בעבר הייתי מגיע לכאן לבקר אותם בקיבוץ פעם בחודש וחצי-חודשיים. כשהייתי בא, זה היה מסתכם בביקור קצר, בקושי רואה את הבת ואת הנכדים. למוחרת בבוקר הייתי נוסע חזרה לעבודה בטלוויזיה. בעקבות הקורונה, התרופפה אז בריאותי והבת שלי הציעה לי לעבור לקיבוץ. קבלתי את ההצעה, עכשיו, כשהגעתי לקיבוץ, אני מרגיש כחלק מהקהילה, אני מרגיש משפחה, אנחנו אוכלים יחד, מתראים הרבה. אני גם פוקד את 'נווה אשכול', מרכז היום לאוכלוסייה המבוגרת במועצה האזורית אשכול. אני משתתף שם בפעילויות חברתיות, פעילויות ספורט. בסופו של דבר, אני שלם עם ההחלטה לעבור להתגורר בקיבוץ".

מה תרצה לעשות כשתהיה גדול?

"לחיות בקיבוץ עם המשפחה, לתרום ככל שאוכל. אני רואה את עתידי פה בקיבוץ, מתערה בקיבוץ עד כמה שאפשר. כך, למשל, באירוע חג השבועות האחרון, שהתקיים על המדשאה המרכזית, סייעתי באיסוף הכיסאות לאחר האירוע. זו גם תרומה".