"שידברו עליי בחדר האוכל". אות עמית כבוד של בית הספר למוזיקה "רימון" ליוצר עילי בוטנר

בוטנר נולד וגדל בקיבוץ עין כרמל. ב-1994 כאשר היה בכיתה י"א, עזב את בית הספר במעגן מיכאל ועבר ללמוד בבית הספר למוזיקה רימון אליו נסע כל יום מהקיבוץ.

העבר הקיבוצי שלו בא לידי ביטוי לאורך כל יצירתו ואפילו הלהקה שלוותה אותו שנים רבות נקראה "ילדי החוץ". ב-2025 יצא השיר "חג המשק" שהוא כולו זיכרון ילדות וגאווה קיבוצית.

השבוע, בטקס הבוגרים של רימון, קיבל בוטנר אות "עמית של כבוד" אותו העניק לו נשיא בית הספר ומייסדו יהודה עדר, בן כפר הנשיא.

בתגובות לפוסט שהעלה בוטנר בפייסבוק נכתב "בחדרוכל של עין כרמל גאים היום מאוד!".

שכנעו את ועדת ההשכלה

עילי נשא דברים בהתרגשות רבה: "נמצאת כאן בקהל המשפחה שלי,

שירי, איתי, יואב, אורי (אלי נשארה בבית…). איתי ויואב, בניי הבכורים, בני 15 וחצי עוד מעט, רק שנה פחות מהגיל שבו הגעתי לכאן, לרימון, בפעם הראשונה.

הוריי שכנעו את ועדת ההשכלה של הקיבוץ לאפשר לי ללמוד ברימון על חשבון לימודים של אחרי הצבא, כך היה נהוג אז בקיבוצים.

הגעתי לכאן נער מבוהל, לפעמים מפוחד, שחולם להיות גיטריסט, ללוות זמרים ושיראו אותו בטלוויזיה, ושהקיבוץ יהיה גאה.

והכי חשוב – שידברו עליי בחדר האוכל.

בשלוש השנים שלמדתי ברימון הייתי לוקח כל בוקר את האוטובוס המאסף שיוצא מחיפה עד לצומת רעננה, משם קו 149 עד לצומת מורשה ומשם צועד ברגל עד לבית הספר, חורף וקיץ.

לפעמים בשביל להספיק להגיע לשעה הראשונה (שיעור מבוא לקצב או הרמוניה מסורתית…) הייתי יוצא מוקדם מאוד מהקיבוץ, וגם מגיע מוקדם מאוד, נכנס למאפיית ודש וקונה לי איזו לחמנייה חמה, וממתין עד ששמעון ז"ל, אב הבית, יפתח את שערי בית הספר ואת הכיתות לעוד יום לימודים.

הגעתי לכאן נער מבוהל, לפעמים מפוחד, שחולם להיות גיטריסט, ללוות זמרים ושיראו אותו בטלוויזיה, ושהקיבוץ יהיה גאה

היו ימים שהייתי כל כך עייף מהנסיעות ומזה שהייתי צריך לקום כל כך מוקדם, שהייתי נכנס לספרייה בבוקר, בוחר איזה אלבום ג'אז (מה לי ולג'אז), דואג שהתלמידים שנמצאים בספרייה יראו לאיזה אלבום בחרתי להקשיב, שם אוזניות ואת הכובע של מעיל הדובון הכחול שלי – ונרדם. לא פעם הספרנית הייתה מעירה אותי…".

נשאר לישון אצל שמוליק קראוס

"כאן ברימון התחלתי לחלום", המשיך בוטנר.

"על הדשא הזה שמעתי לראשונה ששמוליק קראוס מחפש גיטריסט, הלכתי לאודישן (שזה סיפור להזדמנות אחרת..) והתקבלתי. הייתי נוסע אליו בקו 24 אחרי הלימודים, ארבע פעמים בשבוע לחזרות או סתם לשבת ולדבר, לפעמים גם נשאר לישון אצלו אחרי הופעות בלוגוס, וקם למחרת לעוד יום לימודים ברימון.

כאן פגשתי את המורים שהשפיעו עליי יותר מכל אדם אחר.

גיל לדין, שאותו הכרתי עוד בבית הספר במעגן מיכאל ועזר לי בקבלת ההחלטה להירשם ללימודים, את איצקו האהוב והמרגיע, איילון תורג'מן שהיה מורה לגיטרה הראשון שלי כאן בבית הספר, וכמובן את יהודה עדר, ששנים אחרי שכבר סיימתי את רימון, בכל הופעה שניגנתי בה, הייתי מדמיין שיהודה בקהל, מקשיב לי. וזה גרם לי לנגן טוב יותר.

זה טיפ ממני בוגרים ובוגרות יקרים – דמיינו בכל פעם שיש מישהו שחשוב לכם מאוד, שאתם רוצים להרשים. נגנו עבורו, דמיינו שהוא נמצא בקהל, זה עובד.

כאן פגשתי את מיטשל ואת ארי גורלי, שלקח אותי לנגן איתו.

זכיתי לנגן בשירימון וברוק רימון, באנסמבל רגאיי ודונלד פייגן…ובאופרת רוק שהעלה בית הספר.

בכל פעם שאני נכנס בשערי בית הספר, אני חוזר לנער ההוא שהייתי. של הרבה חלומות – אבל גם לתקופה הכי מורכבת של חיי האישיים והמשפחתיים, הרבה מהשירים שלי שכתבתי שנים אחר כך, נכתבו על התקופה הזאת

מכל הגיטריסטים שהיו בבית הספר – בחרו בי, לא כי הייתי הכי טוב, ממש לא. בחרו בי כי יש כאן ברימון מורים שרואים אותך. רואים את החלומות שלך, את התשוקה שלך.

אומרים שכל ילד צריך מבוגר אחד שיאמין בו – עבורי היו כאן ברימון הרבה כאלה ועל כך אני מודה להם.

עברו 32 שנה מאז שהגעתי לכאן בפעם הראשונה, והאמת היא שלא חלמתי שיום כזה יגיע.

בכל פעם שאני נכנס בשערי בית הספר, אני חוזר לנער ההוא שהייתי. של הרבה חלומות – אבל גם לתקופה הכי מורכבת של חיי האישיים והמשפחתיים, הרבה מהשירים שלי שכתבתי שנים אחר כך, נכתבו על התקופה הזאת.

אני רוצה לאחל לכם בוגרים ובוגרות יקרים בהצלחה גדולה. אל תפסיקו לחלום, גם כשקשה, וכנראה שיהיה קשה. תמיד תגידו כן לכל מי שרוצה שתנגנו או תכתבו איתו. תהיו נדיבים ומפרגנים אחד לשני. והכי חשוב – תמיד תקדימו לכל חזרה או שיעור.

ואם ממש ממש הקדמתם ואתם רעבים – תוודאו שיש איזו מאפיית ודש בסביבה…

תודה על הכבוד הגדול שזכיתי, תודה לרימון ובהצלחה לכולם".