נוֹי-לנְד // סיפורם של המרחבים הירוקים והגינות הקיבוציות

ב"סיפורו של גן", גן שהוא קיבוץ – קיבוץ שהוא גן, המעיד על התהליך של יצירת גן בעל מאפיינים מיוחדים, כותב מני גל מעין גדי, באתר הקיבוץ: "מרחב חברתי ירוק שכיף להיות בו; שדה של ביטוי אישי בתוך מסגרת קולקטיבית; אזור שבו היחיד משאיר את חותמו". והוא מוסיף: "כשיגיע זמן ארוחת הבוקר, יתקבצו עובדי הגן אל חדר האוכל, יעמיסו ארוחתם על מגשים ויוציאוה אל עץ הבאובב לסעודת פיקניק בחברותא." מומלץ לקרוא את הסיפור במלואו.

רבים מאיתנו, שגדלו בקיבוץ, חוו את תכונות הנופים הירוקים לאורך זמן כמובן מאליו. לכאורה אפשר להתחלק במנעמי הגן הציבורי הפתוח להנאת התושבים והמבקרים. אולם כיום מבנים מעיבים על יתרונות הנוף כשהם חוסמים את המרחבים הפתוחים בגדרות ובחומות, שם נחבאות מן העין גינות פרטיות שעין שכן לא שוזפות אותן.

סיפור עממי מתגלגל כבר שנים בין הקיבוצים, ולהלן אחת הגרסאות: "משלחת אורחים מארצות הברית ביקרה באחד הקיבוצים והתרשמה מהגן המטופח למופת. במהלך הביקור שאל תייר סקרן את מזכיר הקיבוץ: דבר אחד איני מבין – כיצד מרשה לכם הממשלה לבנות את היישוב שלכם ממש בתוך פארק לאומי? אצלנו זה לא היה אפשרי"!

הירוק היום ירוק מאוד

ישראלים דווקא תופסים את מרחבי הקיבוץ הירוקים כממתג המיידי, המיטבי. הוא נתפס כצבע של חיים, צמיחה והתחדשות. אולם כאשר בקיבוצים בהם קיים רפיון בשמירה על כללים – מתערבים בנִראוּת "מרבדי" קוצים, יובש והזנחה, הפוגעים בדימוי היישובי שנצבר במהלך עשרות שנים.

נראה שיש אמת בהנחה שחצרות פתוחות ודשאים משותפים מחזקים קהילתיות וגם שימוש בחומרים טבעיים, כגון עץ ואבן, משלים את השפה הירוקה "המדוברת" במרחב. ביישוב כפרי כקיבוץ, הנוף המגוּנָן והמגוֹנֶן אינו רק תפאורה. נעים להאמין ולהפנים שחיים מוקפים בירוק יוצרים איזון רגשי, תחושת שייכות לקרקע ולמחזוריות העונות, בקצב חיים הרמוני יותר.

לא פלא שבקרב מועמדים לקליטה בקיבוצים, רבים מציינים את רצונם לחיות בסביבה ירוקה ומאוזנת, בחלקה פרטית שבה יבנו את עתיד משפחתם, עוד לפני שיצביעו על החינוך ועל הקהילתיות.

ההיסטוריה מספרת כי בחירתם הרווחת של הקיבוצים בעצים מאוקלמים נבעה מכך שצמחיית ארץ ישראל הייתה מאכזבת, בעוד חברים כמהו לצמחייה רעננה וירוקה כמו בארצות מוצאם

עיון בתכנים הנוגעים לטיפוח הנוף בקיבוצים, מעלה כי מתכנני הגנים שאפו ליצור נוף אחיד המשתלב עם סביבתו, על מנת לחזק את תחושת ההתחברות למולדת. כך נוצר יש מאין נוף חדש, שמטרתו ליצור תמונה שלמה ואחידה.

במכלול הרכיבים של גני הקיבוץ בולטים במיוחד שניים: העצים הנטועים במופעים שונים והמדשאות רחבות ההיקף. בנוסף ניכרות הגינות הפרטיות הצמודות למבני המגורים. ההיסטוריה מספרת כי בחירתם הרווחת של הקיבוצים בעצים מאוקלמים ולא מקומיים, נבעה מכך שצמחיית ארץ ישראל בסביבת הקיבוץ השוממה הייתה מועטה ופגועה ולכן נתפסה כמאכזבת, בעוד חברים כמהו לצמחייה רעננה וירוקה כמו בארצות מוצאם.

לעיתים נעשה גם שימוש בעצי פרי בגן, אבל הוא עורר ויכוח בין המתכננים שראו בכך פגיעה אסתטית בעיצוב הגן, לבין חברי המשק שראו חשיבות להגברת תועלתו של העץ הנטוע.

פסטורליה בעין החורש

דגניה, ראשון הקיבוצים, היה גם הראשון שייחס חשיבות לשיפור תנאי הסביבה בחצרו, עתירת צמחייה וצל. טיפוח צמחים בקיבוץ לא נקרא אז "גינון" או "נוי", אלא "שיפור המחנה". בסוף שנות ה-1930 החל להשתרש תכנון גן הקיבוץ כחלק מתהליך התכנון של היישוב. אדריכלי הנוף חברו לראשונה אל הארכיטקטים באופן רשמי והוקמו גני קיבוץ מתוכננים מראש, ביניהם במשמר העמק, בניר דוד, בעין החורש ובגן שמואל. ידועים שיתופי פעולה שכאלה עם אדריכלי הנוף שלמה אורן-וינברג ואדריכל הנוף יחיאל סגל.

באותם ימים, בהם היה מחסור חמור במאגרי מידע על תנאי הסביבה המקומיים, לאדריכלי הנוף הייתה גם חשיבות בלימוד והכשרת חברי הקיבוץ לטיפול, טיפוח ועיצוב הגן. החל מ-1940 החלו לפעול ארגונים ומוסדות לצורך הכשרה מסודרת והפצת מידע מקצועי לאנשי הנוי של הקיבוצים. אשדות יעקב הפך למוקד עלייה לרגל למתכנני הגנים הקיבוציים. תחת ניצוחו של חבר הקיבוץ יעקב שור שנחשב לאידיאולוג של גננות הנוי הקיבוצית, נקבעו במקום עקרונות תכנון חדשניים לזמנו אשר הפכו לעקרונות יסוד בגננות הקיבוצים: הגן עטף את כל שטחי הקיבוץ והיה למכלול אחיד.

החל משנות ה-1940 החלו לפעול ארגונים ומוסדות לצורך הכשרה מסודרת לאנשי הנוי. נקבעו עקרונות תכנון חדשניים לזמנו אשר הפכו לעקרונות יסוד: הגן עטף את כל שטחי הקיבוץ והיה למכלול אחיד

בגן קיבוץ עין החורש, שתוכנן על ידי אדריכל הנוף ליפא יהלום, נעשה תכנון מהפכני שנטש את הסגנון הארכיטקטוני ואימץ עקרונות מסגנון הגן האנגלי. בקיבוץ זה לראשונה נעשו שינויים בטופוגרפיה והושגו חללים זורמים ומגוונים. סגנון זה, שאומץ על ידי מתכנני גני הקיבוץ לאחר מכן, היה בעל עיצוב חופשי וטבעי יותר, ששחרר מתחושת הפורמליות הגאומטרית הנוקשה ויצר תמונה פסטורלית, רומנטית ונינוחה.

עין שמר מייצג את סופה של תקופת התכנון הארכיטקטונית ותחילתו של תכנון "גן טבעי" יותר החל משנות ה-1940 הגן הקיבוצי מכונה בפי האדריכל שמואל ביקלס כ"גן ליום שלם" בו האדם חי, עובד ונח. תפקידו לתמוך בתפקוד חיי היומיום של החברים.

מלבד חשיבותו התפקודית, תמיכה זו קושרת עמה גם חשיבות חווייתית במילוי המסגרת הוויזואלית וכרקע נופי חיוני לתחושות האדם החי בו. נוי הקיבוץ המתוכנן יוצר יחידת נוף הומוגנית, המדגישה את הערך האדריכלי הייחודי שביישוב בכלל ובכל מבנה בו בפרט. על המהפך בתחום נכתב: בטרם הפכו הגינות הפרטיות בקיבוצים למגודרות ונפרדות, היה הגן הקיבוצי יחידה אורגנית אחת, כולו נכס ציבורי, שהוא הבסיס להתפתחותו של הפרט והחברה כולה.

בשנות ה-70 גברה החשיפה לחברה העירונית. אז, ובהמשך גם בעשורים הבאים, נחלשה השפעת דעת הקהל הציבורית שגרמה לחריגות מן הנורמות, וסלחנות לנוכח שתילת גדרות חיות סביב גינות החברים

בניתוח היסטורי של התפתחות נוף הקיבוץ ביגור ובמשמר העמק, מונה גיל הר-גיל (1994) ארבע תקופות עיקריות מייסוד הקיבוץ בשנות ה-20 ועד שנות ה-1970, כשלכל תקופה מאפיינים ייחודיים, שמתבטאים בסגנון פיזי צורני. תקופת הסגנון ה"פורמלי-נקודתי" ששלט בשנות ה-1950 למשל, "אופיינה באוסף של גינות וגנים, קטנים יחסית בגודלם, נפרדים זה מזה ותחומים על ידי גדרות חיות, כשהם צמודים למבני ציבור."

בשני העשורים שיבואו התחזקה התפיסה העיצובית והתכנונית של "גן הנוף", שבו בלטו מאפיינים מ"הגן האנגלי" שנתפס כנוף טבעי המחקה את הטבע בקווים רכים וזורמים כדי ליצור מעין סביבה כפרית ופסטורלית. בהצניעה את המבנים ביחס למכלול הנוף, הדגישה גישה זאת את השימוש בקבוצות צמחים תוך הפחתת החשיבות של הצמח היחיד.

הגבול נקבע בדורנטה ובדודונאה

בנוגע לגינוֹת הפרטיות מציג המחקר אפיונים והיבטים שונים של פרטי מול ציבורי. "ליד חדרי החברים היו גינות קטנות שתחמו גינות פרטיות של שלוש או ארבע יחידות דיור בעת ובעונה אחת. למרות שכל גינה פרטית טופחה על ידי דיירי החדר או הדירה הצמודה אליה, לא הייתה הפרדה פיזית בין הגינות הפרטיות, כשזני הצמחים ליצירת הגדרות החיות היו הדורנטה והדודונאה. בגינות הושם דגש על פרחים עונתיים – אמנון ותמר, ציניות, ציפורני חתול, או ורדים."

החוקר מדגיש שטיפוח הגינות הפרטיות בלט על רקע צניעות מבני המגורים ותכולתם, ובכך "נגד למעשה את הרעיונות שבמהות הקיבוץ". הר-גיל מצביע על שנות ה-1970 כמפנה משום שגברה החשיפה של החברה הקיבוצית לזו העירונית. אז, ובהמשך גם בעשורים הבאים, התחזקה מגמת המשפחתיות, נחלשה השפעת דעת הקהל הציבורית שגרמה לחריגות מן הנורמות, וסלחנות לנוכח שתילת גדרות חיות סביב גינות החברים, הקמת סככות לצל, או ריצוף חלקים מן הגינה "הפרטית" הסמוכה לדירות החברים.

החברים החלו לתת ביטוי לאישיותם בגינות הפרטיות על ידי שילוב אלמנטים כמו ענפי עצים יפים, אבנים ייחודיות, פסלים ועתיקות. העיסוק בגינה הפך לתחביב עיקרי

כבר אז ניכר היה שהגישה לנוי הפכה ליותר "תחזוקתית", המבקשת פתרונות זולים לייעול ההשקיה, לכיסוי המרחב ב"ירוק" בגישה "מקומית" של שכונות. במקביל ליוזמות פרטיות, שכללו רחבות ומדרכות מרוצפות, ואפילו נטיעת בוסתני פרי ומתקני התעמלות, החל הגינון הציבורי גם הוא בשימוש במאפיינים עירוניים כגון עמודי תאורה, גדרות דקורטיביות, רחבות גרנוליט, וטרסות סלעים.

"הדגש בגינות הפרטיות", מצוטט מומחה לגננות, "הושם על אסתטיקה – בייחוד על פרחי נוי לפי הרצון והטעם של החברים. עיקר תפקידן היה קישוט ושיפור סביבת מבני המגורים". עוד נכתב ש"החברים החלו לתת ביטוי לאישיותם בגינות הפרטיות על ידי שילוב אלמנטים כמו ענפי עצים יפים, אבנים ייחודיות, פסלים ועתיקות. העיסוק בגינה הפך לתחביב עיקרי".

עם התפרסות השכונות החדשות והתגברות החריגות מן הנורמה המקובלת, לגינות הפרטיות הייתה עדנה: "חלק מרצף הגן הכללי הפך נפרד ופרטי יותר, מאחר שהחברים 'סגרו' גינות באמצעות שיחים או גדרות חיות, וכך גדל שטחן על חשבון הגן הציבורי". החוקר, בצטטו מחקרים משנות ה-1984, מציין את ההבדלה בין "ציבורי", "חצי פרטי" ו"פרטי", שאינה תופסת בקיבוץ השיתופי.

הוא מעלה הסבר לדילמה: "כאשר הבית לא היה מסוגל להעניק מידה מספקת של פרטיות, וקשה היה לבטא בו את הייחוד האישי, הייתה הגינה למקום בו בוטאו שאיפות אלה. התפשטות טריטוריאלית של חלק מן הגינות הפרטיות, על חשבון השטחים הציבוריים, השפיעה לא פעם על תכנון היישוב". מעניין לציין שכבר באותן שנים רחוקות, זכה מה שמכונה "הטיפול הגנני", "בהכרה ובהוקרת הציבור, והיה לערך בסולם הערכים החברתי של הפרט". מסתבר שהטיעון, או התירוץ הזה, שקיבל לגיטימציה, תרם ליצירת אווירת "בית" ולשיפור חזות היישוב.

כאשר בבית קשה היה לבטא את הייחוד האישי, הייתה הגינה למקום בו בוטאו שאיפות אלה. התפשטות טריטוריאלית של חלק מן הגינות הפרטיות, על חשבון השטחים הציבוריים, השפיעה לא פעם על תכנון היישוב

עודד באשר להיבטים של "פרטי מול ציבורי", מוזכר כי בעוד בתחומים שונים התגבשו נהלים ברורים, או לפחות נורמות, הרי בתחום הגן והשטחים הפתוחים נעדר קו ברור במשך רוב התקופות שעליהן מתבסס המחקר. הבעיות נעו בין תיחום הגינה, אופי וצורת השטחים, שהושפעו גם מתוכניות העמדת הבתים וממשתנים טופוגרפיים ושבילים. לרוב הייתה לכל דירה גינה פרטית ייצוגית יותר ואחורית פרטית יותר.

המחקר מציין כי בתחום "חריגות מן הנורמות" זוהה הבדל ברור בין יגור, המשתייך לתק"מ לבין משמר העמק מ"הקיבוץ הארצי", שבו היו הרבה יותר חריגות. לעומת זאת, לא נמצאו ראיות המעידות על זיקה בין מצבו של הגן לבין מצבו החברתי של הקיבוץ. גם לא זוהו ממצאים שהעידו על קשר בין מאפייני הגן לבין השתייכותו התנועתית של הקיבוץ.

להבדיל, מהניתוח ההיסטורי, בשנת 2026 מתבקש להידרש להגדרות המביאות בחשבון בעלוּת פרטית על המגרש אל מול התב"ע המעודכנת. למשל, מדווח לעיתון זה חבר קיבוץ מהצפון: "אצלנו זאת בעיה חמורה. אנשים מנכסים לעצמם דונמים שלמים בלי להתבלבל. עד כה מנהלי הקהילה לא רצו להתעסק עם זה והמצב בשטח – בהתאם".

נדמה שגם כיום, להשלמה עם המצב יש לפעמים "ערך מוסף" כאשר יש מי שלוקח על עצמו "בהתנדבות" לטפח שטח עזוב בשולי מגרשו הפרטי. לפי המחקר אפשר לראות בסגנון העיצוב ובאופי נוף הגן ביטוי פיזי למצבו החברתי של הקיבוץ בתקופה מסוימת.

כאחרית דבר, גיל הר-גיל צופה משנות ה-1990 לעבר העתיד. באמצעות מחקרו על גן הקיבוץ, מעלה את השאלה "הקיבוץ – לאן?" ומזכיר את הרעיון של "תמורה תמורת תרומה". הוא סבור שלאור ההשערות שהוצעו בעבודתו, ניתן להניח כי כל כיוון בו יתפתח הקיבוץ – יקבל ביטוי גם באופי הצורני-סגנוני של הגן.