מהפצע המשותף לתקווה משותפת: החיבור בין הנגב המערבי לגוש עציון

יש רגעים שבהם חיבור בין בני אדם אינו נולד מתוך הסכמה, אלא דווקא מתוך הכרה מפוכחת בכך שהמשך הפירוד גובה מחיר כבד מדי. כזה הוא בדיוק סיפור ההקמה של מיזם "ברית הנגב וההר".

מן הימים הראשונים שלאחר הטבח, הפך המאבק להשבת החטופים למרכז חייהן של רבים מקהילות הנגב המערבי. חברי ניר עוז, שרבע מתושביו נרצחו או נחטפו בטבח 7 באוקטובר, שוכנו בתחילה במלונות בים המלח ובאילת. בשל ההרס הנרחב של בתי הקיבוץ, עברו חברי הקהילה למקום מגוריהם הזמני בכרמי גת. שם קיימו חברי הקהילה מידי שבוע עצרות בדרישה להשבת החטופים, החיים והמתים. מפגשים טעונים, רוויי כאב וכעס, בהם נלחמו להשבת חברי קהילתם שנותרו בשבי בעזה.

בתוך הקהל של אנשי הנגב המערבי, אנשי הקיבוצים והמחאה הציבורית החלו להופיע גם תושבים מגוש עציון, אנשי הציונות הדתית, שבאו לעמוד לצד המשפחות ולומר בפשטות: אנחנו איתכם במאבק להשבת החטופים

בתוך הקהל של אנשי הנגב המערבי, אנשי הקיבוצים והמחאה הציבורית החלו להופיע גם תושבים מגוש עציון, אנשי הציונות הדתית, שבאו לעמוד לצד המשפחות ולומר בפשטות: אנחנו איתכם במאבק להשבת החטופים.
מחווה אנושית בסיסית, אך גם מעשה בעל משמעות עמוקה באקלים הישראלי, שנדמה שהקצין עוד יותר לאחר 7 באוקטובר. ולא מפני שכל הנוכחים החזיקו באותן עמדות, אלא דווקא משום שלא.

אנשים יצאו מאזורי הנוחות שלהם, ולעיתים גם מגבולות ההסכמה של הקהילה שממנה באו, כדי להתייצב לצד מי שחוו אובדן, הפקרה ופחד.
מהמקום הקשה והמאתגר הזה נולד מיזם "ברית הנגב ההר", חיבור אמיתי ואותנטי בין אנשי קיבוצי הנגב המערבי (בארי וניר עוז) לתושבי גוש עציון, שנעמדו לצידם לאורך המסע הארוך והמייסר.

אחריות עמוקה לעתיד הילדים

במבט ראשון, מדובר בשני קצוות כמעט מובהקים של המפה הישראלית. במבט קרוב יותר, מתגלים בני אדם שחיים את הארץ הזאת מתוך אחריות עמוקה למקום, לקהילה, למשפחה ולעתיד ילדיהם.

הם אינם מדברים תמיד באותה שפה ערכית או פוליטית, ולעיתים הפערים ביניהם עמוקים, אך משותפת להם ההבנה כי מדינת ישראל יקרה מכדי להפקיר אותה להעמקת הקרע.

שם נוצר המפנה הפנימי אצל איתי זידנברג, חבר קיבוץ בית קמה ונשוי לבת קיבוץ ניר עוז: "אם הם עשו צעד לעברנו, גם אנחנו איננו יכולים להותיר את הצעד הזה חד צדדי". זידנברג, לשעבר מזכ"ל השומר הצעיר ויו"ר קיבוץ גבולות, מנכ״ל משותף של מיזם "ברית הנגב וההר", יחד עם המנכ״לית השותפה רותי דורון, תושבת תקוע שבגוש עציון, אשת חינוך, פעילה ויזמת חברתית.

בשנה האחרונה היה זידנברג שותף למאמצי השיקום של קהילת ניר עוז לאחר הטבח. החיבור שלו לברית לא החל מתיאוריה פוליטית או מיוזמת פיוס מתוכננת, אלא מהבית עצמו, מהמשפחה, ומהשעות המטלטלות של בוקר 7 באוקטובר.

באותו בוקר שהו הוריה של אשתו של זידנברג בניר עוז. מחבלים נכנסו לביתם וניסו לפרוץ לממ"ד. הקשר עמם נותק למשך כשעה וחצי, פרק זמן שבו כל אפשרות נוראה הופכת למוחשית. בסופו של דבר הם ניצלו, בניגוד לרבים מחברי הקיבוץ שנרצחו או נחטפו. זידנברג עצמו היה בדרכו לרכיבת אופניים באזור בארי, נתקע במיגונית בצומת סעד ויצא ממנה זמן קצר לפני שהאירועים הידרדרו לאסון שאת ממדיו אי אפשר היה לתפוס בזמן אמת.

אין מדובר במפגש היכרות מנומס או בערב פיוס המסתיים בתצלום קבוצתי. הברית מבקשת לפעול דווקא באזורים שבהם החברה הישראלית מתקשה לשהות

כאן טמונה מהותה של "ברית הנגב וההר". אין מדובר במפגש היכרות מנומס או בערב פיוס המסתיים בתצלום קבוצתי. הברית מבקשת לפעול דווקא באזורים שבהם החברה הישראלית מתקשה לשהות. חבריה חוזרים ואומרים כי 80% מן הדברים מוסכמים, העבודה החשובה באמת נמצאת ב-20% שנותרו במחלוקת.

שם, במקום שבו השיחה נעשית מורכבת ולעיתים מכאיבה, נבחנת האפשרות לבנות עתיד משותף.

מה משותף לקיבוצניק מהנגב המערבי ולמתיישב מגוש עציון?
״בראש ובראשונה, תחושת אחריות עמוקה כלפי הארץ והמדינה. שני הצדדים בחרו לחיות במקומות טעונים, רבי משמעות ולעיתים מסוכנים, מתוך תפיסה שהחיים בהם אינם עניין פרטי בלבד, כל צד לשיטתו. קיבוצי הנגב המערבי נשאו במשך שנים את משימת ההתיישבות על הגבול. בגוש עציון חיים אנשים הרואים בהתיישבותם שליחות היסטורית, דתית ולאומית״, מסביר זידנברג בראיון ל"זמן קיבוץ".

"עם זאת, ההבדלים אינם מיטשטשים. יש מחלוקות יסוד באשר ליהודה ושומרון, לעתיד הסכסוך הישראלי-פלסטיני, לדרכים לשמירת אופייה של מדינת ישראל כיהודית ודמוקרטית, לאחריות ההנהגה ולשאלת התיקון שלאחר האסון.

"הברית אינה מבקשת לעמעם את הפערים האלה, וגם לא לדרוש מן המשתתפים להשיל מעליהם את זהותם. היא מציבה אתגר מורכב יותר: להכיר בכך שגם בצד השני יש אמת, דאגה ואחריות״.

פתח למציאות אחרת

זידנברג גדל בתנועת "השומר הצעיר", תנועה המחזיקה עמדות ברורות ביחס להתנחלויות ולסכסוך. גם כיום הוא אינו מסתיר את ביקורתו על מפעל ההתנחלויות.

לצד הביקורת הוא מבקש להוסיף אמירה אחרת. ״במציאות שנוצרה, חיים שם בני אדם, ורבים מהם עשויים להיות שותפים חיוניים לשינוי. התעלמות מהם לא תציל את המדינה. דיאלוג ושותפות עמם, גם אם הם כרוכים בשיחות קשות ובוויתורים כואבים, עשויים לפתוח פתח למציאות אחרת".

הברית, כתנועה אזרחית, יכולה להרשות לעצמה לגעת גם בסוגיות פחות נוחות, לומר דברים חדים יותר ולהזמין למסע את מי שמוכן לשאת את מורכבותו

במובן הזה, החיבור שעליו הכריזה לאחרונה התנועה הקיבוצית עם הקיבוץ הדתי משתלב במגמה רחבה יותר. נדמה כי הולכת ומבשילה ההכרה שהחברה הישראלית חייבת לבנות מחדש גשרים בין קבוצות שחיו במשך שנים זו לצד זו, ולעיתים זו מול זו.

בכל זאת, לברית הנגב וההר יש מרחב פעולה שונה. ״התנועות הקיבוציות מחויבות לציבורים רחבים ולתהליכי הסכמה זהירים. הברית, כתנועה אזרחית, יכולה להרשות לעצמה לגעת גם בסוגיות פחות נוחות, לומר דברים חדים יותר ולהזמין למסע את מי שמוכן לשאת את מורכבותו״, הוא מחדד.

"יש כאן ציבור שמוכן לעבוד קשה כדי לחיות יחד"

לאחרונה זכה הארגון בגושפנקא משמעותית כשזכה בפרס ירושלים לאחדות ישראל לשנת 2026 למיזם מקומי, פרס יוקרתי שהוענק להם בטקס חגיגי בבית הנשיא בירושלים. הפרס הוא יוזמה א-פוליטית של משפחות הנערים שנחטפו בקיץ 2014, יפרח, שער ופרנקל ושל ראש עיריית ירושלים דאז, וכיום שר הכלכלה והתעשייה, ניר ברקת. הענקת הפרס נוצרה מהרצון לשמר את תחושת האחדות שעטפה את החברה הישראלית בעת האירוע הטראומטי ולהעלות על נס יחידים וארגונים התורמים לאחדות החברה הישראלית.

השאלה האם בלי אסון ה-7 באוקטובר היו הקיבוצים שבים אל תפקידם ההיסטורי ביישוב הארץ ובהובלת החברה הישראלית נותרת פתוחה.

״ייתכן שהתפקיד הזה מעולם לא חדל להתקיים. רבים מן היישובים צמודי הגדר בנגב המערבי הם קיבוצים. הם המשיכו לשאת אותו תפקיד היסטורי גם כאשר חלקים רחבים מן הציבור התרגלו לראות בהם פריפריה ביטחונית. האסון לא יצר את האחריות, אך הוא חשף אותה מחדש. הוא גם הציב בפני התנועה הקיבוצית שאלה נוקבת: איזה תפקיד היא מבקשת לקחת כעת, לא רק בשיקום הבתים והקהילות, אלא בשיקום החברה הישראלית כולה״, אומר זידנברג.

האמנה לאיחוי החברה הישראלית, המעשה הרשמי הראשון של הברית, ביקשה להעניק לשאלה הזאת מסגרת מעשית. לא מדובר במסמך הצהרתי שנועד להישאר באתר, אלא בבסיס לפעולה.

בברית פועלים בשני צירים מרכזיים: הפצת הרעיון באמצעות חוגי בית, מפגשים, פאנלים ושיח ציבורי, ובמקביל העמקת ההסכמות בסוגיות הקשות ביותר.

בין הנושאים שעל הפרק: הסכסוך הישראלי-פלסטיני, זהותה היהודית והדמוקרטית של מדינת ישראל, היחסים בין הרשויות, אחריות ציבורית, השבת החטופים והצורך בוועדת חקירה ממלכתית.

אפשר להתחיל בהקשבה, בהגעה למפגש, בהזמנה לחוג בית, בקריאת האמנה ובשאילת שאלות קשות. בעיקר, לא להשאיר את היד המושטת תלויה באוויר

״זו אינה דרך קלה, ואין סיבה שתהיה כזו. ברית אמיתית אינה נבחנת ברגעים שבהם הכול מוסכם, אלא דווקא כאשר השיח נוגע בעצבים החשופים. כאשר כאב אישי פוגש עמדה פוליטית אחרת. כאשר שני צדדים נדרשים להישאר בחדר גם לאחר שהמילים נעשות חדות״, אומר זידנברג.

הוא מאמין כי חברי קיבוצים המבקשים להתחבר למהלך לא צריכים להמתין לנוסחה מושלמת. ״אפשר להתחיל בהקשבה, בהגעה למפגש, בהזמנה לחוג בית, בקריאת האמנה ובשאילת שאלות קשות. בעיקר, לא להשאיר את היד המושטת תלויה באוויר.

"ככל שיותר אנשים מן המרחב הקיבוצי יצטרפו, כך יתחזק גם הצד האחר, זה שמוכן לשותפות, ויתרחב מרחב אזרחי המסוגל לומר למקבלי ההחלטות: יש כאן ציבור שמוכן לעבוד קשה כדי לחיות יחד".

זו הרוח שעמדה גם מאחורי עצרת התמיכה בצפון שנערכה בראשון האחרון (21.6). רשויות מהנגב המערבי, קיבוצי הנגב המערבי וחברי "ברית הנגב וההר", חברו לקריאה לקיום עצרת תמיכה במצבם הלא נתפס של תושבי הצפון, שעל אף ההכרזות על "הפסקת אש", טרם שבו לשגרה ביטחונית מאז פרוץ המלחמה.

״הנגב המערבי נאבק שנים במצב הבלתי סביר שיצרה מדיניות ה'סבבים' וה'טפטופים', ולרבים היה נח להפוך אותו ל'חצר האחורית', של מדינת ישראל. אנחנו עומדים לצד אחינו ואחיותינו מהצפון ואומרים להם שאנחנו איתם ולצדם״, מסכם זידנברג.

להצטרפות ל"ברית הנגב וההר" ניתן להיכנס לאתר mitchabrimil.co.il, להירשם, לעקוב בפייסבוק ובאינסטגרם ולהיות חלק מן השיחה. לא שיחה על אחדות ריקה, אלא על אחריות, תיקון והאפשרות שדווקא מן החיבור בין הנגב המערבי לגוש עציון תישמע קריאה ישראלית חדשה: כזו שאינה מפחדת מן המחלוקת, אך מסרבת להניח לה לפרק את הבית.