אותם ימים של מלחמת השחרור היו מלאי עניין ופחד. פחדנו לא רק מהערבים הרעים, פחדנו גם מהאנגלים. עוד כשהייתי קטנה פחדתי שחייל אנגלי מסתתר לי מתחת למיטה.

באותה מלחמה גורלית, בקיבוץ שלנו עשו את כל ההכנות הדרושות למקרה שתהיה התקפה. כילדים עזרנו למלא את שקי החול, שהיו צריכים להגן על החברים שישכבו בעמדות. עזרנו לחפור את תעלות הקשר בין עמדה לעמדה. כשהייתה ההתקפה הגדולה על משמר העמק היו כמה ילדים אמיצים שעלו, בניגוד להוראות, למגדל המים כדי לראות את הפיצוצים.

דב לקח על עצמו להסביר, בצורה הכי חינוכית שאפשר, שמאז ימי התנ"ך ידוע שאסור לקחת שלל מהאויבים שלך. ואפילו אם קיבלנו את החפצים האלה מתנה מהחיילים, זה עדיין נחשב לשלל, כי הם נלקחו משכנינו הערבים

בתקופה הזו הוקם מחנה אוהלים גדול בחורשה, שנקראה אחר כך "חורשת הפלמ"ח". בתי הילדים היו קרובים מאוד לחורשה ובכל רגע פנוי שהיה לנו באנו לבקר את חברינו מהפלמ"ח.

ראינו אותם באימוני הקפ"פ וראינו את ההווי המיוחד שנוצר ביניהם. עליצות של נעורים פרצה מכל אוהל.

מזכרת

יום אחד קיבלו הפלמחניקים משימה: הערבים ברחו מהכפר כפריין ויש לטהר אותו כדי שיהיה נקי מהאויב. הטיהור נעשה בלי התנגדות. החיילים נכנסו לבתים וראו שאף אחד לא נשאר בשטח הכפר. באותו יום הם חזרו לאוהליהם ואנחנו באנו לבקר אותם. כל חייל הוציא מכיסו מזכרת – שלל קטן ממלאכת הטיהור: מחרוזת של אישה, צמידים ליד, שבריה יפה. כמעט כל ילד קיבל מתנה.

איך היינו מאושרים, אלה היו המתנות היפות ביותר שקיבלנו בחיינו הקצרים. הורינו חיו בקשיים כלכליים גדולים. לנו הילדים לא חסר דבר מהאוכל והבגד, אבל קישוט או משחק מאוד חסרו לנו. עשינו בינינו השואות למי יש מתנה יותר יפה.

התחיל ויכוח בין הילדים האם זה שלל או שאלה סתם מתנות שאפשר להחזיק בהן. בסיום הוויכוח הציע שייקה שנעשה הצבעה ונראה למה יש רוב – להחזיר או לא להחזיר

כשהגענו לבית הילדים הצגנו בגאווה את מה שקיבלנו. המחנכים שלנו החווירו. שייקה (המורה של אלומה), דב (המורה של עופר), עליזה (המטפלת של ניצנים) ויהודית (המטפלת של אלומה), יצאו להתייעצות. מה עושים? איך מסבירים לילדים שאסור לקחת מתנות כאלו?

אחרי כמה דקות של ויכוח שייקה פנה אלינו: "ילדים בעוד כחצי שעה כולם נכנסים לכיתת 'עופר' לשיחת חברה".

אנחנו התחלנו להרגיש שהאדמה מתחילה לבעור מתחת לרגלינו. הרגשנו שבזה תם עידן המתנות.

להחזיר או לא להחזיר

ילדי קבוצת "עופר" סידרו את הכיתה עם כל הכיסאות ושיחת החברה התחילה. דב לקח על עצמו להסביר, בצורה הכי חינוכית שאפשר, שמאז ימי התנ"ך ידוע שאסור לקחת שלל מהאויבים שלך. ואפילו אם קיבלנו את החפצים האלה מתנה מהחיילים, זה עדיין נחשב לשלל, כי הם נלקחו משכנינו הערבים, הגרים לא רחוק מאיתנו, וחשוב לנו לכבד אותם כי אולי יגיע היום ותיגמר המלחמה ויהיה שלום בין הערבים והיהודים ונוכל להחזיר להם את החפצים האלה.

בלילה, כשכולם ישנו, לקח דב את הקופסה והטמין אותה באדמה. מרוב חיפזון אפילו לא סימן עם גזר עץ את המקום, כדי לזכור איפה הקופסה מוטמנת. למוחרת בבוקר כבר אף אחד לא דיבר על התכשיטים, כאילו לא היו ולא נבראו

אחרי שהוא גמר לדבר התחיל ויכוח בין הילדים האם זה שלל או שאלה סתם מתנות שאפשר להחזיק בהן. בסיום הוויכוח הציע שייקה שנעשה הצבעה ונראה למה יש רוב – להחזיר או לא להחזיר.

כמובן שהיה רוב להחזיר. כולם הקשיבו טוב לדב המחנך והבינו שאסור לנו לקחת שלל מהאויב.

גובשה החלטה שכמה ילדים מ"עופר" ו"אילה" יאספו את התכשיטים לקופסה ודב ייקח את הקופסה ויטמין אותה באדמה.

וכך היה. אספו את כל התכשיטים מהילדים. פה ושם היו ילדים שהזילו דמעה אבל נתנו בכל זאת. בלילה, כשכולם ישנו, לקח דב את הקופסה והטמין אותה באדמה. מרוב חיפזון אפילו לא סימן עם גזר עץ את המקום, כדי לזכור איפה הקופסה מוטמנת. למוחרת בבוקר כבר אף אחד לא דיבר על התכשיטים, כאילו לא היו ולא נבראו.

קופסת פח

כשבגרנו קצת וקבוצת "עופר" סיימה את המוסד, הם רצו להציג בתערוכה שלהם זיכרון ילדות – את קופסת התכשיטים מהכפר כפריין. ניגשו לדב, המורה שלהם, ושאלו איפה הקופסה טמונה. דב כבר באמת לא זכר. הוא הלך איתם לחפש אבל שום דבר לא נמצא.

החיפוש אחר הקופסה לא נפסק. בתקופת השירות הצבאי של אחד מהחבר'ה הובא מגלה מוקשים כדי להמשיך בחיפושים. המגלה גילה המון מסמרים וקופסאות שימורים, אבל לא את קופסת הפח עם התכשיטים.

בשנות ה-70 החלו לבנות כיתה חדשה לבית הספר. הדחפור עבד והעלה אדמה והינה לפתע צצה לה מעמקי מהאדמה קופסת הפח עם התכשיטים. ההתרגשות בקיבוץ הייתה גדולה, סוף סוף המטמון התגלה.

עכשיו הייתה בעיה איפה להחזיק את הקופסה. הציעו להביא אותה למוזיאון, שהאחראים עליו היו שמעון אבידן ושלמה קורץ. שמעון קיבל את הקופסה אבל התבייש להציגה ברבים וטמן אותה מתחת למיטתו. רק לאחר פטירתו ניתנה לנו האפשרות לספר לילדים את סיפור המטמון ולהציג את הקופסה עם הצמידים והמחרוזות, כדי שהילדים יבינו שזו לא סתם אגדה אלא באמת מעשה שהיה.