קום בחור עצל // החופש הגדול התחיל. איפה עובדים בני הנוער?

בני הקיבוץ שהיום יש להם ילדים מתבגרים (או סבים שמשקיפים על נכדיהם) זוכרים בערגה איך פעם, כשהחופש הגדול של הטינאייג'רים התחלק 50/50 בין עבודה בענפי המשק לבין זמן רביצה ובטלה, חלקם חשו ממורמרים ש"מעבידים אותנו בפרך". ואיך ההורים שלהם, ע"ע הסבים של היום, דווקא לא הזילו דמעות השתתפות בצער. ממרום השנים, קל מאוד להבין למה. מעבר לחינוך לערכים ולעבודה, נמנעו ככה הרבה שעות שעמום – שמוביל, כידוע, למקומות פחות רצויים.

נען: בני הנוער הם המנוע הקהילתי

היום אותם הורים שקיטרו בזמנו שחצי מהחופש נגזל מהם, היו שמחים מאוד לסידור ההוא של "50/50" שיהווה תעסוקה הולמת עבור ילדיהם. אז הוא אף מימן, לפחות בחלקו, את המסע לפולין בי"ב/רישיון נהיגה/רישיון צלילה וכו'.

כיום, בחלק מהמקרים הילדים מחפשים תעסוקה מחוץ לקיבוץ וההורים מסונג'רים לקחת ולהחזיר אותם מ"גלידה גולדה", BBB או שאר הרשתות בהן הם עובדים. בחלק מהמקרים הם מוציאים את לחמם (או לחמניית ביס) ממקצועות שלא נכללו בזמנו בסידור העבודה, למשל בריסטות בעגלות קפה או בניית ציפורניים ולק ג'ל.

יש לנו הרבה בני נוער. זה הרי לא תמיד הכי יעיל כי לפעמים שלושה נערים עושים עבודה של מבוגר אחד, אבל מאוד חשוב לנו שהם יתחברו לענפי המשק והם עצמם משוועים לעבודה

מה שבטוח הוא שבעשור וחצי האחרונים לפחות, עבודת הנוער בחופשים בקיבוץ כבר לא הומוגנית ומובנת מאליה, ועל ההורים או הילדים עצמם להגדיל ראש ולמצוא פתרונות יצירתיים או מקומיים על מנת שתתרחש. בחלק מהמקרים הקיבוצים עדיין על זה, בחלקם פחות.

"לא כל כך נעים לראות גן סגור ועוד יותר לא נעים לראות חדר אוכל סגור. בנען התקבלה החלטה מאוד ברורה (…) אם חפצי חיים אנחנו – חדר האוכל חייב להישאר מוסד קהילתי ועוגן של תרבות", כתבה לאחרונה רעיה בן אברהם, מנהלת הקהילה של נען, בפוסט בפייסבוק. מעבר לארוחת צהריים שמוגשת בחד״א מדי יום, בנען החליטו לפתוח אותו גם לשני ערבי שישי בחודש (וכמובן ערבי חג).

בעקבות מצוקת כוח האדם הרצינית של העבודה במקום (שמוכרת היטב) נמצא שם פתרון יצירתי לדילמת יולי-אוגוסט. צעירי נען הם שמפעילים את חדר האוכל בימי שישי ובחופשים, באמצע השבוע ובחגים. "שילוב של חד״א ונוער, הוא מכפיל כוח משמעותי – מוסד שהוא אחד מאבני היסוד של הקהילה ובני הנוער שהם המנוע הקהילתי", היא כתבה בפוסט וצירפה בגאווה תמונות של החבר'ה מעל מגשי השניצלים והאורז החמים.

"באופן עקרוני אנחנו מאוד מעודדים עבודת נוער, בטח בחופש הגדול, ואנחנו משתדלים מאוד לשלב אותם. גם בחינוך הגיל הרך, גם בענף האירועים", היא מסבירה. "יש לנו הרבה בני נוער. זה הרי לא תמיד הכי יעיל כי לפעמים שלושה נערים עושים עבודה של מבוגר אחד, אבל מאוד חשוב לנו שהם יתחברו לענפי המשק והם עצמם משוועים לעבודה.

הרבה מהנערות שהתחילו לעבוד בגיל הרך המשיכו בזה כבוגרות, וזה סוג של עתודה שאתה מחבר אותן לענף וקוצר את הפירות בהמשך. זאת צריכה להיות אג'נדה של הקיבוץ

"אפשר להגיד להם לצאת לעבוד ב'פיצה האט' אבל אנחנו רוצים אותם כאן. יש תעריף מסודר לעבודה בחד"א. יש בחד"א עובדים קבועים, אבל בסוף קשה למצוא אנשים שיגישו בערב שישי ויש צוות קבוע מכיתות י-י"ב שהם החפ"קים של החד"א. הם אחראים על הפתיחה מא'-ת'. יש מבוגר שמתכלל הכל ומוציא את המנות החמות אבל הם עושים הכל כולל לשבת בקופה וזה מדהים".

איך זה עובד? ההורים פונים ואומרים שהילד רוצה לעבוד? הקיבוץ יוזם?

"הילדים פונים עצמאית למנהל הענף. הם יכולים לעבוד בחופשי משרד החינוך מגיל 14, ומגיל 16 גם בימי שישי ובמהלך השבוע. אין לנו הרבה ענפי משק, זה בכל הקיבוצים ככה, זה קשה. אבל יש מנהלות בגיל הרך שמאוד oriented לזה ומאוד חשוב להן לשלב את הנוער, זאת רוח הקיבוץ והן עובדות בזה.

"זה אמנם דורש ראש גדול, אבל הרבה מהנערות שהתחילו לעבוד בגיל הרך המשיכו בזה כבוגרות, וזה סוג של עתודה שאתה מחבר אותן לענף וקוצר את הפירות בהמשך. וגם אלו ערכים של שותפות וחלוקה בנטל וגם באחריות – הם קמים, מגיעים בזמן, מנקים – כולם מרוויחים מזה. זאת צריכה להיות אג'נדה של הקיבוץ".

גבעת ברנר: ברגל לביל"ו סנטר

אצל השכנים בגבעת ברנר אין מערך מסודר, אבל עדי ברסלאור גרוס, בת הקיבוץ שחיה בו, אומרת שהיא לא שומעת מהורים קיטורים על צורך לתפקד כמנהלי משאבי אנוש עבור הילדים. "הבן הגדול שלי, יהונתן, בן 15 והשנה הוא יכול להתחיל לעבוד. אצלנו זה מאוד עצמאי, כל אחד פונה למקום העבודה עצמאית ומנסה להתקבל ולהשיג יותר משמרות. יהונתן ניסה את הקייטרינג מחוץ לקיבוץ, פנה לבריכה והוא עובד במזנון – אוסף זבל, ניקיון שירותים… יש שם עבודה. אני עזרתי לו לפתוח חשבון בנק ולמלא טופס 101. הכל מסודר ולפי החוק".

יהונתן לומד בתיכון האזורי המקיף ע"ש י.ח ברנר בקיבוץ, ולקראת הקיץ העביר לכיתתו המורה לחינוך פיננסי הרצאה רלוונטית מתוך הנחה שרובם יעבדו בחופש. לפני שהתחיל לעבוד, עדי קיבלה ממנו דוגמאות מהמצגת – "שקופיות שהראו מה הזכויות והחובות שלהם".

אצלכם המיקום במרכז והסמיכות לביל"ו סנטר הם יתרון רציני.

"נכון. בגלל זה הילדים מוצאים פתרונות. יש לי חברה שהבת שלה, בכיתה ט', עובדת בביל"ו סנטר והיא הולכת וחוזרת ברגל. הסעות של ההורים זה על גבול הפינוק. מרבית הילדים מנסים למצוא עבודה בתוך הקיבוץ ויש לנו הרבה אפשרויות: נוי, פינת חי, החינוך הבלתי פורמלי (שנקרא בברנר "המרחב", ע"ט)… יש אפשרויות כי אנחנו כל כך גדולים ויש עסקים מקומיים, כך שלא בהכרח צריכים לרוץ החוצה".

דיברתי עם הורים, לא מברנר, שאמרו שהם ממש אקטיביים לגבי זה.

"לא נראה לי שהילדים מסתמכים כל כך עלינו ההורים כשהם מחפשים עבודה. אני כן רואה הרבה פרסומים של אימהות שהילדים שלהן מחפשים עבודה ומה הם יודעים לעשות. אני לא יודעת אם יוצא מזה משהו אבל באופן כללי יש סביב זה הרבה עניין כי בואי, הם משתעממים בחופש".

"פיצה שנלר" ברבדים: מיזם העסקת נוער ומיזם הנצחה

לא במרכז ולא ענקיים כמו גבעת ברנר או שיתופיים (וענקיים ובמרכז) כמו נען, ברבדים משקיעים הרבה בנושא והם התחברו אליו בדרך יצירתית וערכית ששמה בפרונט מיזם הנצחה מטעם עמותת אריאל צ'וקה – שהוקמה לזכר סמל אריאל אוחנה, בן הקיבוץ, לוחם צנחנים בגדוד 890 שנפל בקרב בבארי ב-8 באוקטובר 2023, בן 19 בנופלו. העמותה הוקמה על שמו מתוך רצון להמשיך את דרכו – לחזק נוער, לטפח ערכים של אחריות, חברות, שייכות וערבות הדדית. השותפים המרכזיים שמלווים ותומכים בהצלחת המקום הם קהילת רבדים, הכולבו, המטבח הקיבוצי והתרבות.

"פיצה שנלר" מופעלת ברבדים בכל יום רביעי אחר הצהריים, על ידי בני ובנות הנוער משכבות ז' עד ט'. הם מקבלים הזמנות, אופים פיצות, נותנים שירות ללקוחות, יוצאים למשלוחים על אופניים, מתפעלים את מערך הפרסום והסושיאל ולוקחים אחריות על כל שלב בתהליך. המיזם פועל כחלק ממיזם העסקת הנוער של קיבוץ רבדים, כאשר המתחם עצמו וכל הציוד המקצועי שבו נתרמו על ידי הקיבוץ לטובת הפעילות.

יש משימות בתוך הפיצריה, למשל אחד הילדים פיתח אפליקציה של הזמנות, אנחנו מוציאים לקיבוץ סקרים והילדים שותפים בהכל – ניהול מלאי, ניהול משמרות

"בין כל מעלותיו, אריאל היה איש של אנשים, אהב אוכל והיה יזם בנשמתו, שטיפח הרבה פרויקטים חברתיים ועסקיים", מספרת מיכל שטדלר בקרמן, שמפעילה את הפרויקט יחד עם יניב אוחנה, אביו של אריאל.

בעקבות ביקור של יניב ומיכל במעגן מיכאל, שם פגשו מיזמי נוער "מטורפים", ביניהם מאפיה המופעלת על ידי בני הנוער, הם גיבשו את מיזם "פיצה שנלר" שפועל תחת מיזם העסקת הנוער, עליו מנצחות החברות שני עזריה ונטע מלול.

הדובדבן שבקצפת הוא תוכנית "מחוברים" של אריאל צ'וקה – מסע חינוכי לשכבות ט'-י"ב, מכניסטים וש"ש, שנועד לחבר את הנוער לעצמם, לחברים, לקהילה ולערכים של אחריות ועשייה משותפת. התוכנית מורכבת ממפגשים קבוצתיים עם בני הנוער והמדריכים שלהם ומסע "לילה לבן" משקיעה ועד זריחה בשדות הקיבוץ – ללא טלפונים, עם אתגרים קבוצתיים ואישיים. העבודה בפיצה מממנת חלק מהמסע עבור שכבת ט' מרבדים.

העתקנו ממעגן מיכאל

"זה פרויקט שהקיבוץ לוקח בו חלק ומעודד אותו ותומך מאוד. היום מנעד האפשרויות לתעסוקה של בני נוער בקיבוץ מצומצם וצריך מישהו 'משוגע לדבר' שיחליט שזאת מטרה שיש לקדם. צריך לבדוק את כל הענפים ולהבין איפה יש חוסרים ואיפה משלבים את בני הנוער. צריך לייצר תמריץ לילדים ואנחנו רואים במסע הזה ערך עליון ולא רוצים שההורים יממנו אותו".

איך מתחלקים הרווחים של הפיצריה?

"50 אחוז מהרווח בפיצריה הולך לילדים ו-50 אחוז עוזר לממן את מסע 'מחוברים'. חלק מהרווח של הילדים מיועד למימון פעילות חברתית ערכית שהם בוחרים עם המדריכים. הם לומדים איך לייצר כלכלה פנימית שהיא גם ערכית וגם מגבשת. יש משימות בתוך הפיצריה, למשל אחד הילדים פיתח אפליקציה של הזמנות, אנחנו מוציאים לקיבוץ סקרים והילדים שותפים בהכל – ניהול מלאי, ניהול משמרות. בהקשר של היגיינה במטבח – לא ייכנס עובד לא מתוקתק. יש המון כללים, אבל קוראים לנו 'האבא והאמא השניים' שלהם. הם חבורה נפלאה".

הם אוהבים את זה?

"מאוד! פיצה שנלר תפסה תאוצה מטורפת ועכשיו אנחנו מוכרים בבריכה".

הפיצריה עובדת אחת לשבוע, משרתת בעיקר את אנשי הקיבוץ ואתם צריכים להעסיק הרבה ילדים. איך זה מסתדר?

"לכן יש לנו משמרות. אנחנו גם מדברים עם כל ילד שלא מגיע כי אנחנו עמותה שעוסקת בחיבורים. אנחנו מסתכלים על היחיד והקבוצה – עושים את ההשתדלות שכל הילדים יגיעו".

יש לך ארבעה מתבגרים בבית ועבור חלקם "פיצה שנלר" אינה פתרון, מפאת הגיל. איך הם מרוויחים קצת ומנצלים את הזמן?

"יש גם לא מעט עבודות בתוך הקיבוץ. הגדולים, בי'-י"ב, עובדים באירועי תרבות, בבריכה – מוכרים בקיוסק או מנקים, יש להם שם לא מעט תפקידים. בחינוך, בגינון… הבן שלי עסוק ואני בקושי רואה אותו בבית. אבל זה נורא תלוי. יש כמה שילדים שאני יודעת שעובדים בחנויות או בעגלות קפה. אנחנו מנסים לתת פתרונות. אבל בשביל לייצר את העבודות האלו צריך תקציבים, לייצר להם לכידות וגאוות יחידה. בפיצה, למשל, הדפסנו להם חולצות. בסופו של דבר ערכים וחינוך צריכים, לדעתי, לעמוד בראש הפירמידה".