פריימריז בדמוקרטים // "הציונות ניצחה גם משום שהיא ידעה להקים קיבוצים"

בשבוע שעבר הגענו להציב דוכן של מפלגת הדמוקרטים בכניסה לשוק התקווה בתל אביב.
הדוכן לא נפתח.
עוד לפני שהספקנו לפרוש שלט אחד, הותקפנו. במהלך האירוע הותקף גם אחד הפעילים שלנו, צעיר חובש כיפה, והכיפה שלו נתלשה מראשו.
זה קרה בלב העיר שלי, במקום שבו אני חיה ופועלת. בבית שלי.

אבל הסיפור הזה גדול הרבה יותר מהאירוע עצמו.
שנים התרגלנו להסתה. עכשיו אנחנו כבר בשלב הבא: שלב ההפחדה.

המטרה של הקיצוניים אינה רק לשכנע או לנצח בוויכוח פוליטי. היא לגרום לאנשים לחשוב פעמיים לפני שהם מביעים עמדה, לפני שהם מקימים דוכן, לפני שהם משתתפים בהפגנה, לפני שהם לוקחים חלק בחיים הדמוקרטיים. אלימות פוליטית אינה נוצרת בחלל ריק. היא צומחת כשמנהיגים מרוויחים מהסתה, וכשהפחד הופך לכלי פוליטי.

אם יש משהו שאפשר ללמוד מהדור שהקים את המדינה ומהתנועה הקיבוצית, הוא שלא מספיק להיאבק על רעיון. כדי שערכים יחזיקו מעמד, צריך לבנות עבורם מוסדות, הנהגה, קהילה ומדיניות

אסור לנו להשלים עם מציאות כזו. במדינה דמוקרטית אף אדם לא צריך לחשוש מאלימות רק משום שבחר להביע את דעתו. אבל התשובה שלנו לא יכולה להסתכם רק בגינוי. היא חייבת להיות בבניית כוח פוליטי ובנטילת אחריות על עתיד המדינה.

בשנתיים האחרונות המחנה הליברלי הוכיח שיש לו כוח עצום. מאות אלפי ישראלים יצאו לרחובות כדי להגן על הדמוקרטיה. הם נאבקו על דמותה של המדינה, דרשו את השבת החטופים, וכאשר המדינה כשלה ב־7 באוקטובר, החברה האזרחית הייתה זו שהתייצבה. אלפי ישראלים פתחו את בתיהם, הקימו מערכי סיוע, ליוו מפונים, תמכו במשפחות והזכירו לכולנו שהחוסן האמיתי של ישראל נמצא באנשים שלוקחים אחריות זה על זה.

אבל מחאה, חשובה ככל שתהיה, אינה יכולה להיות התחנה האחרונה.
אם יש משהו שאפשר ללמוד מהדור שהקים את המדינה ומהתנועה הקיבוצית, הוא שלא מספיק להיאבק על רעיון. כדי שערכים יחזיקו מעמד, צריך לבנות עבורם מוסדות, הנהגה, קהילה ומדיניות. הציונות לא ניצחה רק מפני שהיו לה רעיונות טובים. היא ניצחה משום שהיא ידעה להקים קיבוצים, מערכת חינוך, מוסדות תרבות, ארגוני עובדים, שלטון מקומי ורשת של אחריות הדדית. היא בנתה מציאות.

זו המשימה של המחנה הליברלי עכשיו. לא רק להמשיך למחות, אלא לחזור לבנות. לבנות הנהגה. לבנות מוסדות. לבנות כוח פוליטי. לקחת אחריות על המדינה שלנו

החלוציות לא הייתה רק לייבש ביצות או להקים יישובים. היא הייתה ההבנה שאם רוצים מציאות אחרת, לא מחכים שמישהו אחר יבנה אותה. קמים בבוקר ובונים אותה במו ידינו.

זו המשמעות של חלוציות גם היום. לקחת את האנרגיה שהתגלתה ברחובות, את הערבות ההדדית שהתגלתה אחרי 7 באוקטובר ואת תחושת האחריות של החברה הישראלית, ולהפוך אותן לכוח שמוביל, משפיע ובונה.

זו גם הדרך שלי. במשך יותר מ-20 שנה פעלתי בחברה האזרחית למען שוויון, זכויות ודמוקרטיה. למדתי כמה כוח יש למאבק ציבורי לשנות תודעה, לבנות קהילה ולהזיז מציאות. אבל למדתי גם את הגבולות שלו.

לכן בחרתי להיכנס לשלטון המקומי. בשמונה השנים האחרונות, כסגנית ראש עיריית תל אביב–יפו, עסקתי בדיוק בזה: לקחת את הערכים שעליהם נאבקנו ברחובות ולהפוך אותם למדיניות. לבנות שירותי רווחה, להגן על תרבות חופשית, להרחיב את המרחב הציבורי כך שיהיה שייך לכולן ולכולם, ולהוכיח שערכים אינם רק סיסמאות. הם יכולים להפוך לתוכניות עבודה, לתקציבים ולהחלטות שמשנות חיים.

אני מאמינה שזו המשימה של המחנה הליברלי עכשיו. לא רק להמשיך למחות, אלא לחזור לבנות. לבנות הנהגה. לבנות מוסדות. לבנות כוח פוליטי. לקחת אחריות על המדינה שלנו, במקום להסתפק בהתנגדות למי שמנסים לפרק אותה.

הדור שהקים את המדינה הוריש לנו לא רק מדינה, אלא גם דרך פעולה. כשיש משבר, לא מחכים שמישהו אחר יפתור אותו. לוקחים אחריות.
הבית הזה לא יישמר מעצמו. בדיוק כפי שנבנה בידי אנשים שלקחו אחריות, כך גם עתידו תלוי בנו. זו החלוציות של הזמן הזה. וזו האחריות של הדור שלנו.

הכותבת, חן אריאלי, מתמודדת לפריימריז מטעם הדמוקרטים ושואפת להיות חה"כ הלסבית המוצהרת הראשונה בישראל אי פעם. סגנית ראש עיריית ת"א-יפו, יו"ר איגי ומייסדת מכון "שיטה" המקדם את יישום עקרונות דמוקרטיה ליברלית בשלטון המקומי.