דעה // העם החכם? לאורך ההיסטוריה גברו הקנאים על המתונים והביאו שוב ושוב את האסון הבא

כתבתי את הכותרת בכוונה רבה אבל איני יודע איך להמשיך. המציאות אינה מתיישבת בהכרח עם התדמית או הציפיות. איך קרה ואיך קורה שמנהיגיו של העם החכם לא הצליחו למנוע, לאורך אלפי שנות היסטוריה, חורבן ועוד חורבן? למה חכמתם הספיקה כדי להבטיח בדוחק רק עשרות שנים בודדות של עצמאות וריבונות לעם הסגולה? למה לאורך כל ההיסטוריה של העם החכם גברו הקנאים על המתונים והביאו שוב ושוב את האסון הבא? האם נגזר שהתסריט יחזור על עצמו גם הפעם, בבית השלישי?

ידידי, איש הסקרים קלמן גייר, אמר לפני יותר מעשר שנים: "החלה הספירה לאחור של מדינת ישראל". לפליאתי הוא הוסיף: "זו הדמוגרפיה!" אם כך מה הבעיה בדמוגרפיה של העם החכם, דווקא ככל שעולה מספרם של תלמידי חכמים? למרות הכול ואף על פי כן, אני ממשיך לחשוב שדבר לא נגזר מלמעלה והעתיד תלוי גם בנו, בבחירות ובמעשים שלנו.

רצועות ביטחון כמשל

אומרים: "אין חכם כבעל ניסיון". האומנם? כמה פעמים צריך הצבא של העם החכם להיכנס ולצאת מלבנון כדי להבין שהרצועות לסוגיהן הן לפעמים כורח, אך הן תמיד מלכודת מוות לחיילים של צבא נייח. ואחרי הכול הן תורמות מעט מאוד ביטחון ליישובי האזרחים, בעידן הרקטות, הטילים והכטב"מים.

ללא המשך מדיני אין כל תועלת במלחמה, מלבד חורבן, אובדן, צער ודם. המדיניות אמורה לאפשר לנו לחיות באופן סביר בעולם שאינו ריק מבעלי זהויות, מחויבות ומסורות שונות. מכך שהסכמים מדיניים הם על פי רוב תוצאה של עבודה קשה ומתמשכת, ללא הילה וללא תהילה, שלא מסתיימת לעולם

בתקשורת מופיעים ראשי רשויות ואזרחים מהשורה שמבקשים "לחסל את איום הטרור אחת ולתמיד!" ולהנהגת העם החכם אין התבונה והאומץ לומר את האמת, לומר שאין דבר כזה בנמצא. לדבריהם אנחנו תמיד "כפסע מהניצחון המוחלט".

בינתיים חלפו כמעט שלוש שנים עקובות מדם במלחמה האחרונה, והניצחון המוחלט עדיין אינו נראה באופק, לא מ"ציר פילדלפי" ולא "מרכס הבופור".

מדיניות ומלחמה ומה שביניהן

כולנו יודעים לצטט את קרל קלאוזביץ, ההוגה הצבאי, שקבע בלשונו הגרמנית: "המלחמה היא המשך המדיניות באמצעים אחרים". נכון אבל לא שלם. אחרי המלחמה חוזרת "המדיניות להיות המשך המלחמה באמצעים אחרים".

ללא המשך מדיני אין כל תועלת במלחמה, מלבד חורבן, אובדן, צער ודם. המדיניות אמורה לאפשר לנו לחיות באופן סביר בעולם שאינו ריק מבעלי זהויות, מחויבות ומסורות שונות. מכך שהסכמים מדיניים הם על פי רוב תוצאה של עבודה קשה ומתמשכת, ללא הילה וללא תהילה, שלא מסתיימת לעולם. הכול בידיעה שגם מהלכים המדיניים אינם מביאים בהבל פה "ניצחונות מוחלטים אחת ולתמיד".

אז איך קורה שהממשלה טועה בכל הצמתים? האם יתכן שהממשלה פחות חכמה מהעם? איך קורה שהעם החכם בוחר שוב ושוב ממשלה שאפשר להגיד עליה כמעט הכול אבל אי אפשר לייחס לה חוכמה? ואולי העם פחות חכם מכפי שחשבנו?

הנהגה אחראית תעדיף להתקשות ולא לוותר על גיבוש מהלכים מדיניים ארוכי הטווח, מאשר לחגוג על האשליות של הצלחות צבאיות מהירות, שהן קצרות מועד בדרך כלל. ראו לדוגמה את רצף המבצעים המוצלחים לכאורה, שנועדו להרתיע את ארגוני הטרור ולאפשר "לנהל את הסכסוך באופן מבוקר", מבלי לשנות את המצב המדיני. עד שהכול התנפץ ב-7 באוקטובר. האם העם החכם יכול לחיות עם האמת הזו?

למה אפשר לצפות ממשלתו של העם החכם?

ראשית לכל אנחנו רוצים לקוות שהממשלה תהיה חכמה לפחות כמו העם שהיא אמורה להנהיג. שתדע להתמודד עם הקשיים ושתעדיף ישוב סכסוכים בהידברות ולא באלימות.

להאמין ששריה יודעים לחשב כמה צעדים קדימה ולהראות לנו את הדרך הבטוחה יותר לממש את שאיפותינו האישית, הקהילתיות, והלאומיות. לפחות להתקרב למימושן.

אז איך קורה שהממשלה טועה בכל הצמתים? האם יתכן שהממשלה פחות חכמה מהעם? או יותר נכון לשאול, איך קורה שהעם החכם בוחר שוב ושוב ממשלה שאפשר להגיד עליה כמעט הכול אבל אי אפשר לייחס לה חוכמה? ואולי העם פחות חכם מכפי שחשבנו?

האם נהיה חכמים יותר בפעם הבאה?